יואל דמרי (60), כבאי ותיק מתחנת נתיבות, התעורר בביתו באשקלון מרעש האזעקות בבוקר 7 באוקטובר. באותו יום לקח יום חופש לכבוד שמחת תורה, אבל מיד הבין שמשהו לא כשורה, ולבש את המדים. ואכן, תוך דקות ספורות התקשרו אליו מהתחנה וקראו לו לבוא.

"עליתי לאוטו. מהניסיון אני כבר יודע שמכביש 34 אי אפשר לנסוע כשיש מתקפת טילים. נסעתי בכביש העוקף, והגעתי לשדרות, ליד מכללת ספיר. אני מגיע לשם ורואה שם שוטרים עם נשקים שלופים. אמרתי להם שאני בדרך לתחנה, והם אמרו לי 'מכאן – אל תיסע'. נסעתי דרך קיבוץ רוחמה ומבועים".

כשהגיע לתחנה, שלח אותו מפקד המשמרת להפעיל לסירוגין שניים מהכלים הכבדים של הכבאות – את ה'אשד', משאית הנושאת עליה כ-13 קוב מים ומשמשת לכיבוי שריפות, ומשאית מנוף. שניהם כלים הדורשים רמה גבוהה במיוחד של מיומנות וניסיון, שדמרי רכש ב-32 שנותיו בכבאות. בשעות הבוקר, השתתף דמרי במאמצי הכיבוי האינטנסיביים בכמה מפעלים שנפגעו מירי הטילים הכבד. בסביבות 11:00, התבקש דמרי לנסוע לשדרות עם משאית המנוף.

יואל דמרי. "מה שנותן את הכוח, זה החברים בתחנה שיודעים להיות שם האחד בשביל השני" (צילום: אלבום פרטי)

"שאלתי את המפקד: 'מה המשימה בשדרות? שריפת מבנה? מפעל? נפילה? חילוץ?' אמר לי שידברו איתי בדרך ויכוונו אותי למשימה. לקחתי איתי כבאי צעיר מהתחנה ונסענו. כל הזמן מחפשים את הדרכים הבטוחות עם הסיכון הנמוך ביותר, כי אנחנו עם כלי רכב גדול, בולט ואיטי. כשנכנסתי לשדרות, התחלתי לראות את ממדי האסון. מכוניות ירויות, שרופות והפוכות בכל מקום. גופות של אנשים שיצאו לעשות ספורט בבוקר. מראות זוועה, קשים גם לכבאי שכבר ראה דברים בחייו".

"זה היה מפחיד. בטח שפחדתי. אתה שומע את היריות, רואה את הקרב. גם הלוחמים מסביב היו דרוכים מאוד. אני לא רגיל לירי. לידי היו כל הזמן צלפים שכיוונו אל החלונות, וגם הלוחמים שהעליתי, עלו תוך כדי שהם יורים לחלונות מתוך סל המנוף – הכול כדי למנוע מהמחבלים לירות לעברנו. הייתי צריך פשוט לסמוך על הלוחמים"

בדרך, התקשרו אליו מהימ"מ, והנחו אותו להגיע לתחנת המשטרה. "הגעתי לשם ואמרו לי: 'בתוך התחנה יש 26 מחבלים, שוטרים הרוגים ושוטרים פצועים. אנחנו צריכים שתעלה אותנו עם המנוף לגג. התחלנו לדבר על איך נכון לעשות את זה. איך למקם את המנוף כך שלא איחשף לאש מהחלונות. מיקמנו את המנוף, והתחלתי להעלות את הלוחמים לגג – כל פעם שלושה או ארבעה.

"זה היה מפחיד. בטח שפחדתי. אתה שומע את היריות, רואה את הקרב. גם הלוחמים מסביב היו דרוכים מאוד. אני לא רגיל לירי. אני לוחם אש, אבל מעולם לא הייתי לוחם קרבי. לידי היו כל הזמן צלפים שכיוונו אל החלונות, וגם הלוחמים שהעליתי, עלו תוך כדי שהם יורים לחלונות מתוך סל המנוף – הכול כדי למנוע מהמחבלים לירות לעברנו. הייתי צריך פשוט לסמוך על הלוחמים".

