בשיר אלזיאדנה (27) נמצא במטה החטופים ברחוב דה וי'נצ'י בתל אביב, הרחק מביתו ברהט, ומבני משפחתו שמתגוררים בה ובכפרים הלא מוכרים הסובבים אותה. שם, בנגב, מתאוששים קרוביו בילאל ועאישה, אח ואחות ששבו מ-55 ימים בשבי החמאס; וכולם ממתינים לשחרורם של יוסף וחמזה, האב והבן, שנחטפו ב-7 באוקטובר מהרפת בקיבוץ חולית ועדיין לא שבו.

בשיר, סטודנט למשפטים במכללת ספיר, פונה עם סטודנטים נוספים ממעונות המכללה למעונות של אוניברסיטת תל אביב: "כשהחלו הלימודים בתל אביב עברתי לדירה שהמטה עזר לי למצוא". לא קל לו, לדבריו, להתאקלם בדירה, בנוף העירוני ובחיים החדשים, אבל הוא כאן. "יצאתי מחיק המשפחה שלי למשפחה אחרת", הוא אומר, "כולם פה באותה סירה, רוצים את אותו הדבר, שהחטופים יחזרו. אנחנו שותפים לכל דבר ועניין".

למרות שיש גם חילוקי דעות. "יש יהודים שמרגישים שהמתקפה בשבעה באוקטובר הייתה אנטישמית. לדעתי, היא הייתה לא רק אנטישמית, אלא גם אנטי ציונית ובעיקר אנטי ישראלית. איתם זה הכי קשה. אבל אני אמשיך לומר מה שמרגיש לי נכון. אנחנו לא חייבים להסכים. יש לנו מטרה משותפת שעליה כולנו מסכימים".

"רוצה להאמין שאפשר לשקם"

מה שלומם של בילאל ועיישה?
"הם בטראומה קשה מאוד. כשהם חזרו הם לא כל כך דיברו, לא לחצנו. אנחנו רוצים שירגישו טוב, לא להציף אותם. לדעתי, הם היו במנהרות רוב הזמן, לא ידעו מה קורה. הם לא ידעו שיש מלחמה, שנרצחו אלף ישראלים, שנחטפו מאות, ש-70 אחוז מעזה נהרסה. כשהם חזרו אלינו הם אמרו: 'עוד שבועיים לא תהייה מלחמה'. מה שיסגור עבורם את המעגל זה לראות את האב והאח. יש להם רגשות אשם שהם השאירו אותם שם".

בילאל ועאישה עם שובם משבי החמאס, אביהם ואחיהם עדיין בעזה. "הם בטראומה קשה מאוד. יש להם רגשות אשם שהם השאירו אותם שם" (צילומים: המרכז הרפואי סורוקה)

אתה מודאג ממצבם?
"אני אדם אופטימי ויודע שיש לנו חוקרי טראומה מעולים. אני רוצה להאמין שאפשר לשקם, שאפשר לחזור. אני רוצה שייצאו מזה. הם מקבלים טיפול מקצועי ועזרה כלכלית. המשפחה כל הזמן שם. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. מה שעוזר עכשיו למשפחה זה להיאחז אחד בשני. גם הטיפולים עוזרים וביקורי הסולידריות".

מה אתם יודעים על יוסף וחמזה?
"אנחנו יודעים שהם היו בחיים כשבילאל ועאישה יצאו. מאז אין לנו שום אינדיקציה. אין לנו משהו מלבד התקווה. אנחנו אוחזים בכל דבר, בכל תקווה, קטנה ככל שתהיה. אנחנו הולכים לכל מי שיכול לעזור לנו. מתפללים ומייחלים, עושים כל מה שביכולתנו. אנחנו משפחה גדולה מאוד, כמעט 4,000 איש. כולם איתנו, כל רהט איתנו".

