פרופ' מישל קישקה, קריקטוריסט, יוצר קומיקס, מאייר ומרצה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות בצלאל, הוא בין משתתפי פרויקט האיורים המדובר "זיכרון עוטף", שמוצג בימים אלה בבניין בצלאל, במסגרת פסטיבל אאוטליין בירושלים.

הפסטיבל מתקיים זו השנה השביעית, הפעם בצל מלחמת חרבות ברזל, ומציע תערוכות, אירועים, סדנאות וסיורים ברחבי הבירה. בתערוכות  השונות מוצגים איורים שיצרו אמנים רבים בתגובה לאירועי 7 באוקטובר.

הפרויקט "זיכרון עוטף", שנולד בבצלאל והציע לציבור איורים לרכישה, זכה להצלחה גדולה ונאספו בו כמיליון שקלים תרומה לתושבי העוטף. האיור של קישקה בפרויקט נקרא "קיבוץ בארי, דרום אדום", ונראים בו מרבדי כלניות, ציפורים נודדות וקבוצת עובדים מקימה בית – מחווה להקמת הישובים ההיסטורית ולתקווה לבנות אותם מחדש בעתיד.

"קיבוץ בארי, דרום אדום". האיור של מישל קישקה בפרויקט "זיכרון עוטף"

אולם, באירוע לרגל התערוכה, שהתקיים השבוע בבצלאל במסגרת הפסטיבל, בחר קישקה להציג על המסך גם יצירה אחרת שלו – קריקטורה שהקדיש למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, שטען, כזכור, ש"התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום". גם בקריקטורה הזו יש כלניות, אבל מחבל חמאס לבוש כמלאך המוות קוצר אותן בחרמש גדול. הקריקטוריסט הפוליטי קישקה לא נתן לאירוע הפסטיבלי להישאר נקי מזעזוע וביקורת.

"המיזם אמנם נתן לי הזדמנות להיות מאייר", הוא אומר, "לעשות משהו אופטימי, משהו שמדבר יופי. זה נפלא. אבל במלחמה, לקריקטוריסט יש תפקיד, וכשאני מצייר קריקטורה, זהו טור הדעה המצויר שלי".

"הרגשתי שאני לא יכול לשתוק"

 7 באוקטובר תפס את קישקה בשבת ההיא בבוקר, כמו את רוב הציבור הישראלי, בהפתעה, ובמיטה: "קיבלנו ווטסאפ מהבן הבכור שמספר שקורה משהו גדול, ויש עשרות הרוגים. כבר הדבר הזה נשמע לנו בלתי סביר, וזה עלה ל-100, ול-300, עוד באותו בוקר. רק למחרת ממדי הטבח התחילו להתבהר. הייתי בהלם מתמשך, אלה היו, ביום אחד, מספרים ממלחמה של חודשים".

כבר באותו ערב הוא העלה לבלוג שלו קריקטורה, אבל אחת שעשה באחד הסבבים הקודמים בעזה, שבו נחשפו מנהרות החמאס. תחת הכותרת "חמאס הכריז מלחמה", הוא כתב: "אין לי ברירה בשלב זה ועד שתתבהר התמונה, אלא למחזר קריקטורה מ-2021".

הקריקטורה הממוחזרת של מישל קישקה: "חמאס הכריז מלחמה"

"לא הרגשתי שאני מוכן ליצור משהו באותו יום", הוא אומר, "אבל הרגשתי שאני לא יכול לשתוק. כאילו האירוע, למרות שעדיין לא התברר, לא יכול להישאר ביום הזה ללא מענה מצידי כקריקטוריסט, ואני לא יכול שלא להגיב".

למחרת, חווה את התחושה הזו שוב. "הפעם ציירתי, והעליתי קריקטורה של סינוואר. הייתה לי מין הבנה, וגם אשתי כל הזמן אמרה לי, שאני חייב לעשות לפחות קריקטורה אחת כל יום, במקום להיות משותק, לשבת מול המסכים ולשמוע את כל הדיונים באולפנים".

