מחוץ לשתי המעליות שמשרתות את הבניין ברחוב דרך לכיש 109 בשכונת כרמי גת בקריית גת משתרך תור ארוך של יותר מ-10 דקות. פנסיונרים עם עציצי ענק ושלוש סטודנטיות עם עגלת איקאה עמוסה במה שנראה כמו חלקי שולחן מחשב ועשרות כיסאות חוסמים את המעבר הצפוף. כולם מחכים בסבלנות למעלית שתבוא.

מצטופפים ליד המעלית. "מסכנים הקיבוצניקים, יצטרכו לחיות עכשיו שנה עם המעליות האלו" (צילום: דוד טברסקי)

"את הכיסאות צריך ל-28, זה בקומה החמישית. אבל את הסלים עם המגבות תשאירו פה", צועקת מקצה המסדרון אילנה קידר, ומכוונת את זרם הצעירים שהגיעו לדירה 20 להוציא מהמעבר את כיסאות העץ שמילאו את הסלון עד דוחק. שני מתנדבים לבושים בחולצות של אחים לנשק, נושאים מזרן, נשברים, ומנסים להעלות את המזרנים במדרגות. "מסכנים הקיבוצניקים", לוחש אחד הפנסיונרים לחברו, "יצטרכו לחיות עכשיו שנה עם המעליות האלו".

כל דירה מקבלת סל כביסה עם מגבות, מצעים, עציצי פלסטיק ועוד (צילום: דוד טברסקי)

קידר הגיעה מוקדם יותר לדירה וסידרה את הממ"ד, שישמש מחסן שאפשר להוציא ממנו חפצים בקלות. "אני מגיעה לפה כי אני מרגישה צורך להוסיף לכל העזרה הזו", היא מספרת. "להיות חלק במה שקורה. אני לא יודעת אם זה עוזר. מקווה שכן". היא הגיעה לקריית גת מנתניה, אבל ביתה נמצא באכזיב, שפונה בתחילת המלחמה. בהיותה מעצבת פנים בהכשרתה, לקחה פיקוד על ארגון החדרים. "אני מתנדבת אבל גם עובדת. בשגרה יש לי עסק של ברכות איזון ומים חמים לריפוי ורוגע. עבדתי עם מפונים, עם מילואמניקים. החלום הוא להקים מתחם לשורדי הנובה".

אלונה קידר והציוד. "אני מגיעה לפה כי אני מרגישה צורך להוסיף לכל העזרה" (צילום: דוד טברסקי)

התור למעלית משתחרר. חן והדר, שתי מתנדבות צעירות, מבקשות מקידר הוראות. "קיבלנו הודעה בווטסאפ ובאנו", הן אומרות בהתרגשות. קידר שולחת אותן לפזר את המצעים והכריות בין הדירות, ומסתכלת במבט מהורהר בשצף המתנדבים שממלא את הכניסה לבניין. "אני מרגישה שכל מה שקורה הוא לא סתם. יש פה התעוררות. צריך יהיה לשמור על התדר שלה".

בנייני המגורים למפוני ניר עוז בקריית גת. המעברים הראשונים צפויים לקרות כבר בסוף השבוע (צילום: דוד טברסקי)

קרוב ל-300 מתנדבים פקדו ביום רביעי את המתחם של קיבוץ ניר עוז בקריית גת. מאכזיב, מניו יורק, מהוד השרון וגם מהדירה מתחת הגיעו מתגייסים, צעירים ומבוגרים, כדי להעביר את הציוד הרב שקיבלו חברי הקיבוץ ברחבי בנייני המגורים הזמניים שלהם. רובם המוחלט לא מכירים אף אחד מחברי הקיבוץ, והגיעו למקום בעקבות הודעות שעברו בווטסאפ ובפייסבוק. רובם קשורים למחאה נגד הרפורמה המשפטית, אחרים למכינות ולארגוני מתנדבים. כולם סוחבים ארגזים במעלה שני המבנים העיקריים שיגורו בהם חברי הקיבוץ. השאר יפוזרו בדירות בודדות בעוד 16 מבנים מסביב. המעברים הראשונים צפויים לקרות כבר בסוף השבוע.

