כשהאורות הרכים של אולם הקולנוע נדלקו יחד עם שלטי היציאה בסיום ההקרנה של הסרט "לשיר", אפשר היה לראות חיוכים בקהל, אולי גם קצת ריקודים. השיר הקצבי המסיים ליווה את הצופים אל מחוץ לאולם. ואם תשאל השאלה – מה היה לנו ב-110 הדקות – נדמה שהתשובה המרכזית תהיה: כיף.

מה יותר נחמד מחיות אנושיות חמודות, סיפורים שובי לב ומוזיקה מהנה ומקפיצה? במיוחד שהכל ארוז באריזת אנימציה מהוקצעת וקצבית, הכוללת את המתכון הבטוח להצלחה של סרטי ילדים בשנים האחרונות: בדיחות ברמות שונות, כאלו שמופנות לילדים הרכים ולמבוגרים הצינים הצופים עמם בסרט.

סרטים הם בעצם מסר. והתוצאה נראית משביעת רצון – כיף עם מסר, לא? ובכן, למרבה הצער, צליל צורם מצטרף לשאלות ולתשובות. צופה בעל מודעות חברתית לא יכול להתעלם מהמסגרת העוטפת את המכלול הזה.

כל ההשקעה הכרוכה בהפקת סרט ודאי לא נעשית סתם בשביל כיף, לא? ודאי סרטי אנימציה, שאמנם כבר אינם כוללים את העסקתם של עשרות מאיירים במעין סדנאות יזע של איורים, ומתבססים על טכנולוגיה ממוחשבת, אך עדיין מורכבים ויקרים מאד להפקה. במקרה של 'לשיר' הושקעו 75 מיליון דולרים בהפקה (לא לדאוג, עד סוף השבוע הראשון להקרנת הסרט בארה"ב הוא כבר הכניס 93 מיליון דולרים). אז בטח ישנו גם מסר.

והנה, גם המסר – חיובי ונעים ונפלא. אם הבנתי נכון הרי הסרט הזה מספר לילדים על נחיצותם של חלומות ושאיפות נעלות לחיים, ומחדיר בהם מוטיבציה לאזור עוז ואומץ לצאת למסע להגשמת חלומותיהם כנגד כל הקשיים. הסוף הטוב הוא כמובן בילט-אין וחיוני. כך אנו פוגשים את החזירה הוורודה ששרה לעצמה בבית ל-25 חזרזיריה, ומצליחה לפרוץ את הדיכוי שהיא שרויה בו; הפילה שמצליחה להתגבר על ביישנותה בדרך להפיכתה לכוכבת; הקוף שמצליח למרוד בגורלו שהועיד לו אביו – חברות בכנופיית פשע – ולהפוך לזמר, ועוד. מעל כולם, הקואלה החמוד, באסטר מון, יזם וחולם, אשר שואף להמשיך ולהפעיל את התיאטרון שלו ולהעניק לקהל צופיו רגעי אושר וקסם חרף הקשיים הכלכליים אליהם נקלע, ולכן מפיק תחרות שירה שמאפשרת לכל הכשרונות החבויים להתגלות, ולכל היצרים הכמוסים להשתחרר.

פה חשדתי

הסרט נפתח, במעין אקספוזיציה אשר מטרתה גם ליצור חיבה מיידית לגיבור הסרט, הקואלה החמוד, בכניסתו של באסטר מון למשרדו בתיאטרון הכושל שלו. שם מזכירתו (צפרדע בעלת קול רועד ועין מזכוכית) מתארת לו את הבליסטראות הכלכליות אשר ניטחות על מפעל חייו התיאטרלי. יש לו טלפון מהבנק שהוא מתחמק ממנו ובעיות נוספות, אבל הכי גרוע: פועלי הבמה מההפקה הקודמת דורשים את שכרם. ברגע של מעוף וחמידות חומק לו באסטר מון הקואלה ובורח מהפועלים פן יידרש לפגוש אותם, חלילה. חמוד, לא? מה שנקרא – פה חשדתי.

