חברי להקת כנסיית השכל התגייסו בחודשיים האחרונים בהתנדבות, כמו אמנים רבים, להופעות בפני ניצולים, מפונים, חיילים וחיילי מילואים. ללהקה שמוצאה בשדרות, החוויה הזו עוצמתית במיוחד.

אתמול (מוצאי שבת) הופיעו בפני ניצולי מסיבת ה"נובה", בני משפחותיהם ובני משפחות הנרצחים, בערב שנערך במועדון הגגרין בתל אביב, כתחנה ראשונה במסע לדרישת חוק למען נפגעי המסיבה.

"יש משהו בנובה שנוגע בי במיוחד", אומר דניאל זייבלט, "אני כמובן לא משווה אסונות, אבל פה יש איזושהי פגיעה סמלית. עשו טבח באירוע תרבות, במסיבת טבע, באנשים של שלום, חופש ואהבה, שרוצים חיבור לאדמה. כאילו המטרה הייתה לרצוח את הטוב, את היופי, את הטוהר".

הלהקה גם הקליטה, לפני כחודש, ביצוע מחודש לשיר שלה, "שום דבר לא יפגע בי", בשילוב קולה של עמית מן ז"ל, הפראמדיקית מקיבוץ בארי שנרצחה בשבעה באוקטובר, לאחר שבני משפחתה שלחו להם סרטון שלה מבצעת את השיר.

"מה שקרה לא נתפס"

חברי הלהקה כבר לא גרים בשדרות, אבל לחלקם יש בעיר משפחה וחברים, והמכה שספגה העיר נוגעת בהם. "לא הסכמתי להאמין שמישהו פשוט פלש וכבש את הבית שלי", אומר דוד ראסד בכאב. "20 שנה שאנחנו השדרותים אומרים שזה יקרה מתישהו, והנה, זה קרה. ועדיין לא מבינים את גודל האסון. מה שקרה לא נתפס. כולם מרגישים אותו דבר, אלה דברים שלא נקלטים לי עדיין".

עמי רייס, שמתגורר בתל אביב, מספר שבבוקר השבעה באוקטובר הוא דיבר שעות בטלפון עם חבר משדרות: "הוא מתאר לי מה קורה, אומר: 'אני רואה חמאסניקים מהחלון'. לא הבנתי. אמרתי לו: 'יוסי, תתאפס על עצמך, צא לשאוף אוויר'. מזל שהוא לא הקשיב לי ולא יצא".

חברי כנסיית השכל (מימין לשמאל): רן אלמליח, עמי רייס, דוד רסאד, דניאל זייבלט ויורם חזן. רייס: "20 שנה קראנו לזה בשם חמוד כזה, טפטופים, וזה פשוט עבר לי, בחור שגר בתל אביב, מתחת לאף. זה נשמע לי הגיוני. וזה דבר שאסור שיחזור" (צילום: הדס יום טוב)

רן אלמליח נולד וגדל בשדרות, וכבר יותר מ-20 שנה הוא מתגורר בקיבוץ דורות, שבעה קילומטרים מגבול עזה. "הייתי בבית, ולא ממש הבנתי מה קורה, כמו 90% האנשים שגרים בעוטף אבל לא בתחום ה-4 קילומטר", הוא מספר. "באותו בוקר דיברתי עם המון חברים מכפר עזה, מבארי, עם אח שלי שגר בשדרות. הם אמרו לי: 'אנחנו שומעים ערבית בתוך הבית. אנחנו שומעים יריות'. לא הבנתי. חבר התקשר ואמר לי: 'יש לי 10% סוללה, אני לא יוצא מפה חי', ואני כאילו צוחק אתו, לא מעכל, אומר לו: 'אני בא לאסוף אותך'. ממש לא הבנתי מה קורה".

