מי שהגיע לכיכר החטופים בשלושת החודשים האחרונים ודאי פגש בהן. יום יום הן מתקבצות אחר הצהריים ובשעות בין הערביים, בחולצה לבנה ובצעיף תכלת. כבר מהימים הראשונים של המלחמה הן נושאות שלטים, מפגינות וקוראות להסכם להחזרת החטופים.
"חברות בארגון חיו ויחיו בעוטף עזה", אומרת יעל ברוידא-בהט, מנהלת משותפת של "נשים עושות שלום", ומציינת שגם נשים מהארגון נחטפו ב-7 באוקטובר. "אנחנו כאן כדי לדרוש את שחרורן ושחרור כל החטופים, שנמצאים כבר יותר מדי זמן בידי חמאס".
בראשון בבוקר היא הגיעה לכיכר יחד עם שותפותיה לארגון, לציון מאה ימים שבהם שבויים 136 הישראלים בידי חמאס. "לצערי איבדנו חברות יקרות", היא אומרת, "ויוויאן סילבר היא אולי המוכרת שבהן, אבל לצערי לא היחידה. מי שחיות בעוטף ידעו עד כמה נחוץ להביא לשם שקט. חברות שלנו נחטפו, בני ובנות משפחה של חברות הארגון עדיין בשבי חמאס, אבל מבחינתנו כולם שלנו. לא משנה אם אני מכירה באופן אישי או לא. כולם וכולן צריכים לחזור עכשיו".
אחרי תשע שנים של פעילות, דמיינת שתעמדו כאן היום?
"ב-4 באוקטובר צעדנו יחד, 1500 נשים ישראליות ופלסטיניות, בירושלים. שלושה ימים לאחר מכן, קרה מה שהכי חששנו ממנו, מה שהכי הזהרנו ממנו. ההלם היה עצום".
אולי טעיתן בהערכה שלכן לגבי מי שנמצא בצד השני של הגבול?
"מי ששגו באשליות היו המנהיגים שלנו, הממשלה שהמשיכה באותו קו שהיה ברור לכולם שלא עובד. מיום הקמתנו ב-2014, אחרי מבצע צוק איתן, אנחנו עורכות סיורים ומקיימות מפגשים ביישובי העוטף, בניסיון להביא את הקול של הקהילות שם. יש באזור העוטף לא מעט חברות בארגון, שחלקן נרצחו או נחטפו, וכולן חוו דברים נוראיים ב-7 באוקטובר. כבר 9 שנים אנחנו אומרות בכל מקום: 'תקשיבו לאנשי העוטף. הם מזהירים שמשהו רע הולך לקרות. תעשו משהו'. לא הקשיבו. המשיכו לעשות את אותו הדבר – 'לנהל את הסכסוך'. פעם בכמה חודשים היו 'טפטופים', לפעמים זה מסלים ומגיע עד אשקלון ואפילו עד תל אביב. ואז מדברים מאחורי הקלעים ועוברות מזוודות עם כסף ויש שקט לכמה חודשים. אנחנו אומרות שוב ושוב, שאת הסכסוך הזה אי אפשר 'לנהל'."
יש בך חשש שדבר כזה עלול לקרות שוב?
"אומרים לנו הרבה, ולא מהיום, שכדי שיהיה שלום צריך שיקרה משהו נורא ואיום. כבר 9 שנים אנחנו שואלות, למה לחכות לדבר הנורא והאיום? ואז הדבר הזה קרה. הבעיה הגדולה היא שזה יכול לקרות שוב, ובפעם הבאה זה יהיה גדול יותר, חזק יותר וכואב יותר."
היו ניסיונות מצידכן להיעזר בקשרים שלכן בצד השני כדי לסייע לחטופים?
"לצערי, לנו כארגון חברה אזרחית יש יכולת לפעול עד גבול מסוים. היכולת לקדם את חזרתם של החטופים והחטופות שלנו היא של הממשלה וזו אחריותה. המאמצים שלנו כארגוני שטח הם בבנייה".
מה אומרות השותפות הפלסטיניות שלכן?
