הגירוש של שגיב יחזקאל ועדן קארצב מטורקיה, וגירוש אפשרי של ספורטאים ישראלים נוספים שמתפרנסים בביתו של הסולטן, מזכירים שאין ביטוח לאיכות חיים במדינות שמתעבות את ישראל. גם לא כאלה שמחזיקות שגריר בתל אביב.

למצרים ולירדן חוזה שלום עם ישראל ומנהיגיהן ביקרו בירושלים, אבל אין סיכוי שקבוצה ישראלית, אפילו מהמגזר הערבי, תגיע לשחק שם. מנהיגים חותמים על חוזה, הוא לא מחייב את העם.

בהשוואה אליהן, מערכת היחסים עם טורקיה משופרת. תמיד קוימו עימה יחסים דיפלומטיים, שלא לדבר על מערכת יחסים עממית ענפה, אבל אחד בפה ואחד בלב. לפעמים שחקנים ישראלים שיחקו שם כדורגל וכדורסל בלי בעיה, ולפעמים מגיעים הימים האלה שבהם ארדואן משווה את ישראל לנאצים, ושחקנים מובאים בפני שופט על פוסט תמיכה בישראל – לא בכורדים, לא בשואת הארמנים – רק תמיכה במדינתם.

שגיב יחזקאל במדי אנטליהספור והמחווה לשחרור החטופים (צילום: רשתות חברתיות, סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

אבל גם טורקיה הליברלית, הרבה לפני שארדואן הקיצוני חלם להיות נשיא, לא תמיד הייתה ידידותית. בשנות ה-50 היא סירבה פעם אחת לפגוש את ישראל במוקדמות המונדיאל, כמו שעשו אינדונזיה וסודאן, מדינות שלא קיימו עם ישראל יחסים דיפלומטיים. אינדונזיה אף סירבה, בשנה שעברה, לארח את ישראל במונדיאליטו.

***

באליפות אסיה שמתקיימת בימים אלה בקטאר – אליפות שעד תחילת שנות ה-90 עוד שוחקה עם מספר חד ספרתי של נבחרות (היום 24) – נבחרת ישראל שיחקה ארבע פעמים, בין 1956 ל-1968, ואפילו זכתה פעם אחת.

ישראל הייתה שייכת לאזור האסייתי (ישראל באסיה, למי שהשיק האירופי בלבל אותו) בין 1956 ל-1977, וחייה ביבשת היו קשים מנשוא. הגירוש ממנה ב-1974 (לאחר מכן, ישראל עוד שיחקה פעמיים במוקדמות האולימפיאדה והמונדיאל), ביוזמת נשיא ההתאחדות האסייתית אז, שהיה מלזי, גרם לה לנדוד באוקיאניה, דרום אמריקה ואירופה עוד 12 שנים עד שהתקבלה רשמית לאופ"א.

כמה קשים היו החיים באסיה? ב-1959 ישראל עוד יכלה לשחק מול פקיסטן ואיראן, כדי לעבור אותן ולהגיע לאליפות היבשת שהתקיימה בדרום קוריאה. אבל כבר ב-67', כשישראל התמודדה על מקום באולימפיאדת מקסיקו סיטי 68', סירבו רוב הנבחרות לשחק מולה, עד שציילון (כיום סרילנקה) הסכימה, וישראל העפילה לטורניר האולימפי.

גם כשישראל התמודדה בטורניר הקדם עולמי למונדיאל 70', הדרך הייתה פשוטה. למעשה, אף נבחרת אסייתית לא נרשמה למוקדמות, חוץ מיפן ודרום קוריאה, ושתי אלה זכו לעוף מול אוסטרליה, ואפילו לא לפגוש את ישראל.

צפון קוריאה פרשה ממפגש מול ישראל, וכל הנבחרות המוסלמיות-ערביות לא נרשמו מבעוד מועד, כולל האלופה איראן; אותה איראן שפגשה את ישראל רק שנה לפני כן, במשחק המכריע של אליפות אסיה שהתקיימה באיראן.

אבל אפילו איראן המלוכנית, שקיימה אז יחסים טובים עם ישראל, כולל יחסי ביטחון ומסחר, לא הייתה ידידותית. גם משחק האליפות ההוא; גם המפגש של הפועל ת"א עם האלופה האיראנית, בגמר אליפות אסיה לאלופות ב-1970; וגם גמר משחקי אסיה בטהרן ב-1974, התנהלו באווירה של טרור ושנאה יוקדת.

