העצרת לציון "100 ימים של גיהנום" בשבי חמאס התקיימה הלילה (בית שבת לראשון) בגשם זלעפות בכיכר החטופים בתל אביב. בשעה 02:00 הסתיים החלק הרשמי של העצרת, והכיכר קיבלה אופי של פאב קיבוצי, כשעל הבמה התיישבו צעירים וצעירות, בנים ובנות, נכדים ונכדות של החטופים, ולצידם צעירות וצעירים ממכינות ומתנועות נוער שהוזמנו לשיח פתוח.

העיתונאית לינוי בר-גפן, הזמינה לבמה זמרים והרכבים שפעלו בקהילות של עוטף. הקהל קיבל בקבוקי בירה, הערב החל בשירים, ובשיח מרתק בהנחייתם של העיתונאית לינוי בר-גפן ושל דקל ליפשיץ, נכדם של יוכבד שחזרה משבי חמאס, ושל עודד שעדיין בשבי. הקהל, שמנה כ-200 איש, התיישב על ארגזי בירה צהובים וצפה בהופעה הפותחת של לינור עין-גדי תושבת מפלסים.

לאט לאט החלו הסיפורים לזרום. "כולנו מתמודדים עם רגשות אשמה", שיתף ליפשיץ, "ב-7 באוקטובר אני בכלל הייתי בטיול בחוץ לארץ, ומאז אני לא מפסיק לחשוב מה היה עם הייתי בארץ. מה אם אני הייתי מחזיק את הדלת של הממ"ד במקום סבא, אולי הדברים היו נראים אחרת".

לשאלה "מה יכול לסייע לכם", ענתה מור, הנכדה של ברכה לוינסון מקיבוץ ניר עוז שנרצח על ידי מחבלי חמאס: ״אני מבקשת שלא תשכחו אותנו. כבת למשפחה שכולה אני מזמינה אתכם לבוא ולעטוף אותנו, ולהמשיך לשאול על האהובים שלנו, כי אנחנו חווים אובדן ובלבול ואנחנו רוצים שנצעק את הצעקה הזאת יחד. רוצים שתעמדו ליידנו ותראו שאתם לא שוכחים אותנו״.

הקהל היה מורכב ברובו ממדריכים בתנועות הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים, האיחוד החקלאי ומחניכי מכינות קדם צבאיות. מדי פעם הם מסמנים לדוברים סימנים של לב עם הידיים ומביטים עליהם במבטים חומלים ומחזקים.

במשך כל הזמן הזה הגשם יורד, אבל הקהל, חמוש במטריות שחילקו ממטה המשפחות, לא מוותר. משתתף פעיל מוחה כפיים לאמנים ומחזק בקריאות את הדוברים. האווירה חמה ומחבקת, בדיוק מה שבני המשפחות צריכים.

רז, מתנועת המחנות העולים שאל: "מה נותן לכם כח להמשיך את המאבק במציאות המטורפת הזאת". עדן ממשפחת גונן ענתה: "זה שאנשים מגיעים לעצרות, זה מאוד מחזק אותנו. אני חושבת שזה שאנחנו אחד עם השני זה מאוד מחזק. חשוב שתמשיכו להגיע לכיכר, לדבר, לחזק ולתמוך, זה נותן לנו את הכוח להמשיך ולהיאבק".

"מה שנותן לי את הכוחות", אמרה אחותה של רומי גונן לשם, "זאת המחשבה שאחותי צריכה לחזור. בלעדיה אין לי כלום. אם היא לא תחזור, אז לא אוכל להמשיך לחיות, כרגיל. זה מה שנותן לי את הכוחות".

"לא תמיד יש לי תקווה", אמרה שירה שרעבי, בת משפחתם של האחים אלי ויוסי שרעבי שחטופים בעזה. "יש לי רגעים שאני לרגע מתייאשת, אבל נראה לי שאי אפשר להישאר בייאוש הזה, צריך להמשיך לעבוד. אני חייבת שהדודים שלי יחזרו, היו לנו 3 אבדות במשפחה ב-7 באוקטובר, וקשה לי להאמין שיהיו עוד אבדות. לפעמים כל מה שנשאר לנו זה להתפלל, להאמין, לשלוח להם ולעולם אנרגיות חיוביות. אחד מהדברים שנתנו לי תקווה זה שהייתי בניו יורק ודיברתי עם אנשים שיש להם השפעה. הסתכלנו להם בעיניים, גם לאנטישמים, וראיתי איך המבט שלהם מתרכך. יכול להיות שאנחנו משנים משהו. אנחנו בשלב שכל דבר קטן משנה משהו".

