ביום חמישי 12 באוקטובר פונו תושבי שדרות מבתיהם. תחת הפגזות וחשש מהימצאותם של מחבלים נוספים בשטח, הם יצאו עם מעט שיכלו לסחוב, מי במכוניות ומי באוטובוסים שאירגן פיקוד העורף. כל רכב קיבל יעד: ים המלח, אילת, תל אביב, וכך קהילות העיר התפרקו לרסיסים ברחבי הארץ.

כעבור שלושה ימים, ביום ראשון 15 באוקטובר, ב-07:30 בבוקר, מיניבוס לבן בתחנת הרכבת סבידור בתל אביב, שהייתה אז שוממה, כבר אסף אליו מתנדבות ומתנדבים שנקראו להקים מסגרות חינוכיות לילדות וילדי שדרות בים המלח.

אילנה יונה מחוץ למלון. "כל יום הגיעו יותר ויותר תלמידות ותלמידים כי ענינו על צורך" (צילום: אושרה לרר שייב)

טלפון אחד בשבת לאילנה יונה, מנכ"לית עמותת קדמה, הספיק כדי להביא אל המיניבוס הלבן 12 מחנכים ומחנכות, שהתגייסו לטפל במה שחרב, עם ציוד ראשוני להקמת גן ילדים וכיתות מאולתרות. מאז, כבר 14 שבועות, יוצא המיניבוס הלבן יום יום מסבידור, אוסף מחנכות ומחנכים בלטרון ובגבעה הצרפתית ויורד לים המלח.

התאומות המחנכות למען קהילות מוחלשות

אילנה יונה נולדה בקטמונים בירושלים, וכמו רבים מבנות דורה, נשלחה ללמוד בפנימיית בויאר, שיועדה אז לילדי עולי המזרח המוכשרים כדי להרחיקם מ"הסביבה הבעייתית" שגדלו בה. היא ואחותה התאומה, קלרה יונה, שפרשה השנה מניהול בית ספר יסודי, ולפני כן ניהלה בית ספר תיכון ומכינה, היו ממייסדות עמותת קדמה, "עמותה חינוכית-חברתית הפועלת למען השוויון והצדק החברתי בישראל בדרך של חינוך".

שתי נשים שהקטמונים לא יצאו מהן, וביחד הקדישו את עצמן לחינוך אוכלוסיות מוחלשות בקהילות מפורקות; שתי נשים עם עשייה חינוכית רבת שנים ומוכחת. טבעי היה שגלעד שמילו, מ"חמ"ל לומדים", פרויקטור שמונה להקים בהתנדבות את מערך החינוך בים המלח, יתקשר אליהן בימים הנוראיים ההם, וברור היה שהן יתייצבו.

בין קיבוצניקים לשדרותים

שמילו ייעד לעמותה את מלון אנג'וי (Enjoy), שפונו אליו תושבי שדרות וחברי קיבוץ מגן. הקיבוצניקים הגיעו למלון שבוע לפני השדרותים, כקהילה שלא פוזרה, ומייד התארגנו על הקמת מרכזי חוסן וסיוע רגשי ורפואי, מרחבי למידה, מחסני ציוד ועוד. בנסיבות האלה, תושבי שדרות חשו אורחים לא קרואים במקום שכבר שייך למישהו אחר. כשהמתנדבים הראשונים הגיעו למלון, הם דחו אותם. היו מי שאמרו להם מפורשות: "לכו מפה".

אילנה יונה: "לובי המלון המה משפחות, ילדים וילדות בכל הגילים, כולם שקטים עם מבע של הלם. התחלנו להקשיב לאנשים שטענו שאין איפה להיות כי כל המרחבים כבר תפוסים, ושלא נתנו לילדי שדרות להיכנס לגן המאולתר שהוקם, ואפילו להצגה שהגיעה למלון".

אנשי שדרות חשו דחייה, גם אם חברי הקיבוץ יסבירו את הבידול בצורך לאסוף מחדש את הקהילה שלהם שעברה טראומה קשה, ולחזק את תחושת היחד החשובה לחוסן. הפער בין תפיסות היחד של הקיבוץ והעיר העמיק משבר שהיה קיים גם קודם.

הברקה: תג מודפס למתנדבות

האחיות יונה לא מפחדות מאתגרים. הן השתלטו על האולם הגדול במלון, אספו שולחנות וכיסאות, חצצו מרחבים בכורסאות, קראו למורות חיילות שהגיעו למלון להצטרף, הקימו גן ילדים וכיתה. כך נולד מרכז הלמידה.