עד היום שחקנים מספרים על תחנונים של אנשי הקהילה היהודית בפני אנשי הנבחרת, שיפסידו בכוונה כדי שלהם לא יאונה כל רע; על השלכת ראשי תרנגולות שחוטות – סיפורי שייע פייגנבוים – ועל זה שישראל הפסידה בכוונה במשחקי אסיה, כולל שער עצמי של יצחק שום.

הלובי הערבי המתחזק ומדינות מוסלמיות בדרום מזרח אסיה (אינדונזיה ומלזיה) חברו לבסוף לסילוקה של ישראל מהיבשת. וממילא, גם אם ישראל הייתה נשארת בהתאחדות האסיאתית, מי היה משחק איתה, אם אליפות אסיה נראית כפי שהיא נראית היום, עם 11 מדיניות ערביות או מוסלמיות, ארבע מהן במצב מלחמה עם ישראל.

***

אבל ישראל הייתה באסיה, וב-1964 זכתה, כאמור, בגביע. הטורניר התקיים בארץ, בזכות העובדה שבאליפות 1960 בסיאול, נבחרת ישראל סיימה שנייה. הנוהג היה אז שסגנית האלופה (הקודמת) זוכה לארח את הטורניר הבא, שהתקיים באצטדיון בלומפילד החדש, בקריית אליעזר, באצטדיון האוניברסיטה בירושלים ובאצטדיון רמת גן.

17 נבחרות נרשמו למוקדמות, 11 פרשו. אף נבחרת ערבית לא נרשמה מראש, חלק מהמוסלמיות פרשו לפני תחילת המשחקים המוקדמים. בסופו של דבר, הגיעו לישראל האלופה המכהנת, דרום קוריאה, ונבחרות הונג קונג והודו (מעצמת קריקט ובדמינטון, לא כדורגל).

בטורניר הגמר ישראל ניצחה את הונג קונג 0:1 משער מאוחר של הצעיר מוטל'ה שפיגלר; ו-0:2 את הודו, מפנדל של שפיגלר ושער של יוחאי אהרוני. תיקו היה מספיק לה במשחק מול הקוריאנים כדי לזכות, אבל שערים מטווחים אדירים במחצית הראשונה של מוצי ליאון וגדעון טיש הובילו לניצחון 1:2, ולזכייה בגביע לעיני 35 אלף צופים ברמת גן.

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל עם גביע אסיה לאומות 1964 (צילום: משה פרידן/ לשכת העיתונות הממשלתית)

התקופה האסייתית התאפיינה, כאמור, בכך שמדינות ערביות (לאו דווקא מוסלמיות) לא התקרבו לאזור. ב-1968 כווית נרשמה לראשונה לאליפות, הוגרלה במוקדמות מול ישראל, ופרשה מראש. ישראל העפילה לאליפות ללא מאבק.

ב-1976 אליפות אסיה התקיימה בטהרן. ישראל וטאיוואן לא הורשו להירשם אליה, ולפתע 30 נבחרות נרשמו; 3 נבחרות ערביות שיחקו במוקדמות; ושתי נבחרות ערביות – כווית ועיראק – שיחקו בטורניר הגמר.

מאז הפכו הנבחרות הערביות לחלק בלתי נפרד מאליפות אסיה. כוויית זכתה ב-1980; קטאר ב-1988 ו-2011; איחוד האמירויות ב-1996 ו-2019; ולבנון ב-2000. איראן זכתה ב-1968, 1972 ו-1976.

שלוש האליפויות האחרונות, כולל זו שתתקיים ב-2027 בערב הסעודית, מתקיימות במדינות ערביות, שתיים במדינות שלא מקיימות, לכאורה, יחסים רשמיים עם ישראל.

הסירוב המוסלמי כלפי ישראל מתחיל לחלחל גם למדינות מוסלמיות שמקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. לא רק ספורטאים מצרים מסרבים ללחוץ יד באולימפיאדות, לא רק אלג'יראים וטוניסאים פורשים, גם מרוקאים וטורקים מסובבים את הגב.

***

התקופה איומה. השלכות המלחמה בעזה מכריעות. הנבחרות והקבוצות הישראליות – בכדורגל ובכדורסל – לא מארחות בבית, ושחקנים נעצרו על ביטויי הזדהות תמימים.

אם אופ"א, יורוליג, או אחת מההתאחדויות האירופיות, יסלקו את ישראל, בדומה לסילוקה של רוסיה, זו תהיה מכת מוות. ספק אם יהיה מקום שיקבל את ישראל.