"השבת השחורה של ישראל" בקריקטורה של מישל קישקה

מאז, הוא לא עוצר. מצייר קריקטורות יום אחרי יום, בעברית ובצרפתית – על החמאס ועזה, החטופים, הנרצחים, העוטף, לבנון, החות'ים, האמריקאים, הממשלה. ובקריקטורות שלו, כמו בקריקטורות, יש עוקץ, ביקורת כלפי המצב, וכלפי ההנהגות בכל הצדדים. הרבה מהקריקטורות חריפות מאוד.

קישקה: "אני מקווה שהציור יעצור את הקורא לרגע. אנחנו בעידן של זיפזופ וגלילה אינסופיים, לראות ולעבור למסך הבא. אם לא אצליח ליצור דימוי שיגרום לעין להיעצר ולקורא לחשוב, פשוט אפול בים של הדימויים שמסתובבים בספירה של הניוז והפייק-ניוז".

"רציתי לשים את הדגש על החטופים"

יש קריקטורה אחת שיצרת מאז השבעה באוקטובר וחשובה לך במיוחד?
"אחת הקריקטורות שהכי כאבו לי והכי חשוב לי שהעליתי זו הקריקטורה הראשונה שעשיתי בנושא החטופים, ב-14 באוקטובר. הקריקטורה היא של מחבל חמאס עם אר.פי.ג'י, שהחגורה שלו מורכבת מהחטופים שלנו, שהם המגן האנושי שלו.

"חטופים כקלף מיקוח" (קריקטורה של מישל קישקה)

"ומה שהכי מכאיב לי זו העובדה שהקריקטורה הזו היא מלפני שלושה חודשים, ואני יכול עדיין לפרסם אותה כל יום והיא רלוונטית. המלחמה היא המלחמה, אבל אני רציתי לשים את הדגש על החטופים. כל פעם שאני יכול לעשות קריקטורה משמעותית וחזקה על החטופים, זה מה שאני עושה".

ואתה מרגיש שזה משמעותי?
"לא תמיד. יש ימים שאני מרגיש שעם כל כמה שאני מנסה לגייס את עצמי ומנסה לעשות משהו חד, ממוקד וחזק, לְמה שאני עושה אין הרבה ערך, ושההשפעה של מה שאני עושה אפסית. זה מאוד מתסכל. קריקטורה אף פעם לא שינתה את העולם. המקסימום שהיא יכולה להיות זה מראה".

זו תפיסה קשה ביחס למקצוע שלך.
"אולי, אבל זו האמת. וזה התפקיד שלי – לתת אגרוף בבטן בתמונה אחת ולפעמים בשתיים-שלוש מילים, שצריכות להיות חדות ומדויקות".

מישל קישקה: "קריקטורה אף פעם לא שינתה את העולם" (צילום: אלי מקס קישקה)

קישקה (69) הוא מהקריקטוריסטים הוותיקים בישראל. הוא נולד בלייז' בבלגיה ועלה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים. ב-39 השנים האחרונות הוא בבצלאל,  בהתחלה כתלמיד ואחר כך כמורה. תוך כדי, הוא בנה את שמו בארץ ובצרפת כקריקטוריסט פוליטי חריף, כמאייר של יותר מ-60 ספרי ילדים; וכאמן קומיקס שפרסם ספרים גם למבוגרים.

יש לו ניסיון בעיסוק מצויר במלחמות, מחייו כקריקטוריסט ישראלי בזמן מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובמהלך שנים של פיגועים ואינתיפאדות, אבל גם ברומן הקומיקס האוטוביוגרפי שלו, "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא".