"הציוד גר באוטו, אתה כמו איזה נווד"

לאחר השבעה באוקטובר, אלמליח פונה מביתו, וכעת הוא חי בתנועה בין ההופעות, לקיבוץ הריק מאדם, לאשתו וילדיו שנמצאים בקיבוץ רמת רחל. "זה מאוד מבאס לא להיות בבית", הוא אומר, "כל הקיבוץ ברמת רחל, אז שם הקהילה קורית, ושם גם הילדים. הציוד גר באוטו, אתה כמו איזה נווד, נוסע ממקום למקום עם כל החיים שלך בבגאז'. אבל המחויבות לקהל דווקא יותר גדולה", הוא מוסיף, "כי אני יודע איך זה מרגיש".

ברמת רחל הוא, אשתו ובנו בן ה-15 גרים בחדר אחד: "הכי קשה לי הקלסטרופוביה הזו. אנחנו באים מבית קרקע עם גינה, עם מרחבים. עכשיו אני ישן עם בן ה-15 שלי. וגם זה כי הבת שלי, בת 17, התייאשה מאיתנו", הוא צוחק. "אז היא שכנעה את האחראי לתת לה חדר עם חברות. ואני ממש מבין אותה. מאוד מחניק בגיל 17 לגור בחדר עם ההורים".

"שנים היינו החצר האחורית של המדינה, אי אפשר להתעלם מזה. לא באמת הגנו על יושבי הגבולות"

הוא בטוח שבסופו של דבר יחזור לעוטף: "עברנו מתל אביב כי הייתי חייב לחזור הביתה. היה לנו קשה לחזור לשדרות בגלל הקסאמים, והתקבלנו לקיבוץ דורות. שם בנינו את הבית ואת החיים. זה המקום הכי יפה בארץ, במיוחד בעונה הזו. הנגב הוא נוף כזה ששואב אותך, אם אתה גדל בו וחי בו אתה מתאהב בו וחוזר אליו. אני לא רואה שום מקום אחר כבית שלי, ואני בטוח שאחזור. זה היה אירוע קיצון, ואני לא רוצה לחשוב שהוא יכול לחזור על עצמו. אבל מאוד תלוי איך יגמר. זה מפחיד אותי מאוד. אבל אני מאוד מתגעגע".

חברים בשדרות מספרים לו שמהעיר יוצאות כל הזמן משאיות של מובילים, שאנשים עוזבים בהמוניהם. "שנים היינו החצר האחורית של המדינה, אי אפשר להתעלם מזה", הוא אומר, "לא באמת הגנו על יושבי הגבולות. אבל אני אדם מאוד אופטימי, ואני מאוד מאמין שהם יחזרו".

"אין מחיר לחטופים. צריך להחזיר את כולם עכשיו"

רייס מספר שלאחרונה, השיחות על המלחמה והתחושות בעקבות השבת השחורה תופסות המון מקום: "זה הזיה שאנשים, במשך עשרות שנים, פשוט קיבלו את זה שטיל – כלי נשק קטלני שיורים עליך ונופל עליך מהשמים ויכול להרוס לך את הבית ולהרוג אותך – הוא חלק מהחיים. זה הזיה. ילדים שנולדו לתוך זה משתחררים כיום מהצבא וזה כל החיים שהם מכירים, זו פשוט הזיה.

"20 שנה קראנו לזה בשם חמוד כזה, טפטופים, וזה פשוט עבר לי, בחור שגר בתל אביב, מתחת לאף. זה נשמע לי הגיוני. וזה דבר שאסור שיחזור. אותי גם הכי מעצבנת, בקונסטלציה של מלחמה, המילה מחיר. אין מחיר לחטופים. צריך להחזיר את כולם עכשיו. אלה אנשים, זה עולם ומלואו, והם חייבים לחזור עכשיו. אין לזה מחיר".

