דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי י"א בתמוז תשפ"ד 17.07.24
30.5°תל אביב
  • 31.9°ירושלים
  • 30.5°תל אביב
  • 29.2°חיפה
  • 30.6°אשדוד
  • 35.5°באר שבע
  • 42.3°אילת
  • 37.0°טבריה
  • 32.5°צפת
  • 32.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חקלאות

החקלאים החדשים. לא מתנדבים, עובדים בשכר

קיבוץ נירים מעסיק בימים אלה עובדים ישראלים במטע, ברפת ובגידולי השדה. שכרם יכול להגיע עד כ-15,000 שקלים בחודש, אם יתמידו | בר חפץ, מנהל המטעים בנירים: "מגיע למי שבא עכשיו לעבוד כאן לקבל משכורת יפה ותנאי העסקה טובים" | ארבעה מהעובדים הצעירים מספרים מה הביא אותם לקטוף אבוקדו גם תחת אש

קוטפי האבוקדו השכירים בנירים (מימין לשמאל): אלון לנגסם, ליאור גרינבאום, אופיר כרמי ודור טאוב. "אפשר לסמוך עליהם", אומר בר חפץ, מנהל המטעים בקיבוץ, "השאלה האמיתית היא למה לא עשינו את זה קודם" (צילום: מאיה רונן)
קוטפי האבוקדו השכירים בנירים (מימין לשמאל): אלון לנגסם, ליאור גרינבאום, אופיר כרמי ודור טאוב. "אפשר לסמוך עליהם", אומר בר חפץ, מנהל המטעים בקיבוץ, "השאלה האמיתית היא למה לא עשינו את זה קודם" (צילום: מאיה רונן)
מאיה רונן

בין רעמי התותחים, שנשמעים בימים אלה היטב במטעי האבוקדו של קיבוץ נירים, נשמע גם דבר מה שלא נשמע בהם מזמן: עברית. צוות העובדים במטע, שנסמך עד כה בעיקר על עובדי חקלאות מתאילנד, הוחלף בשבועות האחרונים בעובדים ישראלים.

אופיר כרמי (24) מבית יצחק הוא אחד מהעובדים האלה. והוא לא מתנדב. "מתנדבים זה חשוב וממש יפה", הוא אומר, "אבל מתנדבים יבואו וילכו. אי אפשר לבנות על זה באופן קבוע. אנחנו באנו לפה בשביל החקלאות. זאת העבודה שלנו. זה לא זמני, זה לא לצד עבודה".

כמו משקים חקלאיים בכל הארץ, גם ענף החקלאות של נירים נפגע מעזיבת עובדי החקלאות התאילנדים, שחלקם היו בין קורבנות המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר. כ-10,000 עובדי חקלאות עזבו את ישראל מאז שפרצה המלחמה.

המצוקה רבה ומשקים בכל רחבי הארץ מתחננים לידיים עובדות. צריך לזרוע, צריך לקטוף, צריך לחלוב את הפרות. בנירים עשו מעשה והחלו לגייס עובדים ישראלים. הקיבוץ מעסיק כיום 10 עובדים במטע; 7 עובדים ברפת; ו-6 בגידולי השדה. כולם ישראלים שמועסקים בהעסקה ישירה ובשכר הוגן.

"החקלאים מעדיפים עובדים לטווח ארוך"

כרמי עבד כבר בנירים, כעבודה מועדפת בסיום שירותו בצה"ל. "סיימתי בחודש מאי, חזרתי הביתה ועבדתי בכל מיני דברים", הוא מספר, "אבל עוד לא מצאתי את עצמי". המלחמה שיבשה את התוכניות שלו לטיול הגדול בחו"ל. "בהתחלה התנדבתי קצת באזור שלי, וכשראיתי שמחפשים עובדים קבועים, ושיש לי אופציה להירתם למען מקום שחשוב לי מאוד ואני אוהב אותו, היה ברור שאני חוזר. לא הייתה לי בעיה להתחייב לכמה חודשים. החלטתי שאני הולך על זה".