דמרי נשאר בשטח שעות ארוכות, עולה ויורד מהכלי לפי דרישת הכוחות הלוחמים – פעם מעלה תחמושת, פעם מוריד לוחמי ימ"מ פצועים ופעם מעלה לוחמים נוספים שיחליפו אותם בקרב. "תפעול המנוף הוא מתוך מושב שליטה על הפלטפורמה שבאחורי המשאית. בכל פעם עליתי לתפעל, ואז ירדתי לרוץ להסתתר. מדי פעם נשמעת עוד אזעקה, ויש עוד מטח טילים. מדי פעם אמרו לי להזיז את המנוף, וירו לעבר המבנה טילים עד שהתחנה עלתה באש עם עשן סמיך".

הוא נשאר בשטח עם לוחמי הימ"מ משעות אחר הצהריים עד הערב. "למרות הפחד, התחושה הייתה שאני ממלא את התכלית שלי. שהמנוף הוא בעל ערך ומציל חיי אדם. מה שעשה לי טוב בתוך התופת, היה הידיעה שאני מצליח להציל שוטרים ולוחמים. גם אנשי הימ"מ כל הזמן אמרו לי את זה, שבלי המנוף היה הרבה יותר קשה. רק כשנגמר האירוע, ויצאתי לכיוון התחנה, התחלתי לגלות את מי איבדנו. שמעתי על יבגני מהתחנה שלנו שנרצח, וחברים נוספים. זה היה קשה מאוד. כשהאדרנלין יורד, גודל האירוע מכה בך.

"יש לנו ליווי בתחנה, ושיחות עם מערך חוסן של הכבאות. אבל בעיקר מה שנותן את הכוח, זה החברים שיודעים להיות שם האחד בשביל השני. אנחנו מדברים על זה המון".

"יצאנו גם כשידענו שאנחנו מסתכנים. זו העבודה של לוחם אש"

רפי שיטרית (44), מפקד משמרת בתחנת נתיבות, היה אמור לסיים משמרת ב-07:00 בבוקר ב-7 באוקטובר, ולצאת עם קבוצת חברים לרכיבה על אופניים בשטח באזור קיבוץ בארי. "אני וחבר לעבודה ולקבוצת הרכיבה, יבגני גלסקי ז"ל, התעוררנו ב-05:30 וישבנו לשתות קפה כדי להתארגן לרכיבה. היו אמורים לבוא להחליף אותנו מעט יותר מוקדם, אבל ב-06:28 הגיע המטח. מתקפת טילים מטורפת שאני לא זוכר כמוה, ואני מתגורר בשדרות כבר 20 שנה. הרגשתי מיד שמשהו שונה, אני לא יודע להסביר את זה. נכנסנו לממ"ד, וחיכינו לקבל קריאות על נפילות.

"באותו היום, הירי פשוט לא הפסיק, על כל היישובים. יצרתי קשר עם מפקד צוות שלנו שהיה בחניון רעים, באבטחה של פסטיבל נובה, ואמרתי לו: 'תגיעו כמה שיותר מהר לתחנה. תשאירו את הציוד, תעזבו הכול ותגיעו'. התקשרתי גם לצוות שהיה אמור להחליף אותם, ואמרתי להם להגיע לתחנה. בשלב הזה, ידענו רק על ירי הטילים ולא על חדירת המחבלים, אבל הייתה לי תחושת בטן שזה אירוע אחר. בדיעבד, הבנתי שבסבירות גבוהה החיים שלהם ניצלו בזכות זה שיצאו משם בזמן.

"כשהגעתי לצומת שדרות, אחד השוטרים שראה שאני עם מדי כבאי ניגש אליי ואמר לי: 'יש פה כבאי שלכם, שנהרג'. 200 מטרים מהצומת. שאלתי אם הוא יודע מי זה, והוא ידע רק לומר שזה בחור חסון, עם קעקוע על כל היד. בדיוק התיאור של יבגני. החבר מהמשמרת, שהיה אמור לצאת איתי לרכיבה באותו בוקר. היום אנחנו יודעים שהיה בדרכו הביתה"

"רק בסביבות 07:20 התחלנו להבין שיש חדירת מחבלים, אבל עדיין לא הייתה תמונה מלאה. הגיעו התמונות ברשתות החברתיות של הטנדר הראשון שצולם בשדרות. בשלב הזה היינו בערך 30 כבאים במרחב, שכ-15 מהם בתחנה בנתיבות, עוד שמונה באופקים וארבעה באשכול.