כל משפחה בחרה את תכולת דירתה

"בערב 7 באוקטובר החלטתי להתפטר מהעבודה", מספרת ענבל מור, שהגיעה מבת חפר. את ההודעה על המעברים קיבלה בקבוצה של המועצה. היא עוברת על המצעים והארונות באחת הדירות ומורידה מהם את הניילונים. "הרגשתי שאני לא יכולה פשוט להמשיך". ביחד עם קבוצה של אנשי חינוך ויזמים התחילה להקים מתחמי נוער במלונות של מפונים. "עד עכשיו הרימו עשרה כאלו. עשרה נוספים בדרך. המצב שם קשה מאוד, בני הנוער אבודים ואין לזה תאריך סיום. לפחות אחרי שהם יחזרו ליישובים שלהם, הם יוכלו לקחת את המתחמים איתם".

ענבל מור. "בזה צריך להשקיע את המשאבים שלנו, לא בפיתוח של עוד אמצעי לחימה" (צילום: דוד טברסקי)

למור שני בנים קרביים במילואים, וההתנדבות עוזרת לה להתפקס ולהשתדל לא לדאוג. "אני מסתכלת על ההתגייסות הזו מסביב, ואומרת לעצמי שבזה צריך להשקיע את המשאבים שלנו. הידע והיכולות שלנו צריכים לקדם שלום. עזרה. לא פיתוח של עוד אמצעי לחימה".

כמות הציוד שנכנסת לבניין בכל רגע עצומה, ולא במקרה. חברת Homez שמנהלת את הרכש והמעבר לבניין סיפקה לכל חבר קיבוץ ממשק מיוחד שיאפשר לו לבחור את תכולת דירתו, כך שלכל דירה יהיה עיצוב מקורי. מעין תחושה של בית פרטי. התוצאה: 40 אלף פריטים שונים שנרכשו עבור 140 דירות. מתחתית לסבון במקלחת, דרך ספלי הקפה, עד לטלוויזיה, מנורת התקרה ולול התינוקות, כל חפץ מספק אחר, בדגש על ישראלים והעוטף (בעיקר העציצים). העיקר שהדירות לא ייראו כמו קטלוג של איקאה.

"אתה מסתכל על מה ששרד, על הדברים שאינם, ומדמיין את הסיפורים מאחורי"

המתנדבים מספרים בהתרגשות שהופתעו לגלות כמה חשוב היה למשפחות לבחור את צבע הספה או מרקם המצעים. אבל הפריט המיוחד ביותר הוא איור ממוסגר של העוטף שקיבלה כל דירה, פרי המיזם "זיכרון עוטף" שיצרו בוגרי בצלאל בחודשיים האחרונים. ההכנסות ממכירת התמונות הועברו לקרן לשיקום העוטף.

ציור מהפרויקט "זיכרון עוטף" תלוי בסלון של אחת הדירות. "אנחנו משתדלים לתת להם תחושה של תקווה" (צילום: דוד טברסקי)

"אנחנו מאפשרים פה לא פחות ממה שיש להם בשגרה", אומר שי זקצר, מבעלי חברת ההובלות יונייטד סיטס, בעודו שולח במעלית לקומה האחרונה ספה. "זו תחושת שליחות. אנחנו משתדלים לתת להם תחושה של תקווה, וגם לי". זקצר תושב אשקלון. הוא גר בשכונה הדרומית של העיר, ועוד בימים הראשונים צילם את הפצצות צה"ל מהמרפסת. בשלב מסוים הבין שהמצב משפיע לרעה על בתו הקטנה, ועזב את הבית למושב בשפלה.

"אני עובר על הדברים שנכנסים לדירות והרגשות בתוכי מתערבבים. מצד אחד, אני שם פה ספות ומיטות חדשות. מצד שני, רואים בחלק מהבתים את החפצים שהאנשים הביאו מהבית שלהם בקיבוץ. אתה מסתכל על מה ששרד, על הדברים שאינם, ומדמיין את הסיפורים מאחורי. זה עושה כואב בלב".

במורד הלובי נשמעות צעקות באנגלית אמריקאית שמסובבות לא מעט ראשים. בני נוער חרוצים ביחד עם מילואמניק מובילים סלים ומגבים לתוך הבניין ועוברים בין דירה לדירה להבין מה חסר. אחד מהם הוא דניאל קלפר, שהגיע באוגוסט האחרון לישראל, מיד אחרי שסיים בית ספר בתוכנית מיוחדת של הסוכנות היהודית. "אחרי 7 באוקטובר הורים רבים רצו שילדיהם יחזרו לארצות הברית, אבל ההורים שלי דווקא הגיעו לפה", הוא אומר. "נסענו לכפר עזה. עזרנו שם לחיילים. חילקנו אוכל ובגדים חמים למי שצריך".