ליאור גרינבאום (25) ממודיעין תכננה להתחיל ללמוד בבאר שבע: "בעקבות המלחמה", היא אומרת, "התוכניות השתנו". גם היא עבדה בנירים בעבודה מועדפת אחרי הצבא, וחבר שהכירה מאז סיפר לה שמחפשים עובדים במטע. "היה ממש ברור שאני חוזרת", הוא אומרת, "מי שיכול – צריך. בשביל הרבה מאיתנו זו מלחמה על הבית. זו קהילה מאוד מחבקת. התחברתי למקום והרבה חברים שלי נשארו לגור פה. לא הייתה לי שאלה איך אני מסדרת את זה עם שאר החיים. התייצבתי. וסידרתי את החיים סביב זה".

הניסיון שצברה מועיל: "לוקח זמן עד שתופסים את הטכניקה של העבודה", היא אומרת, "חקלאים מעדיפים עובדים לטווח ארוך".

עד כ-15 אלף שקלים בחודש שכר ומענקים

שכר העבודה במשקי האזור יכול להגיע ל-7,500 שקלים בחודש, שכר נאה לעובדי חקלאות שבדרך כלל משתכרים שכר מינימום. בנירים, הקיבוץ מממן לעובדים גם מגורים ואוכל. העיקר שיבואו רציניים ויתמידו.

נוסף על כך, עובדים שנקלטו לעבודה לאחר פרוץ המלחמה, זכאים ממשרד החקלאות למענק של 3,000 שקלים בחודש (בשלושת החודשים הראשונים), מענק שישולם על-ידי הביטוח הלאומי; ועובדים שיתמידו יותר מ-3 חודשים, יקבלו מענק מוגדל של 4,000 שקלים עבור החודש הרביעי. ביישובים שפונו המענקים יוכפלו.

בחשבון פשוט, עובד או עובדת עשויים להשתכר סכומים שנעים מכ-10,500 שקלים בחודשים הראשונים עד כ-15,500 שקלים בחודש הרביעי. הזכאים למענק עבודה מועדפת יקבלו גם אותו. לא רע, בשביל מי שיצא לא מזמן לאזרחות ולא מפחד מעבודה פיזית.

"הם בהחלט באו לעבוד"

"זה הפתרון הנכון למצוקת הידיים העובדות בחקלאות", אומר בר חפץ, מנהל המטעים של  נירים. "גם כי זו ציונות, אבל גם כי מגיע למי שבא עכשיו לעבוד כאן  להיות מועסק בצורה הוגנת ולקבל משכורת יפה ותנאי העסקה טובים".

יתרון נוסף לדבריו, קשור לעובדה שהעובדים הישראלים עצמאים יותר יחסית לתאילנדים. בימים אלה, כשחברי הקיבוץ המפונים נמצאים באילת ולא יכולים להיות במטע מאה אחוז מהזמן, חשוב לו להעסיק עובדים שיוכלו לעבוד ללא תלות במנהל דובר עברית בן המקום. "אפשר לסמוך עליהם. זה מאוד חשוב", הוא אומר. "השאלה האמיתית היא למה לא עשינו את זה קודם. היו לנו מחשבות על זה. אני מודה שניסינו, אבל לא מספיק".

בשבועות האחרונים פרסמו מודעת דרושים וקיבלו יותר מ-300 פניות. "נראה שישראלים נזכרו שיש דבר כזה חקלאות. הרבה מהפניות היו מאוד רלוונטיות. חלקן היו מצחיקות, אבל בעיקר התרשמתי שאנשים רוצים ללכת על זה ברצינות".

הוא מרוצה מהעובדים החדשים שנקלטו במטע. "עוד אין להם את ההספק של התאילנדים, אבל הם לא נורא רחוקים מזה. מהעבודה שלהם עד עכשיו אני מתרשם שהם בהחלט באו לעבוד".