"הצוות באשכול יצר איתנו קשר ודיווח שהם שומעים יריות מקרוב, וגם דיבורים בערבית. בהתחלה אמרנו להם להישאר במיגון, אבל בשלב מסוים החלטנו להנחות אותם לצאת מהתחנה, שהיא קראוון עם מיגונית חשופה בחוץ. המחבלים היו כ-100 מטרים מהם. הכבאים יצאו והסתתרו במוסך סמוך למועצה עד 11:00 בערך, אז הצליחו לחלץ אותם למוקד החירום הממוגן של המועצה. רק ביום ראשון פינו אותם מהאזור.

"כשהבנתי שיש מחבלים בשדרות, בדקתי מה קורה בבית, עם אישתי והילדים. היא ביקשה ממני להגיע כמה שיותר מהר, אבל הסברתי שאני פשוט לא יכול לצאת, גם בגלל העבודה, שאני מפקד בה על הכוחות, וגם בגלל המצב בדרכים. אמרתי לה לסגור את כל דלתות הבית שלנו ולהסתגר בממ"ד. שאלתי אותה מה עם הילדים. שלושה היו איתה בממ"ד, אבל הקטן – בן תשע, התברר לי שהלך לישון אצל גיסי בקיבוץ ניר עם. זה שינה את התמונה. הבנתי שברגע שמפקד התחנה יגיע, אני חייב לצאת מנתיבות לכיוון שדרות ולחלץ את הילד מהקיבוץ.

"ידעתי מה הצירים שבעייתי לנוע בהם. יצאתי לשדרות דרך השטח, נכנסתי לעיר ושמעתי יריות מכל כיוון. שקלתי בכל צומת לאן לפנות. בסופו של דבר, הגעתי הביתה, כי הבנתי שבשלב הזה, פשוט בלתי אפשרי להגיע לקיבוץ, כי מתנהלים קרבות גם בתוכו וגם סביבו. אלה היו שעתיים של נצח. לא יכולתי לשבת בבית, אבל הבנתי גם שאין לי ממש ברירה. בסופו של דבר, בסביבות 12:00, החלטתי לצאת להביא את הילד.

"כשהגעתי לצומת שדרות, אחד השוטרים שראה שאני עם מדי כבאי ניגש אליי ואמר לי: 'יש פה כבאי שלכם, שנהרג'. 200 מטרים מהצומת. שאלתי אם הוא יודע מי זה, והוא ידע רק לומר שזה בחור חסון, עם קעקוע על כל היד. בדיוק התיאור של יבגני. החבר מהמשמרת, שהיה אמור לצאת איתי לרכיבה באותו בוקר. היום אנחנו יודעים שהיה בדרכו הביתה.

יבגני גלסקי ז"ל (צילום: מתוך רשתות חברתיות, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

"בצומת שדרות הכול היה פשוט תופת. מסביב המוני כלי רכב שרופים ופגועים. גופות רבות שמוטלות על הקרקע. אבל הייתי חדור מטרה להביא את הילד. הצלחתי איכשהו לשכנע את אחד השוטרים שם לאשר לי לעבור לכיוון הקיבוץ, ובכניסה דיברתי עם הרבש"צ ועם הכוחות שאפשרו לי להיכנס פנימה. הגעתי לילד, לקחתי אותו, השכבתי אותו באוטו כדי שלא ירים את הראש ולא יראה כלום, והחזרתי אותו הביתה.

"רק כשחזרתי עם הילד הביתה יכולתי לנשום שוב, אבל האירוע מסביב נמשך, וצריך לחזור לעבוד. כבר באותו היום חזרתי לתחנה. זה לא היה פשוט, להחליט להשאיר את המשפחה לבד. כל היום קיבלנו עוד מידע על חברים שנהרגו, שנעדרו. חברים מהרכיבה, מקבוצת הריצה. אבל התפקיד שלנו הוא להיות בשטח ולהציל חיים. טיפלנו בהמון אירועים – פגיעות ישירות, שריפות מרקטות, שריפות של מבנים. בימים הראשונים כל הצוותים כמעט היו בשטח, ובכוחות מתוגברים, כשעוד היו מחבלים בגזרה מסביב.

