המשקולת שרובצת על הישראלים מאז 7 באוקטובר הולכת ומכבידה. הלחימה מתארכת, מחיריה גוברים, ונחשפות ההתנגשויות בין מטרות המלחמה, ששיאן באירוע הירי בשלושת החטופים בלב שג'עיה. למלחמה הזו, ככל הנראה, לא תהיה תמונת ניצחון; כתבים צבאיים ציטטו היום גורמים בצה"ל, לפיהם "חמאס לא יוכרע במהלך הקרקעי הנוכחי". כל ההצעות ל'יום שאחרי' נשמעות גרועות, וספק אם הוא בכלל יגיע.

זמנים של משברים וספקות הם קרקע פוריה לפתרונות 'קלים' ומוחלטים למצב. לפעמים זה נעשה בזדון, במטרה לפלג בין ימין ושמאל, ולפעמים מתוך קושי להכיל את המציאות המורכבת. אבל כדי להתמודד עם המציאות הזו, צריך להכיר בכך שהמטרות שהוגדרו למלחמה מכילות מלכודים וסתירות פנימיות, ושלמרות זאת, אסור לישראל לוותר עליהן.

1. גם אחרי חמאס, הטרור יהיה כאן כדי להישאר

יכולותיו הרקטיות של חמאס יורדות, אולם גם בשבוע שעבר, 75 ימים מתחילת המלחמה, הוא הצליח לשגר רקטות לתל אביב ולירושלים. מנהרות חדשות מתגלות גם באזורים שנכבשו כבר לפני כמה שבועות. למרות תמונות הכניעה ההמונית, חמאס מצליח להמשיך להילחם בישראל ובצה"ל.

את חמאס כרעיון לא ניתן למחוק. כנראה שגם את תנועת החמאס – היושבת בתוך העם הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית, בבתי הכלא הישראלים ובתפוצות, לא ניתן להביס לגמרי. מטרות המלחמה היו מלכתחילה צנועות יותר: "מיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות" של חמאס. לשם כך נדרש לשלוט ולטהר כל רחוב, כל בית, כל פיר, וכל מנהרה ברצועת עזה וכנראה שגם בגדה המערבית, וזה לוקח זמן.

לחמאס נגרמו נזקים קשים מהלחימה. תשתיות ואמצעי לחימה נפגעו, מפקדים ומחבלים הושמדו. הוא ארגון מסוכן והמלחמה בו הכרחית. אבל הטרור הרצחני, המתאבד, ימשיך לאיים על ישראל מהגבולות ומשטחי ההפקר גם אחרי שימוגרו יכולותיו הצבאיות של חמאס.

2. הלחימה בחמאס והשבת החטופים חשובות, אך עלולות לסתור זו את זו

מותם של אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה ז"ל מירי בשוגג של כוחות צה"ל חשף את הסתירה האפשרית והמוחשית בין הלחימה בחמאס ושחרור החטופים. להוציא מקרה בודד, הדרך היחידה בה שוחררו חטופים מעזה עד כה הייתה ב'עסקאות עם השטן'. אלא שחמאס הציב משוואה חדשה: החזרת חטופים תמורת הפסקת אש כוללת ויציאת הכוחות הישראלים מרצועת עזה. אבל הסכמה לכך היא סכנה לישראל, ועלולה להיות הבסיס ל-7 באוקטובר הבא.

זה מצב מורט עצבים. נוצרת תחושה של אובדן שליטה, ומכונני התרעלה הפנימית מנסים להפוך את המצב למחלוקת בין ימין ושמאל: כאילו צד אחד בעד השמדת החמאס, והשני בעד החזרת החטופים.

אבל מי שיצר במכוון את המלכוד המובנה הזה הוא חמאס, ואסור לישראל להיסחף אליו. טוב עשתה ישראל שהציבה הצעה על השולחן, והכריזה על נכונותה לשלם בהפוגה ובאסירים תמורת החטופים. כעת נדרש להמשיך להילחם עד שתושג עסקה נוספת, תוך הכרה בכך שלא בטוח שתושג עסקה כזאת. לצד זאת, חובה להפנים את הלקחים מהאירועים בהם נפגעו החטופים מאש צה"ל.

