הספר "הדוב" של אסף שוּר תואר, עם צאתו לאור בחודש מאי השנה, כדיסטופיה. "בתום אירוע שהביא אותה אל סף כלָיה, ישראל זרועה הרס", נכתב בתיאור הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד. הדיסטופיה של שור אמנם מיוחדת במינה, ויש בה רגעי חסד ("הרעב והסכנה טרם חלפו, אבל יש מי שעדיין מלקטים רגעים של חדווה וחסד בין מכּולות עזובות וסניפי דואר נטושים"), אבל בימים אלה, אי אפשר להתעלם מהתחושה ששור "ראה את הנולד".

אתה מרגיש שחזית את הנולד?
שור: "לא. בין השאר כי ה'נולד' הזה עוד לא נולד. אנחנו עדיין בעיצומה של התרחשות שיכולה להתפתח לכל מיני כיוונים. אבל גם לפני כן, אין במחשבה על מלחמה או על קריסה של המדינה שום דבר שדורש כישורי חיזוי יוצאי דופן. הרי האפשרות של מלחמה תמיד נמצאת כאן על הפרק – לכל הפחות, בתודעה – וגם האפשרות של אלימות פוליטית פנימית, רחבת היקף, לא נראית מופרכת כמו שהייתה לפני כמה שנים. לא צריך שום יכולת למחשבה גאו-פוליטית או צבאית או סוציולוגית נורא מורכבת בשביל להעלות את זה על הדעת. ויותר מזה, בממשלה שלנו יושבים אנשים שאומרים את זה כמעט במפורש: הם מעוניינים במלחמה גדולה יותר, ומנסים להצית אותה".

להכניס את המציאות לצנצנת, כביכול

"הדוב", למרות שנכתב כבר לפני כשנתיים וחצי, מתאר חברה מפוררת אחרי מלחמה שמשאירה רבים עקורים מבתיהם, רבים שאיבדו בני משפחה, אנשים ללא מדינה וללא תשתית חברתית.

זהו ספרו השביעי של שור (47), והוא נכלל ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר השנה. בעבר זכה שור – סופר, עורך ומתרגם – בפרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים; ספרו "ארזת לבד" היה גם הוא מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר ב-2021.

בשיחה שקיימנו לפני חודשים אחדים, כשמלחמה לא נראתה באופק, שאלתי אותו מה שנראה אז כשאלת תם: למה לכתוב דבר שמפחדים ממנו? והוא השיב: "האפשרות שתהייה מלחמה איומה והכול ייגמר, נמצאת כאן על השולחן ומדוברת תמיד. בכל מקום – בשיח הפוליטי, בשיחות חולין… אז בתוך כל החרדה הזו יש, לפחות מבחינתי, גם משהו קצת מרגיע בלחשוב על האחרי – לפחות בזמן הכתיבה, כשאת יכולה להכניס את המציאות לצנצנת, כביכול, ולהסתכל עליה קצת מבחוץ. מהצד. הרי להימנע מלחשוב על דברים זו מדיניות לא טובה".

אבל הוא לא רואה בספר אזעקת התרעה: "יש דיסטופיות שהתכלית שלהן היא להתריע מפני אפשרות מסוימת, משטרית או חברתית או טכנולוגית וכדומה. הספר הזה הוא לא כזה, הוא לא התרעתי – הוא מתרחש כבר במציאות של אחרי. הוא לא בא להגיד, 'תיזהרו'. בשביל זה היה עדיף לכתוב מאמר או פוסט בפייסבוק, לא ספר".

רגעים אנושיים בסביבה של הרס וחורבן

"הדוב" מספר את סיפורן של כמה דמויות, ואיך כל אחת מהן חווה את המשבר. הוא מורכב מקטעים לא ארוכים שחוברים יחד לסיפור אנושי וחברתי. בין הרס וחורבן, שור מספר על רגעים אנושיים קטנים וגדולים – זוג שמציל איש מבוגר, או אישה שמתגעגעת לפריט לבוש מחייה הקודמים, וכולם מסופרים במינימליזם.

הדמויות, שחייהן הקודמים נמחקו – לאחד הילדים מתחלף האבא; בן אדם שהיה ידוע ומכובד הופך לפצוע ונזקק כבעל חיים – נדרשות להתאקלם לחייהם החדשים, אבל זה רק בתקופת המתנה עד שהחיים יחזרו למסלולם. בתקופת ההמתנה יש מחנות פליטים, חדרי אוכל גדולים שמנסים להאכיל את השורדים. נשמע מוכר.