ציור של מישל קישקה מתוך הרומן הגרפי-אוטוביוגרפי שלו "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא"

הספר, שפורסם ב-2012, תחילה בצרפתית, מספר על ילדותו בבית הוריו בבלגיה, בצל זיכרונותיו של אביו שורד השואה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה היה באושוויץ וצעד בצעדת המוות; ומגולל את חוויותיו של קישקה כבן דור שני לשואה, בבית שבו לא דיברו על השואה, אך היא תמיד הייתה נוכחת; על עלייתו לארץ והקמת משפחתו בישראל; ועל התאבדותו של אחיו שארלי, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים. אביו, אנרי קישקה, שהיה צייר ומאייר, נפטר ב-2020 מקורונה, בגיל 94.

מבחינתו של קישקה, הסיפור בספר הוא סיפור משפחתי, שלא ניתן להשוות אותו לחוויית המלחמה כאזרח ישראלי. "הספר הוא על הדור השני. החוויות שלי מהשואה לא היו בחזית, הן היו רק בחלומות. השואה לא נמצאת שם, למרות שהיא תמיד הייתה חלק מחיי. אבל כשהמדינה שאתה אזרח בה, ומזדהה איתה, יוצאת למלחמה, החוויה היא אחרת לגמרי".

אחרת איך?
"כשיש פה מלחמה, כל אזרח הוא פיון בלוח השחמט הקשה והמורכב הזה. יש בך את החרדה הקיומית, החרדה לגורל משפחתך. במלחמת לבנון השנייה הבן הגדול שלי השתתף כחייל, אחר כך שני האחרים באינתיפאדה. כאבא אתה תומך בכל הכוח בילד שנמצא שם, דואג לו, עוטף אותו כשהוא חוזר הביתה. אך בעת ובעונה אחת, כקריקטוריסט וכאזרח, אתה מתנגד למדיניות של הממשלה שלך ויש לך ביקורת עליה. זה מתערבב עם הביקורת שלך כקריקטוריסט. זה משהו אחר מלדבר על זיכרונות ילדות בצל מלחמה שלא הייתי בה, אלא חוויתי רק בדיעבד.

"אנחנו נורא צריכים להיזהר, בייחוד כיהודים, להשוות דברים שקורים היום לשואה. אלבר קאמי אמר שלתאר את המציאות במילים הלא נכונות זה להוסיף עצב בעולם. אני מאוד מתחבר לזה"

"אם חוזרים לשאלה של איך תפס אותי השבעה באוקטובר, זה תפס אותי בנקודת שבר אדירה של הפרויקט הציוני ודאגה אדירה להמשכו, וליכולת לבנות את החברה ולהמשיך ללכת אל עבר איזשהו חזון עתידי שאינו אפוקליפטי. אני כאן, אני חלק מכל מה שקורה. את כל זה אני מנסה להעביר בקריקטורות שלי. מהחרדה ועד הביקורת".

אתה רואה קשר בין החוויה שלך בשבעה באוקטובר, לחוויה שלך כדור שני לשואה?
"מאז השבעה באוקטובר שמעתי הרבה את המילה שואה, ואת המילה נאצים. אני מבין למה הימים הראשונים אחרי הטבח נחוו כך – טבח נורא באנשים שכל פשעם היה להיות יהודים, כשאנשים היו חסרי הגנה בממ"דים וצה"ל לא היה שם. גם אני שותף לזה.

"בקריקטורה שעשיתי על סינוואר יום אחרי הטבח קראתי לזה פוגרום. אבל מי שחושב שזו שואה טועה. אני לא רוצה לקשר את זה. אנחנו נורא צריכים להיזהר, בייחוד כיהודים, להשוות דברים שקורים היום לשואה.

"אלבר קאמי אמר שלתאר את המציאות במילים הלא נכונות זה להוסיף עצב בעולם. אני מאוד מתחבר לזה, יש חשיבות אדירה למילים שבהן אנחנו משתמשים כדי לתאר את הדברים. ושואה היא לא מילה נכונה. אנחנו אומרים אותה מתוך הפחד מהמצב, במקום להצביע על מה הביא אותנו לשבעה באוקטובר".