"כל הזמן קיבלנו החלטות קשות – אספנו מידע מכל גופי הביטחון על כל זירה וכל דרך. התקשרנו לצבא, למשטרה, לרבש"צים ולקב"טים, להבין איפה יש דיווחים וחשש למחבלים, ולפי זה להחליט אם להוציא צוותים לאירוע או לא. מפקדים הובילו את הכוח ועשו בדיקות מקדימות. כשהייתה סכנה לחיי אדם – יצאנו גם כשידענו שאנחנו מסתכנים. זו העבודה של לוחם אש.

"הגבנו לאירועים גם בעוטף, בכיסופים ובבארי. זה לא פשוט, אבל אין ברירה – אין מי שיעשה את זה. בחודשיים הראשונים, עומס העבודה היה מטורף, עם משמרות של יממה כן, יממה לא. 24/24, עם עבודה ואירועים מסביב לשעון, פעילות בעצימות גבוהה מאוד. רוב לוחמי האש מתגוררים בעוטף, והמשפחות שלנו פונו, אז לצד העומס הגדול הייתה גם דאגה לבית ולמשפחה. ולצד זה – מוטיבציה מאוד גבוהה, ונוכחות מלאה.

"עוד ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, ולא רק לי – לכל עם ישראל. האובדן האישי נבלע בתוך האסון הלאומי, ובעצם עוד לא ממש הגענו להתעסק בו. היו לוויות, ניחום אבלים. אלה חברים שהלכו וזה לא פשוט. אבל אתה מבין שאתה נחוץ, וחייב להיות מפוקס גם בשביל העבודה וגם בשביל המשפחה. שזה לא אירוע 'של רפי', אלא אירוע שפגע בכולנו"

"קיבלנו סיוע גם ברמה המחוזית וגם ברמה הארצית, עם הרבה מאוד כוחות שתגברו אותנו והקלו עלינו, ועדיין זו הייתה עבודה מאוד אינטנסטיבית. בחודש האחרון זה התחיל מעט להירגע, אבל אנחנו עדיין לא בשגרה. מדי יום נורים מטחים, ורק אתמול היו 40 רקטות לנתיבות וירי לעוטף. אבל ככל שהתמרון הקרקעי נמשך, הרגשנו את התוצאות".

"עוד ייקח לי זמן לעכל את מה שקרה, ולא רק לי – לכל עם ישראל. האובדן האישי נבלע בתוך האסון הלאומי, ובעצם עוד לא ממש הגענו להתעסק בו. היו לוויות, ניחום אבלים. אלה חברים שהלכו וזה לא פשוט. אבל אתה מבין שאתה נחוץ, וחייב להיות מפוקס גם בשביל העבודה וגם בשביל המשפחה. שזה לא אירוע 'של רפי', אלא אירוע שפגע בכולנו. השאיפה היא באמת שנוכל לחיות בעתיד הקרוב בשדרות ובכל יישובי העוטף בלי לדאוג לעתיד ילדינו".

"הכבאים בתקופה הזו מקבלים עזרה. יש לנו בכבאות מערך חוסן מצוין שליווה לאורך כל התקופה את התחנה וגם כל אחד ברמה האישית. בתור מפקדים, אנחנו תמיד עם אצבע על הדופק, בודקים מה הצרכים של האנשים שלנו, ומבקשים לתת מענה ולתמוך עד כמה שאפשר. מה שעוזר זה שהכבאים מאוד האחד בשביל השני. מאוד מגובשים.

"אנחנו גוף שצוות ומשמרת בו הם ממש קבוצה, וזה דבר מאוד משמעותי שעוזר להתגבר ביחד על קשיים, תוך שמירה על רציפות תפקודית. זה מערך עם חוסן מאוד חזק, וזה מתבטא בעיקר באנשים שעובדים בו. זה הופך את זה לקצת יותר קל. ולצד זה, יש מחויבות ומסירות שקיימת גם בשגרה וגם בחירום".