באחד הרגעים החזקים בספר, אלונה ואיתן, שהכירו מרחוק בחייהם הקודמים, נפגשים במקרה אחרי המלחמה, ומתעדכנים במה שקרה במהלכה למשפחותיהם וקרוביהם. היא שואלת על אמא שלו, הוא שואל על בעלה, וברגע הקטן הזה מתברר גודל האסון, האישי והחברתי. אבל הדמויות של שור צריכות, בתוך אי הוודאות הזו, לבחור שוב ושוב להיות אנשים. שור לא שופט אותן, גם אם בחרו בחייתיות ולא בחמלה.

"להבין מה זה להיות בתוך הזמן"

שור עוסק בשאלה מה זה להיות נוכח, האם ואיך מתמודדים עם מצב שבו החברה מתפוררת – בהשלמה? בהדחקה? או בשינוי המציאות באופן אקטיבי? הוא כותב:

"בשורה התחתונה, אתה צריך למקם את עצמך בתוך הזמן. להבין מה זה, להיות בתוך הזמן. לא לראות הכול בתור מין נתח של הווה שלפעמים הוא ככה ולפעמים הוא ככה, אלא לדחוף ידיים פנימה ולגעת ואז לראות בעצמך: יש דבר שלא היה מקודם, ופתאום נהיה. יש דבר אחר שהתקיים ואז הפסיק, כמו שאתה תפסיק להיות ביום מן הימים".

בכתיבתו יש חמלה גם כלפי מי שאינו אמיץ וגיבור, אלא למשל כלפי מישהי שרוצה את הז'קט היפה שלה:

"ואם אני מתגעגעת למשהו, אז בלי להישמע שטחית, ככה אני לפחות מקווה, אני יכולה להגיד שהיה לי קודם מן ז'קט כזה, אפור אבל מבד צבאי חזק וגם נעים ממש, עם הרבה כיסים, וכמה שבועות לפני שהכול התחיל השאלתי אותו לאשתו של אחי הבכור, והוא בטח היה אצלם בארון כשהבית שלהם נהרס, ומה זה, כולה ז'קט, והם נהרס להם כל הבית, אז נכון שהם מצאו אחר כך בית אחר שהיה לא פחות טוב ואפילו קצת יותר גדול וקצת יותר קרוב לבית של ההורים, כלומר, שלנו, אבל אני עדיין מתגעגעת לז'קט הזה, כי הוא ישב עלי ממש יפה וכי קיבלתי אותו בהזדמנות שהייתה מבחינתי ממש מיוחדת, אבל באמת, כולה ז'קט, לא צריך לעשות עניין".

"העולם שלנו חורק"

שור לא זוכר איך נולד הרעיון לסיפור והאם היה דיסטופי במכוון: "התמונה שפותחת את הספר, עם האיש שעומד מול החלון, פתחה גם כמה סיפורים אחרים שכתבתי לפניו ואחריו. לא כולם היו דיסטופיות. גם 'הדוב' עצמו לא נכתב בזיקה למלחמה הנוכחית. מבחינת זמן הכתיבה שלו, הוא עמד בזיקה דווקא לתקופת הקורונה – אבל לא בגלל האסון או החירום, אלא כי מבחינתי זינק אז לעין משהו מעניין על האופן שבו תפיסת המציאות והמחשבה שלנו מתרחשת, לפני כל דבר אחר, באיזושהי צורה קולקטיבית. וזה היה אחד הדברים שרציתי לחשוב עליהם בכתיבה: על איך את רוב המחשבה שלנו אנחנו עושים ביחד. על איך משהו שעד לפני רגע לא היה חלק מתמונת המציאות שלנו פתאום הופך להיות מובן מאליו".

מה מניע את הפנטזיה? איך נראה תהליך הכתיבה?
"אם הייתי יודע לענות על זה, הייתי כותב הרבה יותר".

אתה קורא מדע בדיוני? מה בין דיסטופיה למדע בדיוני?
"זה היה פעם הז'אנר המרכזי שצרכתי, ובמובנים רבים אני עדיין מסור אליו, אבל מתישהו איבדתי אתו קשר שלא באשמתו. וספציפית לגבי הדיסטופיה, היא ז'אנר מאוד בולט בתרבות הפופולרית, לפחות בשנים האחרונות. אני מניח שזה קשור לעובדה שאנחנו באמת מרגישים שאנחנו הולכים לאיזשהו סוף. העולם שלנו חורק ולא בטוח שהמצב בר תיקון מבחינה אקלימית, מבחינה גאו-פוליטית, מבחינת פיצוץ האוכלוסין… אנחנו בדרך לנקודת תפנית, אבל האופק הוא בור של עיוורון: אנחנו לא יודעים מה יהיה אחריו, ואולי לכן כל מה שאנחנו מתארים לעצמנו שממתין שם נצבע בצבעים של חוסר הידיעה, של אפשרות האסון.

