תרגום הספר "נדודים" של הסופרת זוכת פרס הנובל אולגה טוקרצ'וק, פורסם בישראל בספטמבר. הספר זכה גם בפרס הבוקר היוקרתי. אם לא הייתה מלחמה, היה בוודאי זוכה לתשומת לב רבה יותר.
שלושה מספרי טוקרצ'וק תורגמו לעברית: "ספרי יעקב", "על עצמות המתים", והאחרון, "נדודים" (הוצאת ידיעות ספרים). כל ספר שונה מקודמו, עד שנדמה שכל אחד נכתב על ידי סופרת אחרת. שלושתם קוראים תיגר על התרבות העכשווית, הנקייה, הסטרילית, שמתקיימת בה האשליה שהאדם אינו חיה, שלצד הטוב אין עצב, אכזריות ומשיחיות מטורפת.
"נדודים" בנוי כקטעי עלילות, סיפורים, רעיונות, חוויות, כולם שזורים זה בזה וארוזים תחת הנחת מוצא שמונחת כבר בראשיתו:
"כשעמדתי כך על הסוללה, מבטי בזרם, הבנתי שלמרות כל הסכנות עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר ששרוי במנוחה, שהשינוי אצילי מן הקבעון, ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר, ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח".
חיים הם תנועה, המוות הוא עצירה.
בגוף ראשון ובגוף שלישי, טוקרצ'וק מובילה את הקורא לחקר התנועה והאדם במרחב. הדואליות בין חיים למוות ממשיכה אל הדואליות בין מה שבתוך הגוף ומה שמחוצה לו. המסעות בסיפורים השונים יוצאים מכל קצוות העולם: אוסטרליה, פולין, קרואטיה, יוון ועוד, בדרכם אל מה שמחוץ לאדם, אך החקר האנטומי שעוסקים בו חלק מהסיפורים מוביל אל המודחק, מה שמתחת לבגדים ולרקמות העור: ההפרשות, הנוזליות הרירית של האדם, השרירים, הגידים, העצמות, הדם.
הקורא נודד אחר עלילות מרתקות. איש המחפש את בנו ואישתו שנעלמו במפתיע באי קרואטי כשהאישה ירדה עם בנה להתפנות; מומחה לתרבות יוון שיוצא להפלגה בין סיפורי המיתולוגיה; תיאוריית "הפסיכולוגיה של המסעות"; ויקיפדיה כתופעה; אישה שנוטשת את בנה הנכה ובעלה הבטלן במוסקבה; בת שדורשת בווינה את כבוד גופת אביה ששומרה ומוצגת לעיני כל; חוקרי אנטומיה ממקומות שונים בעולם שמחפשים את הרזים בתוככי האדם ושימור חלקיו. דמויות שהקשר ביניהן לא קיים, או מקרי ביותר, כמו להיות באותו הרגע בקו אורך ורוחב זהים, אך האחד על האדמה והשני במטוס חולף, או לבקר במועדים שונים באותה תערוכה.
בדיוק כמו הניתוחים האנטומיים אל תוככי שבריריות גופו של האדם מתחת למעטה העור, טוקרצ'וק נותנת קול למתים שמוסתרים באדמה ועליהם בונים מחדש את החיים:
"החלק הזה של העיר (וארשה) נבנה על חורבות הגטו היהודי, קל היה להבחין בכך, אם רק טורחים להתבונן: כל שכונה הייתה גבוהה במטר שלם משאר העיר. מטר של הריסות… למרות הבניינים החדשים, היה זה מקומם של המתים".
הסיפורים מתחקים אחר מה שמקולקל, השתבש, נרקב, מה שמתקיים מתחת למעטה הנקי והיפה. בין הזמן המעגלי של הטבע, שכל אירוע בו חוזר על עצמו, לבין הזמן הקווי של נוסעי המסעות, טוקרצ'וק חופרת פנימה והחוצה כדי לפצח את היחסים בין האדם לבין מה שהתרבות מנסה להסתיר ממנו.
שלוש שאלות מסע נשאלות בזמן הקווי: "מנין אתה? מנין אתה מגיע עכשיו? לאן אתה נוסע?"
הזמן המעגלי הוא זה שחופר פנימה והחוצה, אותו זמן שמגלה נזיר אחרי ששב ממסע שחיפש בו את ההארה ולא מצא:
"עלה בדעתו שמדי יום ביומו הוא רואה את מה שזיעזע כל כך את גאוטמה הבודהה: מחלות, זקנה ומוות. ואין בכך דבר. לא התחולל בו שום שינוי, ולמען האמת, הוא כבר התרגל למראות אלה".
הוא גילה שלא ניתן למנוע את הסבל, אותו עיסוק כפייתי בחיפוש המענג והיפה, לא נותן להסתיר את מה שאינו כזה. בדיוק כמו ההדחקה של יישובי הגבול, של מה שאורב מעבר לשדות המוריקים ולפריחת הכלניות.
***
קראתי את הספר לראשונה לפני שתורגם, בתקופת הסגרים של הקורונה. הצורך לצאת החוצה הביא אותי אל שמו באנגלית: "טיסות" (Flights). בעברית בחרה המתרגמת מרים בורנשטיין לקרוא לספר "נדודים". במקור נקרא הספר Bieguni, על שם כת שהאמינה שתנועה מונעת את המפגש עם הרע והמרושע.
לטוקרצ'וק קשר מיוחד עם היהדות ועם ישראל. בעבר ביקרה כמה פעמים בישראל, ובימים אלה התייצבה לצד זכותה להגן על עצמה במלחמה בעזה. בתור מי שנולדה וחיה בפולין, היא מרגישה קשר עז ליהדות, ואף הקדישה את סיפרה המופתי "ספרי יעקב" לתיאור התנועה המשיחית שהנהיג יעקב פרנק במאה ה-18 ולמסעותיו באירופה ואסיה.
החזרה אל הספר בזמן מלחמה קשה וכואבת גרמה לי לא לראות לנגד עיניי בשעת הקריאה את הנדודים, אלא דווקא את ניסיונות הבריחה הכושלים מהסבל, מהרע הממתין לשעת כושר.