"אין הרגשה רגילה של קהל ואמן"

ההופעות מאז השבעה באוקטובר מרגישות אחרת?
דוד ראסד: "זה מוזר, לא דומה למה שהיה לפני כן. אנחנו מופיעים 30 שנה, עברנו כבר מבצעים ומלחמות ועשינו הופעות מול חיילים ומפונים, אבל הפעם אלה לא הופעות רגילות. התחושות מהקהל הן אחרות. כולנו עוברים איזה תהליך ריפוי, והמוזיקה תורמת לזה, אז ההופעה נותנת לך פידבק אחר לגמרי".

יורם חזן: "מה שהכי בולט זה שאין הרגשה רגילה של קהל ואמן. יש משהו שהוא יותר משותף לשני הצדדים, יותר עמוק, יותר ביחד. הדברים שאנחנו נותנים לקהל והדברים שאנחנו מקבלים ממנו יותר דומים. יש איזו שותפות גורל".

בהופעה במוצאי שבת. יורם חזן: "המדינה לא באירוע. אם לא היו במדינה הזו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם, בכמות חסרת תקדים ולא תיאמן, הייתה פה קריסה טוטאלית" (צילום: הדס יום טוב)

דניאל זייבלט: "גם התגובות של הקהל ממש לא רגילות. יש הרבה יותר חיבור רגשי, בכי, חיבוקים. הרבה פחות, נגיד, מבקשים חתימות, סרטונים או תמונות. אין סממנים כאלו של הערצה. אני חושב שזה בגלל שיש משהו גדול מכולנו שמוריד אותנו לקרקע, שם אותנו באותה סירה".

אתם מופיעים בהתנדבות, איך משאירים את הראש מעל המים?
רן אלמליח: "הרבה פעמים אנחנו מוציאים כסף מהכיס. אבל כולם במצב קשה עכשיו, אז אנחנו מתגייסים. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, וזה מחזיק אותנו לא פחות ממה שזה מחזיק את הקהל, ולפעמים יותר. אנחנו זקוקים לזה. זה משהו שהוא מעבר לכסף".

דוד ראסד: "המוזיקה שומרת עלינו. אנחנו באים ועושים את מה שאנחנו יודעים לעשות, תורמים בדרך היחידה שאנחנו יודעים לתרום, וזה שומר על השפיות שלנו. אנחנו מקווים שגם של שאר האנשים".

דניאל זייבלט: "יש משהו שממלא אותך יותר מכל דבר אחר כשאתה מרגיש שאתה מצליח להשפיע על מישהו שעבר משהו נורא, או על מישהו שנמצא 60 יום במילואים. יש לך משימה מולו, אתה נותן לו איזה שעה-שעתיים של יציאה מהמקום שהוא נמצא בו, למשהו אחר. לפעמים ביום שאני נוסע להופעת התנדבות אני קם אחרת, יותר מלא תקווה. את החשבונות נעשה אחר כך. כל עוד אנחנו יכולים לעבור עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, אנחנו עושים את זה. אחרי זה חושבים. מוזיקה זו אנרגיה בסופו של דבר, אנחנו נותנים אותה ומקבלים אנרגיה חזרה. ותכלס, אם החלופות הן לשבת בבית ולא להכניס כסף, או לעשות את מה שאני אוהב, ועל הדרך גם לעזור לאחרים, ולא להכניס כסף, אז אני מעדיף לא לשבת בבית".

יורם חזן: "צריך להגיד שהמדינה לא נמצאת באירוע. אולי עכשיו משהו מתחיל, חודשיים וחצי אחרי, אבל אני עדיין לא מרגיש שהמדינה באירוע. מזל שיש את היוזמות הפרטיות שדואגות לאנשים. כי המדינה לא שם. לא מבחינת עולם התרבות, ולחווייתי גם לא משום בחינה אחרת. אם לא היו במדינה הזו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם, בכמות חסרת תקדים ולא תיאמן, הייתה פה קריסה טוטאלית. האזרחים של המדינה הזו סוחבים אותה על הכתפיים, מצילים אותה, זה דבר לא יאמן, כמה שזה מדהים וכמה שזה מתסכל".