3. אין באופק פתרון ל'יום שאחרי' בעזה

המטרה השלישית של המלחמה היא הסרת איום הטרור מרצועת עזה על ישראל. בפועל, במאבק הגלוי על השליטה ברצועת עזה ביום שאחרי מיטוט החמאס נשמעים שתי קולות: זה שמוביל נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ולפיו הרשות הפלסטינית תקבל לידיה את 'המפתחות' לרצועה; והקול הנגדי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתנגד לשלטון הרשות.

מלחמת המילים הזו מקפלת בתוכה מאבק על אופיו של שיקום הרצועה, תקציביה, המנהל האזרחי, מערכת המשפט, השיטור, החינוך ויתר העניינים של שלטון פנים. בפועל, ישראל תדרוש את השליטה הביטחונית בעזה, וכל גורם שיקבל את השליטה יאלץ להיענות לתכתיבים הצבאיים שלה. בינתיים אין שום גורם שהצהיר שהוא מוכן לקבל את האחריות הזו.

בישראל 'מפנטזים' על משטרים ערבים מתונים כמו מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, אלא שקשה לראות את המדינות האלה נכנסות לוואקום הגדול שייווצר ברצועה, בעודן מתקשות להחזיק את בת בריתן, הרשות הפלסטינית.

בעוד הוויכוח על רצועת עזה מתנהל, הולכות ומתבהרות שתי נקודות שמייתרות את הדיון על הרשות הפלסטינית: חוסר השליטה הכמעט מוחלט שלה בגדה, ותמיכת בכיריה בטבח 7 באוקטובר. אם מנהיגי הרשות תומכים בטבח שביצע חמאס, וטוענים שיש לעשותו שוב ושוב, מה הטעם להעביר לידיהם את השליטה ברצועת עזה? ואם שליטתם בערי הגדה המערבית כמעט ואינה מורגשת, ומי ששולט ברחוב הם ארגוני הטרור, איך הם יוכלו להיות שלטון מתפקד ואפקטיבי בעזה?

4. גם הלחימה בצפון עלולה לגבות מחיר כבד

לצד הלחימה ברצועת עזה, כבר 80 יום שישראל מנהלת לחימה בצפון, ועשרות אלפי תושבי הגליל העליון פונו מבתיהם. למלחמה הוגדרה גם מטרה כללית יותר של "הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה", אך אין בה התייחסות ספציפית למטרת הלחימה בצפון. ראשי המועצות והיישובים בצפון אומרים שלא יחזרו אליו ללא הרחקת חיזבאללה מהגבול.

קשה להאמין שארגון הטרור חיזבאללה, שאיבד מעל 120 מאנשיו בלוחמה נגד ישראל, יסכים לסגת צפונה מנהר הליטני כפי שישראל דורשת. אמנם מתקיימים מאמצי תיווך, אך ייתכן שגם בצפון יידרש מהלך צבאי מעבר לתקיפות האוויריות שמתבצעות כרגע.

נתניהו אמר ש"האיום מצפון יטופל לאחר שנסיים בדרום". לא ברור מתי בדיוק ישראל תסיים בדרום, אך מה שברור הוא שעימות כזה עלול לגבות מישראל מחירים כבדים.

אין תשובות ברורות

מעל 80 יום במלחמה, וישראל מדממת, כואבת, וללא תשובות ברורות וחד-משמעיות. לא ניתן להשיב את גלגל הזמן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני 100 שנים לאחור, והוא לא ייגמר גם ביום שאחרי מיטוט חמאס. זו לא סיבה לעצור, או לאבד תקווה, מכיוון שלישראל יש זכות וחובה להגן על עצמה ועל אזרחיה, גם תושבי העוטף, גם אלו שחטופים בידי ארגון טרור וגם אלו שיחיו בה בעתיד. כדי לממש את החובה הזו, נדרשות אלפי הכרעות סבוכות, במציאות שמשתנה כל הזמן ואין בה פתרונות קלים. מחירי המלחמה קשים וכבדים, אבל המחירים של אי-פעולה עלולים להיות קשים עוד יותר.