"יש לנו תנועה אחות פלסטינית, "נשות השמש". הן פועלות בעיקר בגדה המערבית, אבל גם בעזה. הן עושות עבודת שטח, מסבירות ופועלות כדי שיהיה אחרת, כדי שהכאב הגדול הזה יסתיים ויהיה לנו שקט. אולי לא יהיה לנו שלום בקרוב, אבל בשלב הראשון – שלא תהיה לחימה. גם הן מבינות שאי אפשר להמשיך ככה. מאוד קשה להן לפרסם את הפעילות שלהן, כי זאת ממש סכנת חיים. אנחנו יודעות שהן מנסות."
מה המשימה המרכזית שלכן בימים אלה?
"המשימה החשובה ביותר היא להחזיר את כל החטופים והחטופות. לצערי, אנחנו כבר יודעים שלא כולם בחיים. חייבים להציל אותם כי כל יום שעובר בשבי מסכן את החיים שלהם. זה בלתי נתפס שהם שם כבר 100 ימים. זה לא יעלה על הדעת. חייבים הסכם עכשיו.
"כישראלית, אני מצפה שהממשלה שלי תחזיר את החטופים בחיים. ראינו שמבצעים ופעולות צבאיות לא מצליחות להחזיר חטופים בחיים. פעם אחת זה קרה, בתחילת המלחמה, וזה היה מקרה בודד. חטופים נהרגו כשניסו לחלץ את עצמם. עשרות חטופים הוחזרו רק בהסכם, במשא ומתן."
מה נחוץ כדי שנוכל לראות את כולם בבית ולקרב היתכנות לאופק מדיני?
"אנחנו צריכים מנהיגים אמיצים וציבור שיתמוך בהם. צריך לגייס את הכוחות המתונים בעולם שיגבו את זה. היום שאחרי המלחמה הוא אתמול. חייבים לחשוב על האופק המדיני, מה עושים כדי שזה לא יחזור על עצמו. יש מספיק כוחות מתונים באזור שלנו, משני הצדדים, במדינות ערב המתונות, במדינות ששותפות וערבות להסכמי אברהם, שאפשר לחבור אליהם. יחד איתם צריך לדבר ולהגיע להסכמי ביניים ולהסכמים מדיניים לטווח הארוך, שימנעו את הסבבים הבאים ואת הטרגדיות הנוראיות שאנחנו עוברים עכשיו. לחמאס יש אינטרס שלא יהיה פה שלום. זה אינטרס שלנו שיהיה לנו ביטחון ושקט".
השלום הוא המטרה, את המסלול אליו יש לחשב מחדש
ד"ר מרילין סמדג'ה, ממקימות הארגון, מסתכלת על הדברים מזווית מעט אחרת מאז אירועי 7 באוקטובר. היא חוקרת של הבנת הזולת, מתמחה בחינוך לגיל הרך, ומעידה על עצמה שהיא אשת שלום ואשת ימין. "אחרי 'צוק איתן', הרבה אנשים חשבו שהשלום הוא נחלת השמאל והביטחון הוא נחלת הימין, אבל זאת לא המציאות", היא אומרת, ומסבירה: "70% מהישראלים היו אז בעד הסכם מדיני, והיום אנחנו במצב אחר לגמרי".
מאז 7 באוקטובר את פחות מאמינה בסיכוי לשלום?
"אני מאמינה שזו המטרה, אבל לגבי הדרך שלנו לשם אנחנו צריכות לחשוב מחדש. מבחינתי השתנה משהו מאוד מהותי. לפני 7 באוקטובר אמרנו שרוב הפלסטינים בעזה וברש"פ תומכים בהסכמים מדיניים. היום אני לא בטוחה שאנחנו יכולות לומר את זה בקלות. כשכל כך הרבה אנשים שם תומכים בפוגרום שהיה ב-7 באוקטובר, זה אומר שיש הרבה עבודה לעשות. אי אפשר לקבל כמובן מאליו שאנחנו באותה נקודה שבה היינו. המתונים בימין, בשמאל ובמרכז, רוב הישראלים רוצים לחיות בצורה טובה, ורוצים להכיל את כולם. אבל זזנו מהנקודה שהיינו בה, וגם הם זזו. צריך לחשוב מחדש איך נעשה את זה ועם מי".