"אבל מה שיהיה אחר כך לא בהכרח יהיה אסון. וגם אם כן, הוא כבר לא יהיה דיסטופיה, אלא הריאליזם הבא. הספר שלי הוא קצת על זה: העולם השתנה, ו'החיים שעכשיו' השתנו אתו. ובכל זאת הספר עצמו עדיין מוגדר מתוך מה שהיה, מתוך המציאות הקודמת של הדמויות, שהיא המציאות הנוכחית שלנו. בזמן הכתיבה זה היה היפוך פרספקטיבה נחמד, מבחינתי. הרי גם עכשיו אנחנו מסתכלים קדימה, רואים איזשהו סוף, איזושהי אפשרות של קטסטרופה, ורוצים לדווח עליה, אבל לא יודעים איך לדווח אלא מתוך המציאות הנוכחית ובמונחים שלה".

אז הדיסטופיה שלך היא עכשיו הריאליזם?
"עדיין לא, ועם קצת מזל ונחישות, בכלל לא. הפוסט-דיסטופיה שבספר מתקיימת אחרי שהמדינה כבר קרסה לגמרי, וזה הרי לא קרה, אבל כמה מהתנאים שמאפשרים קריסה כזו, או עלולים להוביל אל סוג אחר של דיסטופיה, כבר התממשו. זה הרי גלוי לעין: מערכות מדינה שמתקשות לתפקד; נבחרי ציבור שאין להם כמדומה שום עניין שחורג מהשיקולים המגזריים או האלקטורליים שלהם; ליבוי מכוון של המתחים החברתיים הפנימיים; עיוורון מרצון לתנאי המציאות; שחיקה של ערך האמת… כל אלה הם לא עניין של השבועות האחרונים. ובכל זאת, אנחנו עדיין לא שם, לא מעט בזכות ההתגייסות האזרחית האדירה גם לפני ה-7 באוקטובר וגם אחריו".

פוסט המלחמה מתואר בספר כמציאות כביכול נורמלית של חיים. למה בחרת לא להתייחס למלחמה עצמה?
"יש אנשים מוכשרים ממני לכתיבה של ספרות גאו-פוליטית. חוץ מזה, במובן מסוים גם רציתי להשאיר את זה פתוח. לא להצביע על תרחיש יחיד, בין היתר כי כשכותבים על דיסטופיה או קטסטרופה עתידית, הנטייה היא לרוב לקחת את הקטסטרופה הישנה ורק להלביש אותה מחדש לפי צו האופנה הנוכחית. לעדכן אותה טכנולוגית. ואת זה ספציפית לא עניין אותי לעשות. אני גם לגמרי לא בטוח שאני מוכשר לכתוב דווקא את זה.

"יותר מענין אותי לעסוק באופן שבו אנשים מתנהלים מול הקטסטרופה. בתוכה. וזה תמיד אקטואלי, כי אנשים הם אנשים, ויש בנו יסודות שנשארים קבועים גם כשהמציאות משתנה".

"יש ספרות בידורית, ספרות שהתכלית שלה היא אסקפיזם, וזה נהדר. ויש גם  ספרות שהתכלית שלה אחרת. ספרות שאת קוראת או כותבת כדי לחשוב על המציאות דווקא כי קשה לחשוב עליה ישירות".

"במקומות מסוימים שעות אור כבר נעשו בטוחות"

למרות החורבן שברא, בכתיבה של שור יש מהאופטימיות.

עטיפת הספר "הדב" מאת אסף שור

"זו הייתה מלחמה שלא כתבו עליה שירים, גם לא בדיעבד, ואם כתבו, לא פרסמו. הקולקטיב נפרט למחנות, אחר כך לכנופיות, בסוף ליחידים או חבורות קטנות מאוד, או שוב למשפחות. הבניינים קרסו ובערו, אבל לא כל הבניינים. האנשים מתו, אבל לא כולם. רבים לא מתו אבל עזבו ורבים נשארו מן ההרגל או חוסר הברירה או סתם כי נשארו. זה לא היה הדבר הכי נורא. בהתחלה היה אפשר למות  בכל מקום, בכל שעה, אבל לאט לאט זה השתפר: במקומות מסוימים שעות אור כבר נעשו שוב בטוחות ורק בלילה מוטב היה להישאר בפנים".