עם מה מתמודדים מילואימניקים שחוזרים הביתה? "כדי להיות חייל אתה צריך להיכנס למצב תודעה אחר ושונה מהתודעה האזרחית", אומר ל'דבר' הפסיכולוג הקליני אריה טבעון. "בייחוד בחזית, בקרב, כשאתה צריך לעמוד שעות רבות על המשמר, דרוך ומוכן לכל תרחיש. המערכת ההישרדותית החירומית במוח מגויסת, הופכת למובילה וזו ששולטת בנו למוגנות מקסימלית".

לדברי טבעון, מטפל משפחתי, יועץ ארגוני ומומחה לטיפול בטראומה ובפוסט-טראומה, בזמן לחימה הרבה מהתגובות מבוצעות אוטומטית, והצבא בעצמו מגדיר תרגולות שנועדו לחזק זאת, כמו פזצט"א כשנזרק רימון או תרגולות קרב.

"הרבה פעמים שואלים את החיילים 'מה הרגשת' – והם לא תמיד יודעים לענות, כי המצב הזה עדיין מתאפיין בניתוק, דיסוציאציה. ברור שיש פחד, אבל הוא אחר, זה פחד מההיפוקמפוס – כזה שמחדד את החושים ולא את הרגשות".

יותר ויותר חיילי מילואים, מתוך כ-360 אלף שגויסו מתחילת המלחמה, משתחררים וחוזרים בשבועות האחרונים לחיק משפחתם ולמקומות העבודה. המעבר מהסיטואציה המתוחה והמאיימת של הקרב, בייחוד אחרי תקופת לחימה ממושכת כל כך שלא נחוותה בעבר, למציאות האזרחית, היום-יומית, מאוד מורכב ומצריך זמן. "אתה לא חוזר הביתה והכול כרגיל, לוקח זמן להשתחרר. לפעמים ימים, ובדרך כלל כמה שבועות. זה תהליך פסיכו-פיזי של מעבר בין מצבי תודעה, זהות ותפקוד שונים. המוח צריך לעשות את תהליך המעבר, רמת האדרנלין בדם וחילוף החומרים הפנימי, הקשב הערני במיוחד והמערכת הנוירו-פסיכולוגית צריכים להתאזן.

"מבחינת החלק הרגשי, בסביבת לחימה הוא מנותק ובלתי מורגש, כי אין לו מקום במצב הישרדותי סיכוני. מיקוד הקשב כולו נתון בקריאת המצב ובתגובות לסכנה. רק מאוחר יותר, בתהליך החזרה לשגרה, חוזרת נגישות של הקשב פנימה לשמוע, להבחין ולהרגיש, ואף לעבד ולהבין מה קורה ומה עברנו".

אריה טבעון. "בסביבת לחימה, החלק הרגשי מנותק ובלתי מורגש, כי אין לו מקום במצב הישרדותי סיכוני" (צילום: אלבום פרטי)

התהליך הזה אחר אצל כל לוחם ולוחמת. "די שכיח לראות אנשים שחוזרים הביתה ונראים מעט זומבים. מתקשים לדבר, עשויים קצת לבהות בחלל, מרוחקים. 'להסתכל דרכנו', מעין 'חלימה בהקיץ'. זה מצב של תהליך העיבוד הנפשי, היזכרות בתמונות, באירועים ובחלקי תמונות, חיבור חלקים לרצף, מה היה, סידור ומתן משמעות, כמובן תוך חיבור לרגשות במעין 'שיחה פנימית' חשובה.

הוא מסביר שלעתים התהליך הזה לא תואם את הציפיות של הסביבה. "זה קשה, כי הסביבה הרבה פעמים מצפה מהלוחמים להתבטא, לספר מה קרה שם, כשמה שנחוץ הוא דווקא קצת מרחב. אנשים באים עדיין 'עם שרירים דרוכים', כמו חיה שזוקפת אוזניים לשמוע טוב יותר, לזהות כל סימן לאיום. יש מצבים שגם חיבוק עלול להיחוות כחודרני, כמציף. טבעי שהשינה עשויה להיות טרופה ומוטרדת יותר".

לא למהר 'לאבחן', לדרוש אבל לאפשר גמישות

גם המפגש עם המציאות ש"נשארה כרגיל", עם אנשים שנהנים, מבלים ועובדים – עלול לעורר תחושות של זרוּת וניכור. "איך יבינו? איך להסביר את המחשבות והרגשות שצפים? יש עוד הרבה שדורש עיבוד פנימי: מה ראיתי, מה עשיתי. הרגתי אנשים, מישהו נהרג לידי. עלולים להתפתח רגשות אשם. אלה דברים שמאוד קשה לחלוק, ולוקח זמן. זה לא קורה מיידית. גם לעכל אותם עם עצמך זה תהליך לא קל. אלו דברים שחווה אדם באמצעות המוח הפועל, שחש בחושים החייתיים, שאינו 'המוח המילולי המדבר', ועכשיו צריך לתת להם מילים".

איך כדאי להקל על לוחמים שחזרו משירות מילואים ארוך?
"חשוב מאוד לא למהר ו'לאבחן' אנשים עם פוסט-טראומה או הלם קרב. זה מצב מעברי טבעי והגיוני מאוד ביחס למה שאנשים עברו והמציאות שהם חוזרים אליה. זה תהליך שלוקח על פי רוב לפחות בין ארבעה לשבעה שבועות, ואף יותר".

