החברה הישראלית מגויסת. צו 8 בלתי רשמי נשלח לכל אזרחי המדינה ב-7 באוקטובר, לצד מאות אלפי הצווים שנשלחו לאנשי המילואים בזרועות הביטחון. בשם אחדות השורות, יש מי שמבקשים לדחוק הצידה מחלוקות שנדמו הרות גורל. לעתים פועלים אותם גורמים במקביל להרבות פילוג ולהמשיך את הפוליטיקה של השיסוי.

גם במקומות בהם מושמעת ביקורת עניינית, ניתן למצוא גם סנטימנט עמוק המתבטא בקריאה "אין ימין ושמאל", מיאוס מהוויכוחים על פי קווי השבר המוכרים. אבל האם אחדות וסולידריות, או להבדיל תחושת הערעור וההכרה שלא כל האמת בידינו, מחייבות אותנו לזנוח את עמדותינו?

יש כמובן מקום להשהיה מסוימת של השיפוט. להכיר בכך שאנו מצויים במצב ביניים, אינטרגנום, תקופת בין השמשות. אבל למרות שאולי אסור לומר זאת – למה שקרה בישראל יש הקשר, שאפשר וצריך לנתח. יש הנהגה מסוימת, ומגמות מסוימות, וזה חסר אחריות שלא להצביע עליהן.

לנהל את השיחות הקשות, גם תחת אש

הניסיון לתאר ולהבין את המציאות מוליד בהכרח ויכוח. מסגרות החשיבה השונות שלנו, נקודות המבט המגוונות, כל אלו מונעות קונצנזוס. עמדתנו לעולם אינה רק תוצאה של תהליך היסק לוגי שאחר שלביו ניתן להתחקות. ולו כיוון שאת המציאות שמהווה את נקודת המוצא לכאורה לתהליך הלוגי הזה אנו מבינים ומבנים באופנים שונים.

האם ה"הנהגה" שכשלה היא ממשלת הימין על מלא, נתניהו באופן אישי, או האליטה המקצועית, הצבאית והתקשורתית? ומהו בכלל הכישלון? ההישענות המוגזמת על מודיעין? חיזוק חמאס? חוסר המוכנות הצבאית? ההימנעות מהצבת אופק מדיני? היעדר המוכנות להכרעה?

ומהן המגמות שהביאו אותנו עד הלום? פזילה מערבה, או אולי קיבעון משיחי? רפורמה או מחאה? פופוליזם ימני? תלישות וניכור? וזה מבלי להיכנס לאוסלו או להתנתקות, שרוב הדיון הציבורי עליהם דומה יותר לשחזור טראומה מאשר לשיח קונסטרוקטיבי.

את כל השיחות האלו יש לנהל. גם ודווקא תחת אש. צריך לדבר על הגורמים למצב, על מטרות המלחמה, על אופן ניהולה. צריך לדבר על החלפת הממשלה, או העומד בראשה, ועל בחירות כלליות. צריך לדבר על גיבוי למקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא ולבחון בכנות וברצינות את החלופות. צריך לדבר על מחירים. כאלו שאנו מוכנים לשלם וכאלו שלא. צריך לדבר על שלום, וצריך לדבר על צדק.

להכריע כשצריך, אבל בלי לדרוס

כל אלו לא צריכים להפחית מנחישותם של הלוחמים והמפקדים בסדיר ובמילואים. הם אינם ילדים קטנים שההורים צריכים להשתדל שלא לריב בסביבתם. הם יודעים היטב להתווכח ולהמשיך ללחום כתף אל כתף. יורים ומדברים. אבל את השיחות האלו צריך לעשות אחרת. בענווה. באחווה. בקשב. זה היה נכון גם אחרי המהפך ב-77', וב-1995, וב-2005, ובוודאי לפני שנה. זה היה נכון ביום כיפור האחרון ובערב שמחת תורה. זה נכון שבעתיים היום.

צריך לשאוף לקונצנזוס, למרות שכאמור לא אפשרי להגיע אליו. צריך גם להכריע, לפחות בחלק מהסוגיות (סוגיות רבות אחרות יכולות לסבול היעדר הכרעה), באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים, אבל מתוך מחויבות שלא לדרוס את הצד שעמדתו לא התקבלה. להתחשב בו ככל הניתן, ולכתוב את עמדתו בדברי ימינו לשימוש עתידי כאילו היתה סברה שנדחתה בדיון של חכמי התלמוד.

יש כמובן גם גבולות של שקר שיטתי, גזענות בוטה ואלימות. ויש אנשים שחוצים אותם. גם לאלו יש מקום בבית. אך הם אינם מוזמנים לשולחן קבלת ההחלטות. מעל עמדותיהם הקיצוניות יש להניף דגל אדום.

הטענה שאין ימין ואין שמאל היא לא התיקון המבוקש. יש. ויש דתי, חילוני ומסורתי; עשיר ועני; תושב תל אביב, שדרות, כוכב השחר או ניר עוז. יש מזרחי ואשכנזי, ותיק ועולה חדש, גברים ונשים, יהודים וערבים ודרוזים. לכל זהות רכיב נורמטיבי, ואין אחת עולה על רעותה. יש אינספור הצטלבויות בין הזהויות האלו, כולן בעלות תוקף. ויש את מי שלא חשים בנוח באף הגדרה.

יש ימין ושמאל ומרכז. ויש ריבוא רבבות גוונים. התיקון אינו במחיקה אלא באימוץ. לא של העמדות, אלא של בעליהן. אל הלב. כמו ארבעת המינים, שאינם נעשים למין אחד, אבל נכרכים באגודה אחת, "מכפרים אלו על אלו" (ויקרא רבה).