סהר קלדרון בת ה-16, שהיא ואחיה הצעיר ארז (12) נחטפו ב-7 באוקטובר והוחזרו בעסקה, ואביה עופר נחטף איתם ועדיין מוחזק בעזה, סיפרה אתמול (שישי) בריאיון ל"ניו יורק טיימס" על התקופה בשבי חמאס.

היא משחזרת שביום החטיפה היו המוני מחבלים בקיבוצם ניר עוז. הם ירו, שרפו בתים ובזזו כל מה שיכלו. "אופניים, טרקטורים, מקררים, אופנועים, טלוויזיות, הכול. ראיתי את המחבלים מחזיקים שקיות עמוסות בדברים".

היא הסתתרה עם אביה ואחיה בשיח. "ראיתי את הכול ורק חשבתי – איך זה קרה? אני יושבת בשיחים ומתפללת ומקווה שהם לא יגיעו אלינו". אבל הם אותרו, ונאלצו לברוח. סהר לא הצליחה להשיג את אביה ואחיה, ותוך זמן קצר הם נפרדו. אחד המחבלים ירה לעבר רגליה ופספס, ועשרה מחבלים חמושים – לבושים בבגדים אזרחיים – תפסו אותה. שניים מהם העלו אותה על אופנוע, והסיעו אותה לכיוון עזה.

"האופנוע נסע דרך השדות והיו אלפי מחבלים, אנשים, אזרחים עזתים. טרקטורים, טנדרים, דברים מהבתים שלנו. ראיתי הרבה ילדים קטנים ואימהות מעזה. ואנשים שבאים כדי להכות אותנו. כשחצינו לעזה, מעולם לא הרגשתי פחד כזה. זה היה פחד מוות".

קלדרון סיפרה שב-52 הימים בשבי, לא רק החוטפים הפחידו אותה, אלא גם ההפצצות הישראליות הבלתי פוסקות. היא תהתה אם תשרוד, אם תראה את משפחתה שוב, אם יהרגו אותה. "זה חוסר אונים מוחלט. אני מבקשת: תפסיקו את המלחמה, תוציאו את כל החטופים".

היא הוחזקה בנפרד מאביה ואחיה, וסיפרה על תנאים קשים של רעב, חוסר חשיפה לאור יום וחוסר ידיעה. היא לא ידעה מה עלה בגורלם של בני משפחתה. "אמרו לי שאני חוזרת לישראל שעה לפני. הייתי בטוחה שהם משקרים עד שבאו לקחת אותי. נלקחנו לטנדר לבן ואז פגשתי את אח שלי. שמחתי כל כך לראות אותו. התחלתי לבכות. ואז אמרתי לעצמי – לפחות יש לי אותו".