בשעה 03:30 ואחרי כמה בקבוקי בירה, הכנות גוברת. בר גפן מקשה ושואלת לדעתם על הביקורת שחלק מהאנשים מפנים כלפי המשפחות? על כך שהן מחלישות את המאמץ המלחמתי, פוגעות בחיילים. "לאף אחד במדינה אין זכות להגיד לנו שום דבר", עונה בכעס רוני, הנכדה של יפה אדר שחזרה מהשבי. "עברנו שואה. מי שהמשפחה שלו לא חטופה, לא יכול להגיד לנו שום דבר. המדינה היא זאת שהפקירה אותם והיא זאת שצריכה להחזיר אותם . מי שיש לו דעה אחרת שיסתום את הפה, כי אם זה היה מישהו מהמשפחה שלו אז הוא היה עושה כל דבר בשביל להחזיר אותו". השבוע נודע לה שאחיה, תמיר אדר, תושב ניר עוז, נרצח ב-7 באוקטובר.

העצב נמהל בחדוות הנעורים ועל הבמה מבקשים להרים כוס בירה לזכרו של תמיר. "אח שלי היה מגיע כל יום הביתה ושותה בקבוק בירה", אומרת רוני. "מסיים את העבודה ופותח בקבוק. יאללה, כולם להרים בקבוק לזכרו של אח שלי".

"למה אתם מתגעגעים", שואלת בר-גפן. "אני חושבת שכולנו מתגעגעים להיות קצת ילדים", עונה גונן לשם. "לחזור למקום הנוח, להיות אנשים פשוטים, להיות עם הבעיות שחשבנו שהן גדולות. אף אחד פה לא ביקש את זה לעצמו".

לדוברים מסביב לשולחנות הבר העגולים מצטרפים דניאל שרעבי ונריה שרעבי שניצלו מהטבח במסיבת ה'נובה', והם משתפים בסיפור שלהם. "נסענו שלושה ברכב וחזרנו שניים", סיפר דניאל, "יוסף חיים אוחנה הוא השלישי, הוא חבר שהיה איתי בצבא. כשהתחיל הבלגן, פינינו פצועים ועזרנו להם. אני הייתי חובש בצבא, טיפלנו בפצועים והתחלנו לספוג הרבה אש. התחלנו לברוח, וירו עלינו אר פי ג'י. יוסף נאבד לנו באותו רגע ואחרי שבועיים הבנו שהוא נחטף לעזה. הוא הגיבור שלי. אין לנו מידע לגביו, אבל אני יודע דבר אחד שהוא עושה שם: הוא תמיד היה האבן שהחזיקה את כל המבנה (אבן הראשה). הוא לא נשבר אף פעם ואני מאמין שהוא שם עם אורי דנינו, שגם היה איתנו בצבא, ונחטף לעזה, ואני מאמין שהם מחזיקים שם את כולם".

"התפקיד שלי פה הוא להדליק אור קטן", הוא אומר. "יש פה רגעים אפלים מאוד. מחבלים הכניסו אותנו לתהום שחור ואני בוחר להדליק אור ורק ככה נחזיר את כולם. חייבים להדליק אור".

על הבמה עולים שני חברים של אביתר דוד וגיא דלאל, שנחטפו מהמסיבה ברעים. הם משתפים בסיפור החטיפה: "הגענו למקום שבו היו הרבה פצועים. השוטרים ששמרו עלינו חוסלו, המחבלים ירו עלינו והתפזרנו. ברחנו ליער ושם הסתתרנו ארבע שעות. שמענו קולות בערבית ולאחר זמן קצר התחיל עלינו ירי וברחנו שוב לכיוון רעים. משם פינו אותנו למשטרת אופקים, שם קיבלנו את הבשורות ששניהם חטופים ושעוד שני חברים שלנו הוגדרו כנעדרים והתברר אחר כך שהם נרצחו. הם חסרים לי מאוד, אני מתגעגע אליו מאוד כל יום".

לקראת סיום ב-05:30 לפנות בוקר, חניך מכינה שואל שאלה תמימה: "איך הימים עוברים עליכם?". רוני אדר עונה, "קשה להגדיר איך עוברים הימים, זה לא רק שאח שלי וסבתא שלי חטופים. זה הבית שכבר לא אחזור אליו. להיזכר בילדות בקיבוץ ולהבין שלא אחזור לשם. לישון במיטה שהיא לא שלי. לכל הקהילה שלי אין בית, הבית שלנו הרוס. שחטו לנו את הבית, אין לנו בית לחזור אליו. תדמיינו את זה, שאין לכם לאן לחזור".

"אני חושבת שרוב המדינה חזרה לשגרה. אנשים הולכים בבוקר לעבודה. אני לא יכולה. אני לא יכולה לקום בבוקר ולהכין לעצמי אוכל. אנשים חייבים להתעורר ולהבין שהחיים שלנו נעצרו ב-7 לאוקטובר. אנשים מעלים פוסט לאינסטגרם כשיש בנות חטופות שנאנסות בשבי. איך אנשים יכולים להמשיך? המדינה צריכה לעצור, להגיד: אני לא יכול ללכת לעבודה עד שכולם פה, עד שמשקמים את כולנו".

השיח הפתוח הסתיים בשעה 05:30 לפנות בוקר, 100 ימים ולילות למלחמה, 100 ימים ולילות בהם החטופים נמצאים בשבי חמאס.