בהמשך, הקואלה מפגין את היכולת הקריטית ליזם הקפיטליסט "לבנות מסילות באוויר" (כאמירתו של אדם סמית') ומפרסם כי הזוכה בתחרות השירה יקבל 100,000 דולר שאין לו לתת (התסריט מאשים את הצפרדע המזכירה ועין הזכוכית שלה, אך אנחנו ננקוט במדיניות של "הרמת מסך" לקואלה לפחות מבחינת אחריות מוסרית).

בחלקים נידחים ונפתלים יותר של העלילה משכנע היזם את הדורבנית הרוקיסטית מדוע עליה לשיר מוזיקת פופ ובאופן כללי מנתב את כישוריהם האומנותיים של הגיבורים לאפיקים מושכי קהל וכסף ככל הניתן – כנהוג בז'אנר תכניות הריאליטי והשירה. האירוניה שבליהוקו של צביקה הדר, שהנחה את "כוכב נולד" במשך למעלה מעשור, לדיבוב המתורגם לעברית כקולו של באסטר-מון, נראית בשלב הזה כציניות.

החוויה הכולית – צריכה

וכאן עולה השאלה – מה בעצם מקבלים הילדים? שירים וריקודים? מסר חינוכי על חלומות? או שמא מוטמעת בהם גם המסגרת האלימה שבתוכה בעצם מתרחש הסיפור החמוד שמוגש להם – מסגרת של כסף, ניצול, רמיה ושימוש בזולת לצורך השאת הנאה ורווחים אישיים? האם אדם בוגר שהולך עם ילדיו אינו אך משלה את עצמו שניתן להפריד בין ההנאה האסתטית המופקת מהסרט ובין המסגרת הדכאנית שמכילה את החוויה?

השאלה אינה מסתיימת שם, זה ברור. הרי היא מלווה את הצופה הבוגר וילדיו הקטנים גם בכניסה לאולם וביציאה ממנו. אולמות הקולנוע של היום שוכנים הרי בתוך קניונים דחוסים, רועשים, על פי רוב מלוכלכים, סוגרים על הבאים בשעריהם עם כל הרע שיש לתרבות הצריכה להציע. האם התא האנושי הזעיר הזה, הנע כקפסולה בתוך המציאות לעבר הסרט הנכסף, יכול להתעלם מהמסגרת הזו שעוטפת את הרגע? האם ניתן להפנות את המבט מהקבצן שחיכה בפינת החניון? האם ניתן להתעלם מהאנשים, שחורים בדרך כלל, שמנקים את הקניון אליו צועד כעת התא האנושי הזעיר?

אז מה קיבלנו מהסרט "לשיר"? ומה קיבלו ילדי? זה סרט שעושה חשק לרקוד, לשיר, ואפילו להגשים חלומות. אבל מה הילדים קיבלו? האם המסר היה שעליהם להגשים חלומותיהם על חשבון האחרים?

הביצה של תרבות הצריכה

אבל הנה רעיון שעשוי לגאול את הצופה המודע מיסוריו: אולי ניתן לקחת את המסר והמומנטום של "הגשמת חלומות כנגד כל הקשיים" ולהטעינו בקרב הצופים הצעירים בתוכן אחר, מוסרי יותר, נעלה יותר, כזה שמייצר רצון ועוז לשנות ולתקן את החברה שמסביבם?

עיון מפוכח ברעיון זה יצטרך להוביל למסקנה שהוא מופרך; התשובה היא: לא. הבעיה הגדולה של תרבות הצריכה היא שהיא נותנת מענה אמיתי, לעתים קרובות מעוות ותמיד מבוסס על ניצול, לצרכים פנימיים ועמוקים של האדם; או בקיצור, שתרבות הצריכה עובדת. גם כותב שורות אלו, עמוס ברציונליזציה וביקורת, לא יכול היה שלא להתרגש במקומות שיוצרי הסרט רצו שיתרגש, ולצחוק במקומות שרצו שיצחק בהם. מסרים אחרים לילדים הרכים? אלו יוכלו לבוא רק מתוך תרבות-נגד כוללת ומקיפה, המבוססת על ערכים אחרים. עד אז כולנו שקועים עמוק בתוך הביצה של תרבות הצריכה.

אבל היה כיף!

__________________________________________

"לשיר", סרט מצויר לילדים וילדות ובעצם לכל הגילאים, מבית "אילומיניישן" הפקות.

דור רגב הוא שם בדוי. שם הכותב שמור במערכת.