"השיח על הבדואים מקדם בדלנות"

כשהוא נשאל על החטופים מהחברה הבדואית, ממהר אלזיאדנה לתקן: "החברה הבדואית היא חלק אינטגרלי מהחברה הערבית, החטופים הם מהחברה הערבית. השיח על בדואים מקדם בדלנות. בעת הזו ובכל עת צריך לדבר תמיד בצורה פחות בדלנית. בתקשורת הישראלית מנסים לעשות הפרדות, אני לא מתחבר לזה. אני גם בדואי וגם ערבי וגם פלסטיני וגם ישראלי". לדבריו, ולצערו, בחברה הערבית, השיח על החטופים "כמעט ולא קיים".

למה?
"בחברה הערבית מאוד כואבים את כאבם של תושבי עזה. ברגעי טראומה קל וטבעי להתמקד בכאב אחד. במשבר, אתה לא יכול להכיל את כל העולם. אתה מכיל את הסיפור של האנשים הקרובים אליך. כל מה שקורה בגדה המערבית ובעזה יותר מעסיק מאשר החטופים".

גם המשפחה שלך לא הרבתה להופיע בתקשורת.
"העדפנו לשמור על פרופיל נמוך, כי חששנו לשלום החטופים. חששנו שאם דברינו לא ימצאו חן בעיני החוטפים, הם יפגעו בחטופים. הדבר הכי חשוב לנו עכשיו הוא החטופים".

"אני מתפרנס מהתקווה"

הדאגה ליוסף ולחמזה והטיפול בבילאל ובעאישה מאפילים על דאגות אחרות, אך לא  מבטלים אותן: "המשפחה שלי מכפר בלתי מוכר, בלי תשתיות. אין לנו מקלטים. זה אירוני שאנחנו מצד אחד חוששים לשלום החטופים, ומצד שני חוששים לשלומנו מהפגזות החמאס".

איפה אתה היית בשבעה באוקטובר?
"במקרה הייתי ברהט ביום שבת, ולא בשדרות. קרוב משפחה שלי ואשתו היהודייה נרצחו בחוף זיקים. בכיתי. יכולתי למות שם, להיחטף. אני מרגיש יותר שותפות עם ישראלים מאשר עם פלסטינים. גדלתי פה, למדתי פה. קשה לי מה שקרה בשבעה באוקטובר, קשה לי מה שקורה בעזה.

חמזה (מימין) ויוסף אלזיאדנה. "אנחנו יודעים שהם היו בחיים כשבילאל ועאישה יצאו. מאז אין לנו שום אינדיקציה" (צילום: מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב)

"אנחנו, הערבים, רואים את הטוב ואת המכוער. אנחנו מצליחים להכיל במידה כזו או אחרת את כל הכעס, הצער והכאב של המלחמה. זה מאוד קשה, אבל אני מתפרנס מהתקווה. בתעודת הזהות קוראים לי יצחק בשיר סלאם. אבא של שירת כחוקר במשטרה. נולדתי כמה חודשים אחרי רצח רבין. בעברית השם שלי יצחק מבשר שלום. אני מקווה שיהיה פתרון מדיני שלא יכלול את החמאס ואת ממשיכי דרכו של כהנא, בן גביר וסמוטריץ'".

"החלום שלי שיהיה שלום כלל אזורי"

פתיחת שנת הלימודים החזירה מעט שגרה לחייו, גם אם קשה לו ללמוד: "אני לא מצליח להתרכז בשיעורים. אני לומד בזום ומגיע לפה. טוב לחזור לשגרה. אבל זה לא יקרה מיד, זה לוקח זמן. הטיפולים עוזרים לי, טיפול רגשי רפואה משלימה, גם אימונים בחדר כושר. צריך גם דברים ממשיים מוחשיים".

ולא מזיק להסתכל אל האופק: "יש לי חלום, ולא ארפה ממנו. אולי זה קשור לשם שלי. אני מאוד אופטימי. אם עושים כל מה שאפשר עם הלב ובאמונה שהמצב יכול להשתנות, אפשר לשנות את המציאות. החלום שלי שיהיה שלום כלל אזורי, שנזכה לחיים טובים ושוויוניים, כולנו, הישראלים, הפלסטינים בגדה והפלסטינים בעזה. אני רוצה לעלות על רכבת ולנסוע לג'דה, לירדן, לבקר בסוריה ובלבנון".