"תפקיד הקריקטוריסט הוא לעקוץ"

אתה לא חוסך ביקורת מהממשלה גם עכשיו.
"בוודאי. יש לי עמדה בתור אזרח ועמדה בתור קריקטוריסט, שזה הכי חשוב. אני לא יכול לשכוח שלשבעה באוקטובר קדמו עשרה חודשים של מחאה נגד הניסיון להרוס את הדמוקרטיה הישראלית. מאחורי כל מה שקורה יש מכונת רעל משומנת שהתחילה הרבה לפני המלחמה ונמשכת גם היום, ויש לה הצלחה אדירה בלפצל את העם לשני מחנות עוינים".

"המשימה: להחזיר את החטופים" (קריקטורה של מישל קישקה)

מה אתה אומר לאלה שאומרים ש"זה לא הזמן לפוליטיקה"?
"קריקטורה היא פוליטיקה. בכל המלחמות בעבר, עד לכניסה של הטלוויזיה, כשהעיתונות הכתובה הייתה כלי התקשורת השליט, העיתונות הייתה מלאה בקריקטורות חזקות ונוקבות על מלחמות, חלקן אפילו נוראיות. במדינות דיקטטוריות, כמו למשל בגרמניה הנאצית, הקריקטורות היו רק היו פרו גרמניות, ולא מתחו שום ביקורת. כאשר קריקטורה תומכת בשלטון במוצהר, היא כבר לא קריקטורה, היא פרופגנדה".

אז אם זה לא פוליטי זה לא קריקטורה?
"לקריקטוריסט יש תמיד עמדה, אמירה וסגנון ייחודיים. אני מוכן לקרוא לקריקטורה קריקטורה רק אם היא לא מטעם. אם משרד כלשהו מזמין אצלי קריקטורה לקידום איזה עניין, זו לא קריקטורה, זה איור, וזה כמובן בסדר. זה יכול להיות יפה מאוד וחשוב מאוד, אבל זה ממש לא אותו דבר. זה לא נושא את אותו תפקיד ולא משחק על אותו מגרש.

"עסקת החטופים" (קריקטורה של מישל קישקה)

"אני לא מכיר מילה עברית טובה כדי לומר את המילה הצרפתית Contre-Pouvoir (בתרגום חופשי: כוח-נגדי, מעצמת-נגד. בצרפתית המושג מתייחס בדרך כלל לתגובת נגד עממית לכוח פוליטי, מדיני או כלכלי). לא משנה מי נמצא בשלטון, תפקיד הקריקטוריסט הוא לעקוץ מהצד השני. לבקר את המדיניות, את ההחלטות, את כל מה שנעשה.

"ברור שקריקטוריסטים, כמו כל אזרח, מחזיקים בדעות שונות, אבל התפקיד שלנו תמיד היה ותמיד יהיה לבקר, כל הנהגה שתהיה בשלטון. כולנו מבקרים את החלטות והתנהגות הממשלה, הכנסת, הצבא, התקשורת, האליטה, העם. כל אחד מנקודת המבט שלו".

"מפגיזים, מפגיזים, ולא רואים חטופים חיים" (קריקטורה של מישל קישקה)

הקריקטורות שלך מתפרסמות גם בצרפתית. אתה חלק ממערך ההסברה הישראלי?
"אולי גם. למישהו שחי בפריז או בתל אביב אין ספק מה העמדה שלי, אני לא מעלה לשם דברים שונים. אני לא מועסק על ידי משרד ההסברה הישראלי, יש לי עמדה ברורה ואני יודע לאן אני חותר. אני ישראלי, אני ציוני, אני חושב שחמאס הוא ארגון טרור רצחני, אבל אני לא יכול לגונן על הממשלה הנוכחית שלנו. אני חושב שהיא טועה בכול, ואני חושב שהמשוואה שככל שנהרוס את עזה נחזיר את החטופים היא משוואה מוטעית".