בשנות ה-70 שיעורי העוני ואי השוויון הכלכלי של האמריקנים בכלל והשחורים בפרט היו נמוכים מאוד והגיעו לשפל היסטורי. מצבם של השחורים באופן ספציפי השתפר לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בכל הנוגע לשוויון פוליטי ואזרחי. בשנת 1972, שירלי צ'יזהולם אפילו התמודדה על ראשות המפלגה הדמוקרטית והפכה בכך לשחורה הראשונה שהתמודדה על ראשות אחת המפלגות הגדולות.

לאור כל זאת, אין זה מפתיע שהמוזיקה השחורה שיקפה את זווית הראייה האופטימית של השחורים בארה"ב בשנים הללו. לא עוד מוזיקת בלוז עצובה או מוזיקת ג'אז נוגה, אלא מוזיקה שמחה, בה שרים על החיים הטובים והשמחים. מוזיקה זו הייתה הפאנק (funk).

אחד השירים שמייצגים סגנון זה, בצורה הנאמנה ביותר הוא השיר Celebration של הלהקה Kool & the Gang. שיר זה שיצא בשנת 1980, לקראת סוף תקופת הזוהר של הפאנק, ממצה את עקרונות הפאנק ומייצג בצורה נאמנה את הז'אנר המוזיקלי הזה.
מילותיו של השיר הן:
There's a party goin' on right here
A celebration to last throughout the years
So bring your good times and your laughter too…
It's up to you, what's your pleasure?

ריקודים, חגיגה ומסיבות היו מהנושאים העיקריים של ז'אנר מוזיקלי הדוניסטי זה.
השיר He's the Greatest Dancer של להקת הפאנק Sister Sledge שיצא בשנת 1979, הוסיף אלמנט נוסף שהתחבר לסגנון החיים לו הטיפה מוזיקת הפאנק. אלמנט זה היה המשיכה לכסף, הצלחה ולמותגים יוקרתיים.
He wears the finest clothes
The best designers, heaven knows
Ooh, from his head down to his toes
Halston, Gucci, Fiorucci
He looks like a still
That man is dressed to kill
עקרונות הז'אנר המוזיקלי הזה לא באו לידי ביטוי רק בתוכן השירים, אלא גם בצורה שבה הופיעו והצטלמו זמרי הפאנק. המופעים תמיד היו גדולים מהחיים והזמרים היו לבושים בבגדים נוצצים ומוגזמים. הז'אנר המוזיקלי של הפאנק הבטיח תמיד show. הדוגמה הקיצונית ביותר להופעה מוחצנת שייכת ללהקת Parliament Funkadelic. (שהתפרסמו בעיקר בזכות שירם המפורסם Give up the Funk, שיצא בשנת 1976). חברי הלהקה יצאו מתוך חללית, והמופע שלהם נראה כאילו שהוא מהחלל החיצון.

אולם שנות ה-70 השוויוניות תמו להן. מדיניות קפיטליסטית קיצונית של קיצוצים חדים במדינת הרווחה האמריקנית, פרי ידו של הנשיא הנכנס רונלד רייגן, אפיינו את שנות ה-80 בארה"ב. שיעור העוני הקטן ורמת אי השוויון הלא גבוהה, התחלפו בשיעורי עוני ואי שוויון גבוהים. הז'אנר המוזיקלי של הפאנק שעסק בשמחה, חגיגה והחיים הטובים כבר לא התאים לתקופה החדשה. המוני צעירים שחורים שחוו עוני, ייאוש, פשע גובר ואלימות בשכונותיהם לא יכלו להזדהות יותר עם להקות שלבושות בבגדים נוצצים וששרות על מסיבות ומותגים יוקרתיים. צעירים אלו חיפשו זמרים שישירו על המציאות האלימה, הקשה והמייאשת בה הם חיו, במקום הופעות מוחצנות, סוריאליסטיות ולא מציאותיות בהם זמרי פאנק מגיחים מתוך חלליות.

בגלל מציאות זו תפסה מוזיקת הראפ את מקומה של מוזיקת הפאנק כמוזיקה השחורה הדומיננטית בשנות ה-80 בארה"ב. שיר הראפ הראשון שבישר על שינוי מהותי במוזיקה השחורה יצא בשנת 1982, ונקרא The Message של להקת הראפ Grandmaster Flash and the Furious Five.
כבר בשם של השיר ושל הלהקה אנחנו יכולים ללמוד על השינוי הגדול. השיר נקרא "המסר" והוא בוצע ע"י להקה שכינתה את עצמה בשם "גרנדמאסטר פלש (זכר לימי הפאנק הלא רחוקים) וחמשת הזועמים". הנה להקה זועמת אשר יש לה מסר. השיר מדבר על החיים בשכונת עוני, בגטו השחור, בו נפוצים העוני, הפשע, האלימות והמחסור.
Broken glass everywhere
People pissing on the stairs, you know they just don’t care
I can't take the smell, I can't take the noise no more
Got no money to move out, I guess I got no choice
Rats in the front room, roaches in the back
Junkie's in the alley with a baseball bat
I tried to get away, but I couldn't get far
'Cause a man with a tow-truck repossessed my car
ועיקר השיר, המסר שלו אם תרצו, הוא הכעס והזעם העצומים שמאיימים להתפרץ בכל רגע בעקבות המצב הכלכלי הקשה.
A child is born with no state of mind
Blind to the ways of mankind
God is smiling on you but he's frowning too
Because only God knows what you’ll go through
You’ll grow in the ghetto, living second rate
And your eyes will sing a song of deep hate…
Don't push me cause I'm close to the edge
I'm trying not to lose my head, ah huh-huh-huh…
It's like a jungle sometimes it makes me wonder
How I keep from going under