מנהלים רבים קולטים עובדים שחזרו מהמילואים לעבודה. איך הם יכולים לסייע להם בהתמודדות עם תקופת המעבר הזו?
"הדבר החשוב ביותר הוא לאפשר את הזמן והמרחב הנחוצים לכל אחד, כדי להשלים את המעבר התודעתי-תפקודי הזה. צריך להביא בחשבון שאנשים בתקופה הזו יכולים לבוא לעבודה או להיות בחיק המשפחה עם 'שאריות' משם. זה יכול להתבטא בקושי להתרכז, בהגבת יתר רגשית ולפעמים גם בעצבנות, בחוסר סבלנות ובקושי בשפה הבין-אישית. צריך לשדר אמפתיה והבנה. לא לצפות מייד ל-100% תפוקה ולחזרה מיידית לשגרה מלאה. זה לא אומר שאנשים לא מתפקדים ואי אפשר לדרוש מהם בכלל, אבל זה כן דורש לתת להם יותר מקום לגמישות, ולאפשר לאנשים לווסת את עצמם ואת העומסים שהם מתמודדים איתם.

"ההמלצה שלי למנהלים היא ליזום שיחה עם העובדים ולהגיד להם שאתם מאחוריהם, שאתם נותנים להם גב ומבינים שהחזרה מהמילואים היא לא קלה. שאתם תומכים בהם במה שהם צריכים. זה גם דבר שחשוב לעובד שחזר מהמילואים לשמוע. זה יכול להרגיע, הידיעה שאתה לא לבד, שמבינים אותך, ושמכירים בחשיבות של מה שעשית. זה חלק מהדבר הזה שנקרא 'צבא העם'.

"לפעמים מטופלים אומרים לי שקשה להם לחזור לעשייה היום-יומית שלהם כשהם חוזרים מסביבות קרביות, שהם מרגישים שזה רחוק. זה לא אומר שהם לא רוצים להמשיך לעבוד בארגון – אבל המעבר קשה. מאוד עוזר שיש לך כתובת שמשדרת לך נרמול, שמבינים אותך.

"כלי משמעותי נוסף שארגונים יכולים לאמץ, הוא ליצור מרחבים, מעגלי שיח השתתפותי לאנשים שחזרו משם, בליווי אנשי טיפול. במעגלים האלה אנשים לא צריכים לספר את כל מה שעבר עליהם, אבל זה כן יכול להיות מקום בטוח לפרוק, לשתף, להרגיש פחות לבד ולעבד לא רק את תקופת הלחימה בעזה, אלא גם את תהליך החזרה וההסתגלות".

יש לך המלצות לאנשים שחזרו מהמילואים?
"ככלל, אני ממליץ לאנשים שחזרו מהמילואים לתת מקום לתהליך המעבר הזה ולא להיבהל. לחמול על עצמם. אני חושב שזה חשוב להתאמץ להיפגש עם חברים – בעיקר חברים שבעצמם היו במילואים, ובדגש על אנשים שממש היו איתך שם. לעבד ביחד את החוויה ולשוחח עליה, להיפגש בתהליך ההסתגלות חזרה לאזרחות ולעבד גם אותו. יש הרבה רגשות שצפים דווקא בתקופה הזו, וצריך למצוא את המרחב הנכון לדבר ולעבד אותם. זה יכול להיות בטיפול, אבל זה יכול להיות גם בטבעיות עם חברים. חשוב לדעת לבקש עזרה ולפנות לטיפול במידת הצורך, בעיקר אם התחושות הללו ממשיכות ללוות גם אחרי חמישה-שבעה שבועות.

"אני ממליץ לתקשר את הצרכים שלכם, עם מנהלים, עם חברים, עם בני ובנות זוג. להגיד שהחזרה היא תהליכית, שכולם עוברים את זה, להגיד שלא יקחו את זה אישית. לבנות את המערך התומך שלכם ולהגיד גם מה אתם צריכים: הפסקות, התרעננות, התאמה של המשימות. אני מאמין גם שתהיה לכך אוזן קשבת. לשתף – עד כמה שאפשר ומתאים. זה בסדר גם למתוח את הקו ולהגיד במה מעדיפים כרגע לא לשתף, כי קשה לחלוק ולספר דברים טעונים. חשוב לזכור שבטווח הארוך, השיתוף כן חשוב והוא גם חלק מהתהליך של העיבוד. הוא מעביר אותך מתחושת הניכור שיוצרת התרחקות, למרחב של שייכות, גם אם היא אחרת, ובסוף זה דבר שנותן כוח".

מה עוד יכול לעזור?
"מכיוון שמדובר בחוויה שהיא מאוד פסיכו-פיזית, אני ממליץ גם לעשות פעילות גופנית ולהפעיל את השרירים שהיו מתוחים הרבה זמן. ספורט, משחקי כדור, ריצה. הפעילות הפיזית חשובה כדי לשחרר גם את הביטויים הפיזיים של המתח הפנימי, וגם לפרוק את הכעס והזעם שלפעמים מצטברים. אפשר גם ללכת לרפואה משלימה, אבל חשוב לזכור שהיא לא חלופה לטיפול הפסיכולוגי. גם החזרה לעשייה ולשגרה כשלעצמה היא כוח משקם ומבריא".