כאלף בני אדם השתתפו היום (רביעי) בהלוויתו של סמ"ר בוריס דונבצקי ז"ל, חייל בודד שנהרג ביום ראשון השבוע בקרבות בצפון רצועת עזה. הוריו של דונבצקי, המתגוררים בעיר סמרה שברוסיה, הגיעו ארצה להלווייתו.

דונבצקי, בן 21 במותו, עלה לארץ מרוסיה לפני חמש שנים במסגרת תכנית נעל"ה. הוא למד בכפר הנוער אלוני יצחק, היה חניך במכינה הקדם צבאית 'הראל', ושירת כלוחם בגדוד 46 של עוצבת 'עקבות הברזל' (401) בחיל השריון.

מפקדו של דונבצקי, סא"ל צפריר הר שושנים: "בוריס, עזבת את ארץ מולדתך, שירתת בחיל השריון בהשראת סבא שלך שלחם בצבא האדום נגד הנאצים. מורשתך כמורשת סבא מיכאל.
"בשקט ובביטחון שלך ידעת להרים אחרים יחד איתך. עיניים היו נשואות אליך, לקור הרוח שלך. כולם ידעו שאפשר תמיד להתייעץ איתך. לאורך הלחימה ירו עליך כבר פעמיים. בקרב בו נפלת לא היססת מהחתירה למגע.
"משפחת דונבצקי היקרה, צה"ל, חטיבה 401 בחיל השריון, וגדוד 46 משתתפים בצערכם. נלך בדרכך וברוחך, לעד תהיה חלק מאיתנו".

מנהל כפר הנוער 'אלוני יצחק', רון חי: "בוריס שלנו נפל כגיבור בעת ההגנה על הארץ. הוא עלה לארץ כדי להתאחד עם עמו. ביתו הראשון היה אלוני יצחק. למד עברית מהר, היה תלמיד טוב, חבר נאמן  עם חוסן להתגבר על כל אתגר. היה ברור לו שיתגייס לצהל, לשיריון, כמו סבו שלחם נגד הנאצים. חלומו היה ללמוד בטכניון, להיות מהנדס ולהקים בית. היה בו רוח ציונית אותנטית.

"בשבת שמחת תורה הוא היה בעוטף, הגן בגופו על התושבים יחד עם צוותו. מאז לא יצא הביתה, ואף ניצל פעמיים מירי לעבר הטנק שלו.

"בוריס, אתה מצטרף לשורה ארוכה מידי של נופלים למען ארצנו. במציאות המורכבת בו אנו חיים, עלינו לקשור בין שרשרת ההיסטוריה לבין האובדן הפרטי. באלוני יצחק לא נשכח, נזכור ונזכיר אותך לעד."

רכז נעל"ה באלוני יצחק, מרק רחלין: "בוריס התחבר מהר לצוות ולחבריו בקבוצת לוטוס, היה לב ונשמת הקבוצה. ניגן, בישל, צילם סרטונים על החיים בכפר. היה כוכב רוק אמיתי. מדהים כמה כשרונות היו באדם אחד. הוא שמר על הקשר המשפחתי, זה היה חשוב לו למרות המרחק.

"ראיתי איך בגיוס הוא הפך מילד שובב לגבר אחראי שהיה חשוב לו לדאוג לאחרים. היה חוזר לכפר ומספר לתלמידים על חיי הלוחם".

אנסטסיה, חברתו של בוריס מקבוצת 'לוטוס' בפנימיה: "היית בשבילנו קרן שמש, עוגן. אני רוצה שתדע שתמיד תישאר בליבנו. ניפגש ונבשל לפי המתכונים שלך, נקשיב למוזיקה שלך, נשקיע את כל הנשמה כמו שהשקעת. נגשים את החלומות שלנו, כמו שאתה הגשמת את חלומך לעלות לארץ ולהתגייס לשריון. תמיד היית גיבור שלנו ותמיד תהיה, נתגעגע לנצח".

מאיה בנטר, מדריכה חינוכית ב'אלוני יצחק': "לפני חמש שנים נכנסת עמוק לליבנו. עזבת את החיים שהכרת ואת המשפחה עם שתי מזוודות, חיוך ענק וחלום ללב. סללת את הדרך שלך בביטחון רב. אנחנו זוכרים איך כל הבנים היו עושים שטויות ובורחים, ורק אתה נשארת לקבל נזיפה מהמדריכות. היית כל כך חמוד שלא יכולנו לכעוס.

"לא הפסקת לרקום חלומות, וגם ידעת להגשים אותם. מוזיקאי, משורר, שחקן וכל מה שמעניין בחיים, צבעת את החיים בצבעים הכי יפים שיש. העולם מרגיש בלעדיך פחות יפה ופחות נכון. הלוואי שתהיה גאה בנו כמו שאנחנו בך. תודה על הנתינה וההקרבה, הלוואי שלא היית צריך".

אריק, דוד של בוריס: "אני הייתי חייל בודד כמוך לפני 30 שנה. אבל לקחת אותי בסיבוב: לקח לי 30 שנה מה שלקח לך הרבה פחות. במשך 5 השנים האחרונות ניסינו לתת לך את הבית הכי אמיתי שיש, שתוכל לבוא אליו כשתרצה, וכשלא תבוא עדיין תרגיש ביטחון.

"ראינו אותך שלוש פעמים בזמן האחרון. בספטמבר היה לך יום הולדת, באת לסבתא לכמה שעות, לראות אותה מבשלת. בפעם הבאה זה היה סביב ה-15 לאוקטובר, כשהתכוננתם. לא נשברת מהמלחמה, היית מאוד שמח, מרוכז, ידעת לאן אתה הולך.

"ביקשת לקחת משהו לאכול, אבל אמרת לא טונה אז הבאנו לך שימורים רוסיים, בקר עם כוסמת. לא יכולת לחלוק עם הצוות כי לא היה כשר, אבל חבר סיפר לי אתמול שבסוף אכלתם יחד, ושהשימורים לא התפוצצו מרקטת אר.פי.ג'י. שירו עליכם.

"בפעם השלישית שראינו אותך, אני דודה וסבתא, יצאת אדם אחר. אדם שראה דברים בעיניו. שמחתי, כי מצאת את עצמך. ידעת שאתה חוזר לסכנה, אבל עדיין גם ידעת שתעשה את העבודה הטובה ביותר. ואני, כמו אבא, אחד שניסה להשלים את החוסר באבא שלך שהיה רחוק, מבין שאנחנו ההורים יודעים מעט על מה שעובר עליכם. כי אתם עצמאיים.

"תראו כמה חברים שלך הגיעו, כמה אוהבים אותך, ואלו רק האנשים שבארץ. אם תפתחו פייסבוק, תראו כמה עוד יש שלא הצליחו להגיע בגלל המלחמה. תסתכלו ותבינו איזה בן אדם בוריס היה. יהי זכרו ברוך".