הקליפ של השיר שונה מאוד מקליפים של שירי פאנק. במקום רקדנים לבושים בגדים נוצצים ואווירה סוריאליסטית וגדולה מהחיים, הקליפ מראה את החיים היומיומיים האמיתיים. הרקע לקליפ הוא של עיר מתפוררת ואפורה. אנחנו רואים בקליפ שיכונים מכוערים בהם גרים אנשים, רחובות מלוכלכים בהם זרוקים בקבוקי זכוכית שבורים, גינות ציבוריות מוזנחות בשכונות עוני ואנשים מבוגרים, בעלי גזרה לא חטובה ואפילו הומלסים, במקום דוגמנים ורקדנים. הקליפ שמראהו הוא ריאליסטי במיוחד, שואף להראות את המציאות כמו שהיא ללא כל ניסיון לייפות אותה ולפזר עליה נצנצים. אין פה מקום לאסתטיקה מזויפת שמסווה את המציאות.

מבחינה סגנונית, הזמר שר את השיר בקצב איטי במיוחד, כדי שישמעו כל מילה שלו, בלי שהמוזיקה והקצב יפריעו וישתלטו על השיר. בצורה זו התפתח הראפ כז'אנר מוזיקלי בשנות ה-80. המילים היו חשובות מהקצב והמנגינה, והדגש עבר אליהן, כיוון שמטרתן הייתה להעביר מסר ולא רק להנעים את זמנם של השומעים. ז'אנר מוזיקלי זה ששם דגש על דיבור ולא על שירה, שאב את מקורותיו מזרם ה-Spoken Word Poetry, שנוסד ע"י פעילים למען זכויות השחורים ומאבקם לשוויון בשנות ה-60 ונודע בקהילה השחורה כסגנון שירה פוליטי.

להקה זו הוציאה שירים פוליטיים נוספים בשנות ה-80, שאחד המפורסמים בהם היה השיר New-York New-York, שיצא בשנת 1983. השיר הוא אודות העיר בה גדלו חברי הלהקה והפזמון שלו הוא מחווה לשיר New York New York של הזמר פרנק סינטרה, אבל מילות השיר שונות לחלוטין. בשיר זה לא שרים "ניו יורק ניו יורק איזה עיר נפלאה", אלא:
A castle in the sky, one mile high
Built to shelter the rich and greedy
Rows of eyes, disguised as windows
Looking down on the poor and the needy
Miles of people, marching up the avenue
Doin’ what they gotta do, just to get by
I'm living in the land of plenty and many
But I'm damn sure poor and I don't know why…
Staring at a skyscraper reaching into heaven
When over in the ghetto I'm livin in hell
Just play ball or be an entertainer
’Cause niggaz like me can't read too well
Nobody loves me, nobody cares
I dreamed about a life but I'm livin in a nightmare

להקות אחרות גם הן שרו שירים פוליטיים שהתאימו לזמנים החדשים של שנות ה-80. אחד השירים המפורסמים יותר היה It's Like That, של הלהקה Run D.M.C שיצא בשנת 1983. מטרת השיר הייתה למנוע ממאזיניו הצעירים לנשור מבית הספר ולעודד אותם להמשיך בלימודיהם. המציאות אותה הוא מתאר היא מציאות פסימית, קשה ומטרידה. רחוקה מאוד מהחיים השמחים והמאושרים של שירי הפאנק.
Unemployment at a record highs
People coming, people going, people born to die
Don't ask me, because I don't know why
But it's like that, and that's the way it is…

Bills rise higher every day
We receive much lower pay
I'd rather stay young, go out and play
It's like that, and that's the way it is…

You can see a lot in this lifespan
Like a bum eating out of a garbage can
You noticed one time he was your man
It's like that (what?) and that's the way it is

בסוף שנות ה-80, הראפ הפוליטי הפך כבר לסגנון הדומיננטי במוזיקה השחורה. הוא הגיע לשיא ולמיצוי במידה רבה באמצעות הלהקה Public Enemy, שפעלה בארה"ב בסוף עשור זה. להקה זו הדגישה את הגזענות והאפליה שחווים שחורים בארה"ב. השיר המפורסם שלה Fight the Power, הופיע בסרטו רב ההשפעה של הבמאי ספייק לי Do the Right Thing.
אולם, בתום עשור זה, דעך זרם הראפ הפוליטי. שנות ה-90 הביאו עימם זרמים חדשים שהלכו והשתלטו על המוזיקה השחורה. למרות זאת, בניגוד לפאנק, סגנון זה לא נעלם, וזמרים בסגנון זה ממשיכים לשיר ולהופיע עד ימינו. זאת כנראה כיוון שהשפעתו על החברה השחורה בארה"ב הייתה גדולה מדי מכדי לבטל אותו לחלוטין, ויתכן שכך יהיה גם בעתיד או לפחות כל עוד לא יחוו מאזיני מוזיקה זו וכותביה שוויון ורווחה אמיתיים.