בהברקה של רגע הן הדפיסו לכל המתנדבות תג: "חינוך למען שדרות", וזה פעל כמטה קסם. תושבי שדרות הבינו שכל אלה באו בשבילם. הורים וילדים החלו להגיע. "ב-14:15 היו כבר עשרות ילדים והצוות לא הספיק", מספרת אילנה, "במשך השבוע התחילה סחרחורת של מתנדבים מתחומים שונים; מפורסמים; תרומות; גופים שבאו לסייע… היה מעין סיר לחץ. היה לנו חשוב להפוך את מתחם החינוך שהקמנו לאי של שקט, וכך היה".

חלק מהמתנדבים התחילו לסייע בכל מה שנדרש מלבד החינוך: סידור מחסן בגדים, הפניית מפונים במצוקה למרכזי סיוע ועוד.

יונה: "כל יום הגיעו יותר ויותר תלמידות ותלמידים כי ענינו על צורך. כבר ביום השני היו לכל תלמיד ותלמידה שהגיעו מחברת אישית עם מדבקה ושם. הבנו שהנוער מנותק ללא מסגרות והתחלנו לאתר אותם בעזרת הורים ותושבי שדרות. בדיעבד אני מבינה שהמדינה הייתה צריכה להתחיל בבני הנוער. הם בגיל רגיש ויש לנו כבר ניסיון מהעבר לגבי מסוכנות הגיל הזה במצבי חירום. הנוער אבוד, ולהורים שצריכים בעצמם שיקום קשה להתנהל מולם".

"הרשויות אמרו לנו: תסגרו"

מי שביקר במלונות המפונים ראה אז ורואה עדיין את אוזלת היד של המדינה: "לא הצלחנו לקבל מפיקוד העורף או ממשרד החינוך אפילו את שמות התלמידים במלונות, או לפחות מספרים לפי גיל", מספרת אילנה, "תלמיד הביא תלמיד, הורים הפיצו את המידע, אבל פעלנו והקמנו מבלי לחכות. מרכז חוסן, למשל, התמקם בקומה גבוהה במלון, מנותק מכולם, וביקשו מאיתנו לשלוח אליהם מטופלים. אמרתי להם: 'זה לא הולך ככה. תתחילו להסתובב בין האנשים ולאסוף אותם אליכם'. במצבי משבר כאלה צריך ללכת אל האנשים ולא לחכות שהם יגיעו".

משרד החינוך ועיריית שדרות לא עשו, לדבריה, חיים קלים למתנדבים: "כל פעם הם באו ואמרו 'תסגרו את המרכזים, הקמנו מסגרות משלנו, שהילדים יבואו למרכזים האלה'. הסברנו שהמטרה שלנו בסופו של דבר היא שהילדים ישתלבו במסגרות הקיימות, אך לא כולם מסוגלים עדיין לחזור למסגרת של 'בית ספר', ואנחנו פה בשביל אלה שעדיין זקוקים לחממה".

הביקורת של קלרה יונה חריפה יותר: "בתחילה מצאנו עצמנו לבד, ואחר כך עם אנשי ממסד שלא ידעו איך לעשות את מה שנדרש; יתרה מכך, הרצון שלהם היה לשלילה, למשל לדרוש מהילדים שיבואו למרכזים שהקימו הרשויות ולא היו מאורגנים עדיין, כשהצורך של הילדים היה להיות קרוב להורים במרכזים אינטימיים".

מי משלם על הסעות וארוחות צהריים

האחיות לא עצרו. כעבור זמן, כשהתברר שבאכסניית הנוער בעין גדי יש מפונים עולים חדשים יוצאי אתיופיה ללא מענה, הן נסעו לשם ביחד עם מתנדבות והקימו מרכז למידה לילדים ולאימהות, שגם הן היו אבודות במדינה חדשה ומופגזת.

אבל במשך הזמן הרשויות הכירו ביתרונות של קדמה, וביקשו מהאחיות יונה לפתוח את בית הספר לכיתות י"א-י"ב. קלרה לקחה על עצמה לרכז את הלמידה בהם: "הילדים בחוסר ודאות, לא מבינים מה שקורה, פחות סומכים על מי שנמצא פה כי אנחנו מתחלפים, אין להם על מי להסתמך, לכן החלטתי להישאר וללון כאן במשך השבוע".

