בית המשפט העליון קבע היום (רביעי) בדעת רוב (6 מתוך 11 שופטים) שיש להורות על דחיית תחולתו של חוק הנבצרות, כך שייכנס לתוקף במועד תחילת כהונת הכנסת ה-26. הרכב השופטים בראשות הנשיאה לשעבר אסתר חיות קבע שהחוק הוא "תיקון פרסונלי מובהק שמהווה שימוש לרעה של הכנסת בסמכותה המכוננת".
"חוק הנבצרות" הוא תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שקבע שרק ראש הממשלה בעצמו יכול להכריז על נבצרותו במקרה של אי מסוגלות פיזית או נפשית, או 60% מחברי הממשלה, אך ראש הממשלה רשאי להתנגד להחלטת הממשלה, ולהעביר את ההחלטה לכנסת, שתוכל להוציאו לנבצרות רק ברוב של 80 חברי כנסת.
הצעת חוק הנבצרות הוגשה 11 ימים בלבד לאחר העתירה הראשונה שדרשה את הוצאתו לנבצרות של נתניהו, בשל הפרת הסדר ניגוד העניינים עליו חתם בתחילת כהונתו, והתנה את כהונתו בכך שלא יעסוק במערכת המשפט כלל. ההצעה התקדמה בהליך מהיר ותוך פחות מחודש עברה בקריאה שנייה ושלישית. נגד החוק הוגשו שתי עתירות לבג"ץ.
פסק הדין נקבע בדעת רוב של ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון עוזי פוגלמן, ובהסכמת הנשיאה (בדימוס) אסתר חיות, והשופטים יצחק עמית, דפנה ברק-ארז, עופר גרוסקופף והשופטת בדימוס ענת ברון. לפי עמדת הרוב, הכנסת עשתה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת בחוקקה את החוק, מאחר שהחלתו המיידית של התיקון היא פרסונלית ולא כללית. מרבית שופטי הרוב קבעו כי חקיקת התיקון נועדה לשרת תכלית פרסונלית מובהקת – קידום האינטרסים האישיים של ראש הממשלה והסרת כבלי המגבלות המשפטיות שחלו עליו, בשים לב להליך הפלילי המתנהל נגדו.
שופטי הרוב פסקו שעל תכלית זו ניתן ללמוד, בין היתר, מאמירותיהם המפורשות של חברי הכנסת בהליך חקיקת התיקון; מכך שהתיקון הונח על שולחן הכנסת מיד לאחר שהוגשו עתירות בעניין נבצרותו של ראש הממשלה וחקיקתו הסתיימה זמן קצר לפני מועד הגשת התגובה לעתירות אלה; מתחולתו המידית של התיקון; ומדבריו המפורשים של ראש הממשלה זמן קצר לאחר שאושר התיקון בכנסת.
השופטת ברק-ארז סברה כי תיקון מס' 12 הוא תיקון פרסונלי מאחר שהוא חל על ראש הממשלה במועד שבו זהותו כבר ידועה, כאשר מתנהל הליך פלילי בעניינו וישנן עתירות תלויות ועומדות להכרזה על נבצרותו. במצב דברים זה, לגישתה, יש לראות בתיקון ככזה שנתפר למידותיו של ראש הממשלה, ודי בכך. על כן, קבעו שופטי הרוב כי הסעד המתאים הוא דחיית המועד שבו ייכנס התיקון לתוקפו, ובכך יינתן מענה לעיקר הפגם הפרסונלי שנפל בו.
מול עמדת הרוב הציגו השופטים נעם סולברג, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר ואלכס שטיין עמדת מיעוט וסברו שדין העתירות להידחות. השופטים סולברג, מינץ ואלרון הסתייגו מעצם השימוש בדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, ולגופם של דברים, סברו כי התיקון אינו תיקון פרסונלי. בהקשר זה הבחינו השופטים בין המניע לחקיקת התיקון, לבין תכליתו – אשר לשיטתם הייתה לקבוע הסדר כללי בדבר הוצאתו של ראש ממשלה לנבצרות.
השופטים סולברג ומינץ קבעו כי אף אם היה מקום להחיל את דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, תוצאתה המתבקשת היא הפיכתו של חוק היסוד לחוק רגיל, ולא דחיית תחולתו. השופט שטיין סבר כי תוכנו, תכליתו ותוצאתו של התיקון אינם פרסונליים.
השופטת וילנר סברה כי דרישת הכלליות עניינה בתחולת הנורמה, ולא בשיקולים פרסונליים שעמדו לנגד עיני חברי הכנסת בעת כינונה; ובהתאם, סברה כי מכיוון שתחולתו של התיקון כללית, הרי שהוא עומד בדרישה האמורה.
שר המשפטים יריב לוין ביקר את תוכנו של פסק הדין ואת ההחלטה לפרסם אותו בזמן מלחמה: "החלטת שופטי בית המשפט העליון לפרסם פסקי דין השנויים במחלוקת קשה אפילו בינם לבין עצמם, תוך כדי שלוחמינו מחרפים את נפשם בחזית, היא מעשה הפוגע באחדות העם המתחייבת בתקופה זו.
לדברי לוין, "ראש ממשלה שנבחר באופן דמוקרטי מחליפים בקלפי ולא בפסק דין. הביטול החפוז כלאחר יד של חקיקת הכנסת, הוא הוכחה נוספת לצורך הדחוף לאיזון ממשי בין הרשויות. אי אפשר למנוע מהעם לממש את רצונו בדמוקרטיה מתוקנת ולבטל פעם אחר פעם את החלטות נבחריו".