"הפיצוצים ששומעים הם כבר מוזיקת רקע"

דור טאוב (36) הגיע מאוסטרליה, שם הוא גר כבר 15 שנה. "ישבתי באוסטרליה, ראיתי חדשות ולא יכולתי להיות רחוק", הוא אומר בחיוך מאוזן לאוזן. לפני חודש נחת בארץ במיוחד כדי לעבוד בחקלאות ביישובי העוטף. "אני מכיר עוד הרבה אנשים שבאו. בהתחלה התנדבתי במשק במושב תלמי יוסף. לעבודה באבוקדו בנירים הגעתי דרך חברים שהתנדבו איתי".

ניסיון בעבודה חקלאית לא היה לו. באוסטרליה עבד במחזור פסולת. "אבל למדתי מהר", הוא מתגאה, "ועכשיו אני עובד בקצב".

דור טאוב, אלון לנגסם, ליאור גרינבאום ואופיר כרמי. בר חפץ: "עוד אין להם את ההספק של התאילנדים, אבל הם לא נורא רחוקים מזה" (צילום: מאיה רונן)
דור טאוב, אלון לנגסם, ליאור גרינבאום ואופיר כרמי. בר חפץ: "עוד אין להם את ההספק של התאילנדים, אבל הם לא נורא רחוקים מזה" (צילום: מאיה רונן)

לא מפחיד לעבוד תחת הפגזות?
"כשמתרגלים לרעש של התותחים מסביב, אפשר לומר שהאווירה פה נעימה. הפיצוצים ששומעים כל כמה דקות כבר הפכו למוזיקת רקע. אני רווק, אין לי ילדים, אבל אחי והמשפחה שלו נשארו באוסטרליה. הם דואגים לי, אבל ממש תמכו בהחלטה שלי לבוא. אחי אפילו אמר שלולא היו לו אישה וילד באוסטרליה, הוא היה מצטרף אלי. אנחנו בקשר יומיומי ואני מעדכן אותם במצב".

גם אלון לנגסם (22) מרחובות לא חושש מההפגזות. הוא הצעיר בחבורה. הוא נקלט לעבודה ממש השבוע. קוטף מתחיל. "חזרתי מהטיול הגדול בדרום ומרכז אמריקה לא מזמן", הוא מספר, "נחתי ישר למילואים. לפני שבועיים השתחררתי וחיפשתי עבודה בחקלאות. לא היה לי ממש ניסיון בעבודה חקלאית מעבר להתנדבות. להורים שלי לא הייתה שום בעיה עם העובדה שאני מגיע לעבוד כאן. למעשה הם עודדו אותי, הם עזרו לי לחפש. לקח קצת זמן, אבל מצאתי מקום טוב".

גרינבאום: "אנשים לוקחים סיכונים כל יום. זה לא יותר מפחיד מלעלות על אופנוע. אם נישאר בפחד, לא נחייה אף פעם. מבחינתי, זה סיכון מחושב. בהתחלה לא סיפרתי להורים שאני באה לכאן. ריככתי את זה, אמרתי שאני הולכת לדרום, ואז רמזתי שאני מגיעה לעוטף, לא אמרתי שאני מגיעה ספציפית לנירים. אבל עכשיו אמא כבר יודעת. היא יודעת שאי אפשר לעצור אותי בדברים האלה, אז היא מתמודדת".

כרמי: "אני מודה שאם לא הייתי עובד כאן לפני כן ומכיר את המקום, לא יודע אם הייתי מגיע. כנראה היה לי יותר חשש. אני יודע שאנשים חיים כאן בשגרה. ההורים בבית חוששים קצת, אבל אני מאמין שאם הצבא מאשר את העבודה, הוא יודע מה הוא עושה".

"חקלאות היא הבטן הרכה שלנו"

חלקת האבוקדו, שנטעו בנירים בזמן הפסקת האש במבצע צוק איתן, מלאה בפרי. בתחילת יום העבודה, בין שבע לשמונה בבוקר, הדליים מחכים בין שורות העצים ומכלי ה"דולב" הגדולים מוכנים להתמלא באבוקדו.