מתנדבי קדמה לא קיבלו מהרשויות מימון ללינה. זה לא היה ועדיין אינו, כך נראה, בתוכניות הממשלתיות, והעמותה מממנת להם, במשאביה הדלים, הסעות וארוחות צהריים יומיומיות.

"נועה קלי – חמ"ל אואזיס"

נועה קלי, מורה בחל"ת, מתנדבת בקדמה, הקימה את מרכזי החינוך במלון אואזיס. היא מתגוררת בגליל המערבי, אך החליטה להעתיק את חייה לאזור ים המלח כדי לסייע בכל הנדרש.

איך הגעת למלון אואזיס?
"באחד הימים שלנו באנג'וי הגיעו כוכבי 'קופה ראשית'. ראיתי ילדים יושבים בחוץ ובוכים. ניגשתי לדבר איתם והסתבר שהם מאואזיס, המלון השכן, ואין שם כל פעילות ומסגרת. הם בכו כי לא נותנים להם להיכנס לפעילויות של מלונות אחרים".

זה הספיק לקלי כדי להכין לעצמה תג: "נועה קלי – חמ"ל אואזיס", לעבור לשם, לפגוש שם מתנדבות מ"דרור ישראל" תושבות שדרות, לבסס איתן הנהגה עצמית מתוך המלון, ולהקים במלון כיתות, מרחבי גן וגן חינוך מיוחד. כיום, אחרי חודשיים של התנדבות, קלי מועסקת במקום כמורה על ידי משרד החינוך.

נועה קלי. "ראיתי ילדים יושבים מחוץ למלון ובוכים, כי לא נתנו להם להיכנס לפעילויות של מלונות אחרים" (צילום: אושרה לרר שייב)

הלמידה במתחמים שאותם הקימה העמותה עם המתנדבים במלונות השונים, היא כל מה שאנשי חינוך חולמים עליו שנים, אך בתנאים קשים: למידה בקבוצות קטנות רב גילאיות; סיוע פרטני למי שנזקק, בתוך הקהילה ולא במנותק ממנה.

"לפני שבועיים, כמעט חודשיים לתוך הלחימה", מספרת קלרה יונה, "גילינו משפחה שלא שולחת את שלושת בניה לשום מסגרת לימודית. ישבנו איתם, הקשבנו לצרכים שלהם, ובנינו יחד איתם תוכנית לכל ילד. עכשיו הם מגיעים כל יום".

מאתגר וכואב, מרחיב את הלב

כעת מודאגות נשות קדמה מתחילת שנת הלימודים באוניברסיטאות בשבוע הבא. חלק מהמתנדבות והמתנדבים הם מרצים וסטודנטים שישובו ללימודים, וחלק מהמורות המתנדבות שבו כבר לעבודתן הסדירה.

על השאלה מה מניע אותן לקום כל בוקר למשימה הזו, השיבו שלוש המתנדבות, וללא תיאום ביניהן, אותה תשובה: הן מרגישות שכל ניסיונן החינוכי הרחב התנקז אל המקום הנמוך ביותר בעולם; מקום מאתגר וכואב, ומצד שני מרחיב את הלב. הן מדברות על משמעות; על היכולת לבנות מסגרת אישית ולתת לכל תלמידה ותלמיד את מה שמערכת החינוך לא נתנה.

על השאלה מה מניע אותן לקום כל בוקר למשימה הזו, השיבו שלוש המתנדבות, וללא תיאום ביניהן, אותה תשובה: הן מרגישות שכל ניסיונן החינוכי הרחב התנקז אל המקום הנמוך ביותר בעולם; הן מדברות על משמעות; על היכולת לבנות מסגרת אישית ולתת לכל תלמידה ותלמיד את מה שמערכת החינוך לא נתנה

זה כנראה מה שמביא מורות פעילות ופורשות ממשרד החינוך, גננות, פרופסורים מהטכניון ובאר שבע, מרצים מתל אביב, סטודנטים מכל רחבי הארץ ואחרים, לעלות בכל בוקר על מיניבוס לבן ולהיות שם בשביל ילדים וילדות שמצאו עצמם יום אחד עקורים.

תחנת סבידור כבר הומה כבימי שגרה; האזעקות כבר לא מלוות את הדרך; לטרון היא שוב מרכז פעיל לאיסוף טיולים; הפקקים סותמים את הכניסה לירושלים; בגבעה הצרפתית קשה לעצור מבלי לעכב את התנועה; אך למרות זאת, המיניבוס הלבן עם אבי הנהג נוסע יום יום את הדרך הלוך ושוב. שלוש שעות לכל כיוון.