דניאל קלפר (משמאל) ואיאן בראון. קלפר: "אחרי 7 באוקטובר הורים רבים רצו שילדיהם יחזרו לארצות הברית, אבל ההורים שלי דווקא הגיעו לפה" (צילום: דוד טברסקי)

הוא מרגיש חיוני מאי פעם. אם ההגעה לישראל נתפסה בעיניו בהתחלה כחוויית נעורים חד-פעמית, כיום ההחלטה לעלות ולהתגייס לשירות קרבי היא מבחינתו כמעט עובדה מוגמרת. "יהודים אמריקאים צעירים לא מכירים באמת את ישראל. כאן למדנו שהמדינה הזו עברה סדרות של התקפות לאורך השנים, אבל פה אני מרגיש כמו בבית. זה המקום שלי. עכשיו הזמן לבוא ולעזור לאנשים שלי".

"בגדול מי שמגיע לתוכנית הזו בא בשביל ללמוד על ישראל", אומר חברו, איאן בראון, תושב אטלנטה. "מ-7 באוקטובר הלימודים התחלפו בהמון התנדבות, חקלאות, עזרה במלונות של המפונים. לא ציפיתי שדבר כזה יקרה לי, אבל זו תחושה של משהו באמת מיוחד. אני מתכוון להישאר כאן עד הקיץ".

"לא פגשתי את חברי ניר עוז, אבל אני חושב עליהם כל הזמן"

רפי בן טולילה, הייטקיסט בפנסייה, פותח את קופסת המברגים שלו. הוא מתרוצץ במעלה ומורד הבניין כבר מעל לשבוע. הוא לא סוחב חפצים, אלא הגיע רק להתקין את הרהיטים. "מאיפה תביא עכשיו 140 מתקינים מאיקאה ואייס לסדר פה את כל המיטות והארונות? חייבים מתנדבים שיעשו את זה". במהלך היום הוא הספיק להבריג מחדש את דלתותיהם של לא פחות מ-50 מקררים כדי שהדלת תיפתח שמאלה ולא ימינה, ברירת המחדל של רוב המקררים בישראל. "לא חשבו פה כל כך טוב על המטבחים, ולכן פתיחת הדלת נתקעת באמצע המטבח. הבנו שקשה לעבוד ככה, אז אנחנו הופכים את היוצרות".

מתנדב מסדר מקרר. "מאיפה תביא עכשיו 140 מתקינים מאיקאה ואייס לסדר פה את כל המיטות והארונות? חייבים מתנדבים שיעשו את זה" (צילום: דוד טברסקי)

הוא בן המקום. קריית גתי בנשמה. הוא מספר שכל העיר מדברת על הקיבוץ שהגיע. רבים רוצים לבוא לעזור רק כדי לראות את התושבים, אף שכיום, יש שם רק בן קיבוץ אחד. "לא פגשתי אותם, אבל אני חושב עליהם כל הזמן. זה אסון, ואני מקווה שאני מאפשר פה קצת אור בקצה המנהרה החשוכה הזו".

מוריה זגורי, סגנית ראש העיר והאחראית על קליטת הקיבוץ בקריית גת, עומדת מתחת לכניסה למבנה, ומספרת על אחת הנסיעות שלה לאילת, למלון ששהתה בו קהילת ניר עוז. "הצגתי את התוכניות שלנו לחברים, והייתה שם חברה בולטת במיוחד", אומרת זגורי. "היא הייתה מאוד פעילה, שאלה שאלות, התעניינה, ונוצר שם קשר שריגש אותי. מאוחר יותר סיפרו לי שערב לפני, חמאס פרסמו סרטון עם בעלה. זה הדהים אותי. איך למרות הכול, היא הייתה בהתגייסות מלאה. ממש בצו 8 עבור הקהילה שלה".