גרינבאום: "זאת עבודה פיזית, וצריך להיות מוכנים לזה. לא באים ליום יומיים. זה דורש התמדה. עכשיו טרנדי להתנדב בחקלאות. מדהים שאנשים רוצים לבוא ולתת יד, אבל הבעיה היא שאנשים לא תמיד יודעים למה הם נכנסים. אם אין לך טכניקה וניסיון, ואתה לא מנוסה בעבודה בקצב מסוים, לא תוכל לייצר אותה תפוקה כמו עובד רגיל".
טאוב: "אני רגיל לעבודה פיזית, אז לא מפחיד אותי לעבוד קשה".

למה דווקא חקלאות?
כרמי:
"כי זה מה שצריך. זה ענף עיקרי בפרנסה של אנשים באזור הזה. לכל אורך הדרך הנה רואים שדות, מטעים ופרדסים".

גרינבאום: "חקלאות היא הבטן הרכה שלנו. בהרבה מובנים זה הבסיס של המדינה. כשדבר כזה נפגע מייד עולה הצורך לפצות. בגלל זה הרבה אנשים קפצו ממש מההתחלה לעזור. כולם מבינים שאנחנו נלחמים על החיים שלנו. יש פה עצים שנותנים אבוקדו כבר עשרות שנים. אם לא יהיו עובדים, הקיבוץ לא רק יאבד הכנסה לכמה חודשים, אלא יספוג נזקים לשנים קדימה. זה עסק שהקהילה תלויה בו".

"זה הרגיש כמו לחזור הביתה"

המגורים בדרום מזמנים גם חיים חברתיים. "אני נשאר לישון במגורים שהקיבוץ הקצה לנו", מספר טאוב, "וזה מאוד נחמד. כל ערב נפגשים כל העובדים בחקלאות וכיתת הכוננות שנמצאים בקיבוץ, אוכלים ביחד. יש אווירה טובה".

גרינבאום: "למרות שיש לי אופציה לישון במגורים שהקיבוץ נותן, העדפתי לישון בקיבוץ רוחמה, יחד עם חברים שהגיעו לעבוד בגידולי השדה, בגלל ההיכרות המוקדמת. האנשים שקשורים לחקלאות נמצאים עכשיו בקיבוץ, ואלה אנשים שעבדתי אתם בעבודה המועדפת, אז זה הרגיש כמו לחזור הביתה".

כרמי: "כשיש את הקשר הראשוני, מעבר ל'חיפשתי עבודה', יש לזה משמעות גדולה עבורי. הקיבוץ עכשיו הוא כמובן לא כמו שאני מכיר אותו, הקהילה התפנתה לאילת ובקרוב יעברו לבאר שבע, עד החזרה הביתה. אבל התחושה בעבודה נשארה ביתית עד כמה שאפשר. את רותם, אחד המנהלים של המטע, אני מכיר טוב מתקופת העבודה המועדפת. זה עוד מישהו שאני קשור אליו".

ומה הלאה?
כרמי:
"מבחינתי, כל עוד יש מלחמה וצריך עובדים, אהיה כאן. כשיירגעו הדברים אני רוצה לצאת לטיול הגדול שתכננתי, ובאוקטובר הבא אני מתכנן להתחיל ללמוד. אני מאמין שהקשר לקיבוץ לא ייגמר בזה. אם יתחבר לי לבוא לעבוד פה לתקופה, בטוח אבוא, ואני לא פוסל אפילו לבוא לגור פה. הקשר למקום יישאר".
טאוב: "מוקדם לדעת. אני לא שולל את האופציה להישאר לגור פה ולהיות חלק מהקיבוץ".
לנגסם: "אם יהיו קבוצות צעירים שיבואו להצטרף לקיבוצים, אבוא בשמחה. אני בטוח שעוד הרבה חבר'ה צעירים רוצים להצטרף לשיקום של מה שנהרס ולהמשיך לבנות. זה משהו שאני חושב עליו".
גרינבאום: "אני בעיקר שמחה שאני יכולה לעזור איכשהו. זו זכות עבורי, וזו העבודה הכי כיפית בעולם. הרבה דיברו על זה שלדור שלנו אין ערכים, אבל בסוף כנראה שההורים שלנו חינכו אותנו די טוב. נראה לי שעכשיו אנחנו מלמדים את הדור שלהם כמה דברים".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!