מה השתנה?
"התנאים לשיח. זו אשליה שאפשר לחזור לחזון שתי מדינות לשני עמים במצב הנוכחי. איך תהיה מדינה פלסטינית שתחזיק נשק? זה לא הולך. צריך קודם כל שלא יהיה להם בכלל נשק, כמה זמן שצריך. שיהיה ברור ומובטח שלא תהיה פעילות טרור, שנרגיש את הביטחון. אני רוצה שהחברים שלי בעוטף עזה יחזרו לשם בביטחון. אם יהיה להם נשק זה לא יקרה. לכן אנחנו לא יכולות להשלות את עצמנו שאנחנו באותה נקודה. אנחנו יודעים שמבחינה היסטורית, כשדבר קורה, הוא יכול לקרות שוב. איך נאפשר את ה'לא עוד' הזה? לא בסיסמאות, אלא רק כשאנשים יפעלו אחרת".
את רואה אופק לחיים של שקט באזור?
"אני חושבת ומאמינה עד היום שצריך לשאוף להסכם מדיני. הסכם מדיני ושלום הם תוצאה של תהליך ארוך, שאפשר להגיע אליה רק כשהקונפליקט יצא מהדנ"א שלנו. נחוץ דור שלם שיתגבר על השנאה. בדרך לשם נצטרך לבנות אמון דרך הסכמי ביניים. גם הקהילה הבינלאומית לא יכולה להיות באשליה שהמצב נשאר כמו שהיה. גם הם לא יכולים להמשיך להזרים כספים עד אין סוף. אנחנו צריכים להציב תנאי, שזה לא יקרה שוב. שאנחנו נוכל להגן על עצמנו ונדע שאנחנו לא נחיה בפחד".
הימין בישראל טעה בגישה שלו למצב המתמשך בדרום?
"אני מצביעת ימין. ימין מתון. אני מבקשת גם מהימין שלי לעשות חשיבה מחדש. לא להתייאש מתמונת עתיד של שקט ושלום. אני מכירה פלסטינים ואני יודעת שיש מתונים גם אצלם. כמו שלא כולם אצלנו בן-גביר וסמוטריץ', גם שם לא כולם סינוואר והנייה. זה טוב לכוון לשלום בטווח הארוך, אבל הדרך אליו עוברת בתהליך ארוך של בניית אמון. זה הרבה יותר קשה עכשיו. נצטרך לפעול פחות מהקרביים ויותר מהראש, ולהסתכל קדימה. השמאל טעה, הימין טעה, וגם המרכז, שלא תפס עמדה חד-משמעית וברורה יותר".
את רואה אפשרות להסכם שיביא להחזרת החטופים?
"ישראל צריכה להיות היוזמת של ההסכם, בתנאים שלנו. ככל שניזום הסכם מהר יותר, כך יגדל הסיכוי להחזיר אותם הביתה בחיים".
ברוידא-בהט וסמדג'ה חלוקות על הדרך לשלום, אבל עומדות שתיהן על כך שהפתרון נעוץ בהתבוננות נכוחה בבעיה, ולא בניסיון להשתיק ו"לנהל" אותה. עוד דבר שהן מסכימות עליו באופן גורף, הוא שהחברה האזרחית וארגוניה הם עוגן חשוב שהתגלה במלוא תפארתו בחודשים האחרונים.
"הדבר הכי חשוב להיאחז בו הוא החברה האזרחית שהראתה את עצמה במיטבה", אומרת סמדג'ה, "בלי המאמץ של החברה האזרחית לא היו זזים דברים, לא היה קם קול צעקה גדול ולא היה הד לדרישה מהממשלה שלנו לעמוד בהתחייבות כלפי האזרחים. גם הלחץ שהחברה האזרחית מפעילה להחזרת החטופים ושימור הנושא על סדר היום הוא בעל משמעות רבה. מגיעים לנו מנהיגים שראויים לנו."