מוריה זגורי, סגנית ראש העיר והאחראית על קליטת הקיבוץ. "אני רוצה שמה שנעשה פה, שלא היה יכול לקרות בהזדמנות אחרת, יהיה מודל לקיום שונה" (צילום: דוד טברסקי)

קריית גת קלטה כבר אלפי מפונים מכל העוטף, אבל זו הפעם הראשונה שהיא קולטת קיבוץ שלם. זגורי, שעומדת בראש התאגיד העירוני יפתח, שהשקיע בפרויקט 3 מיליון שקלים עוד לפני העברת הכספים של מנהלת תקומה, אומרת שמדובר באירוע היסטורי. "קיבוץ של השומר הצעיר מגיע לעיר המסורתית קריית גת", היא אומרת בגאווה. לצד הקליטה למגורים, זגורי מפקדת על בניית מוסדות הקיבוץ בעיר: המזכירות, הגנים וחדר האוכל, שימוקמו בצמוד למבנה הראשי. שאר הילדים ובני הנוער ילמדו במערכת החינוך של המועצה האזורית יואב. "אני רוצה שמה שנעשה פה, שלא היה יכול לקרות בהזדמנות אחרת, יהיה מודל לקיום שונה. קיום אחר. אפשרות לחיים אחרים בין אנשים שונים במדינה שלנו. יש פה אפשרות אמיתית לתיקון. אני מתייחסת אליה ביראת קודש".

"חששתי שאגור לבד בבניין, ועכשיו יש מלא שכנים"

תלמידי בית הספר היסודי ידמ"ה התארגנו וציירו ציורים לדלתות השכנים החדשים שלהם. אחד מהם, עם סמל הקיבוץ במרכזו, מעטר את הדירה בקומה האחרונה בבניין. שם יושבות שירן, דליה ודפנה מסביב לשולחן, לאחר שצחצחו וסידרו את הדירה במשך שעות רבות. דליה ודפנה נסעו נסיעה ארוכה מהוד השרון וגדרה, אבל שירן, הדיירת הראשונה בבניין, עלתה מהקומה מתחת. "זה מרגש אותי, תמיד רציתי לגור בקיבוץ", היא צוחקת. "חששתי כל הזמן שאגור לבד בבניין, ועכשיו יש מלא שכנים. לא מרתיע אותי שהם קהילה סגורה ובמשבר. אני מאמינה שלאט-לאט נצליח להתחבר. מבחינתי זו זכות להיות שכנה שלהם".

דליה: "זה מרגש לסדר את הדירה עד הפרטים הקטנים עבור מישהו. מחמם אותי לחשוב איך כבר בתחילת שבוע הבא תיכנס לפה משפחה ותרגיש טיפה בבית, ושלי היה חלק בזה". שירן עובדת סוציאלית במקצועה, וכבר מהיום הראשון למלחמה עובדת רבות עם נשות המילואימניקים. היא מציינת לטובה את התגייסות העיריות. "יש הרבה ארגונים שנרתמו לעבוד מצד העירייה, וזה דבר גדול מאוד". דליה נשמעת פסימית יותר. "שמחתי לשמוע שהמדינה משלמת את השכירות והריהוט של הקיבוץ וסוף-סוף לא הכול מתנדבים ותרומות. אבל עדיין צריך פה סדר גודל עצום של השקעות, ואני לא מרגישה שהמדינה שם".

דליה (משמאל), דפנה ושירן. דליה: "מחמם אותי לחשוב איך כבר בתחילת שבוע הבא תיכנס לפה משפחה ותרגיש טיפה בבית, ושלי היה חלק בזה" (צילום: דוד טברסקי)

יש תחושה של התרגשות, חיוניות ורצון עז להמשיך לעשות. לטאטא עוד דירה. לסדר עוד שידה. לתלות את התמונות כך שיישבו על הקיר הכי ישר ומדויק שאפשר. אבל המעבר עצמו, שיתחיל מחר, לא צפוי להיות אירוע שמח. אחת העובדות שנמצאות בקשר ישיר עם קהילת ניר עוז ציינה שלא צפוי להיות אירוע חנוכה רשמי, ואין לצפות לגזירת סרט ושמפניות. הדירות יסודרו, יינעלו, והמפתחות יישארו מתחת לשטיח או בתוך ארון החשמל עבור הדיירים החדשים.

יהיה קשה לחגוג בסוף שבוע שהקיבוץ התבשר בו על רציחתה של בת הקיבוץ, ג'ודי ויינשטיין-חגי, שבעלה גדי הוכרז נרצח לפני שבוע. הקיבוץ איבד 38 מחבריו, ו-63 מהם עדיין מוחזקים בשבי חמאס. הדאגה והמאבק לשחרורם, מספרים המתנדבים שעובדים מול הקהילה, ממלא את רוב יומם. אולי המעבר לבית משלהם יאפשר ולו נחמה קטנה.