הדר כהן, בת 17 מקיבוץ מפלסים בעוטף עזה, החלה את השנה הנוכחית עם חלומות גדולים על קן הנוער העובד והלומד בקיבוץ, בו היא מרכזת את השכבה הצעירה. "תכננתי שזאת תהיה שנה שבה נפציץ בפעילות שונה מבדרך כלל", היא מספרת, "לא רק לשבת במעגל, אלא שהחניכים יצרו דברים בעצמם ויחוו חוויות חדשות". החלום נקטע ב-7 באוקטובר, כשהקיבוץ הותקף, ומאות חבריו התפזרו ברחבי הארץ, עד שהתקבצו במלון דן אכדיה בהרצליה. אבל תוך זמן קצר, כהן וחבריה לתנועה הקימו את הקן מחדש.

"כמה ימים אחרי שהגענו, החניכים פנו למדריכות ושאלו אותן מתי יש פעולה של התנועה", מספרת כהן, "המדריכות התפלאו ושאלו אם הם באמת רוצים, והחניכים אמרו 'כן. שחקו איתנו מחבואים, העיקר שתהיה פעולה'. התקשרנו לעדן, רכזת הקן, ואמרנו לה שאנחנו רוצים יום פעילות. בשבועיים הראשונים הכול היה עוד רגיש, ולא הבנו עד כמה החניכים והמדריכים בעניין, אבל הייתה היענות, והמשכנו. החניכים אוהבים את התנועה, את חג המעלות בקיבוץ. להיות חלק ממשהו גדול מהם".

יום פעילות: "יש מישהו שדואג שלכל הילדים יש מקום, וזה המדריך"

בכל יום שלישי אחר הצהריים, המדריכים והמדריכות של הקן מעבירים 'פעולה' לילדים במתחם המלון, בו הם מתארחים. בניגוד לפעילות התנועה בשגרה, הדגש כרגע הוא על עצם המפגש. "אם לפני שבעה באוקטובר הייתה מחשבה על תהליכים חינוכיים לחניכים, עכשיו המטרה של הפעולות היא בעיקר הפוגה", אומרת כהן, "ברור שיש מאחוריהן מחשבה חינוכית, כמו למשל פעילות על חנוכה שהעברנו, אבל החניכים לא במקום שבו הם יכולים לעבור תוכן 'כבד', וגם המדריכים לא במקום להעביר תוכן כזה. החניכים לא מצליחים לשבת במקום אחד, הם חסרי מנוח ולא מרוכזים".

מה את מרגישה שעובר על החניכים ועליכם, המדריכים?
"החניכים, וגם אנחנו, עסוקים בשדים הפנימיים שלנו, גם אם אין לנו סיפור מרגש. כולנו נמצאים שלושה וחצי חודשים בשגרה שהיא לא השגרה שלנו, ולא ביקשנו אותה".

איך זה משפיע על ההדרכה?
"הפעולות מתרכזות בכאן ועכשיו, ולא בהתמודדויות עמוקות מדי. מה אני יכולה לעשות כאן ועכשיו בשביל שהחניך יתרכז במה שאני אומרת ולא בכדור שעף מאחוריי".

הדר כהן (משמאל) עם עדן ראוכבך, רכזת הקן. "בסמינר המדריכים למדתי להתמודד עם אתגרים, ותחושת המסוגלות העצמית שלי גדלה. זה משהו שהתנועה ממש נתנה לי" (צילום: כדיה לוי)

ומה המפגש עם המדריכים נותן לחניכים במצב כזה?
"הפעולה היא לא סתם מפגש של החניכים עם עצמם. יש מישהו אחד בסיטואציה הזאת שדואג שלכולם יהיה מקום, וזה המדריך."

איך את והמדריכים מתמודדים עם ריבים או קשיים בקבוצה?
"כמובן שיש בעיות, זה ילדים אחרי הכול. אבל המדריכים שלנו אינטליגנטים, ויודעים לפתור את הבעיות האלו בסטייל. לדוגמה, אם הם רואים שיש ילד שלא רוצים להיות לידו, אז הם יקראו לו להיות לידם.

"במצב רגיל, אפשר גם לדבר אחרי הפעולה ולהבהיר לחניך שאין מקום להתנהגות אגרסיבית. אבל אנחנו כרגע לא במצב נורמלי שיש לנו יכולת להתמודד עם זה. אנחנו באנו לעשות כיף, לא רוצים, לא יהיה. לכן ברוב הפעמים זה לא מגיע לנקודה הזאת, אלא נפתר בדרך מעודנת יותר, כמו לבקש עזרה מהחניך האגרסיבי, או לנתב את המצב החברתי שנוצר למשהו חיובי. לפעמים להעיר על משהו רע שקורה זה יוצר יותר נזק, ועדיף לבחור דרכי התמודדות אחרות".

אתם עם החניכים אחר צהריים אחד בשבוע. מה קורה בשאר הימים?
"בבקרים הם לומדים בבית ספר בהרצליה שנפתח עבורם. במלון ומחוצה לו יש הרבה פעילויות. דברים שקשורים לים שלידנו, פעילויות מבחוץ שמגיעות למלון, מפורסמים שמגיעים לשמח. שפע של פעילויות שמחזקות את התזזיתיות של החניכים. הקיבוץ לא קובע פעילויות במקביל אלינו, אבל יש לפעמים התארגנויות של הורים, וזה בסדר גמור, כי הם עושים מה שהם יכולים במצב הזה".

"הקשר שלנו עם החניכים הוא לא רק ביום הפעילות. המדריכים רואים את החניכים במסדרונות המלון כל הזמן, מזמינים אותם לפעילות, שואלים לשלומם. זו גם דרך לאותת לחניכים שבניגוד לכל הדברים האחרים, אנחנו כאן כדי להישאר".

צוות מדריכים: "זו חברות עמוקה"

איך נראה הקשר שלך עם המדריכים?
"בקן שלנו יש עשרה מדריכים ומדריכות חלק מהשכבה שלי, שכבת י"א, וחלק משכבת י' שמדריכים השנה בפעם הראשונה. עם המדריכים אנחנו נפגשים בימי שני בצהריים, אוכלים ביחד, משחקים ועוברים על הפעולה למחר. בימי שלישי אחרי יום הפעילות אנחנו נשארים לעיבוד הפעולה ולהפוגה לעצמנו, כמו גלידה טובה.

"את הפעולות אני ועדן רכזת הקן בונות, בשונה מפעם שזו הייתה אחריותם של המדריכים, כדי להקל עליהם. אני גם מגבה אותם כשצריך. אם למדריך יש קושי והוא לא יכול להעביר פעולה, אנחנו נמצא לזה פתרון. אני או עדן או כליל הקומונר ניכנס להיות עם הקבוצה, ולא נבטל, כי החניכים מחכים לזה ואנחנו מחויבים להם".

"החברות שלי עם המדריכים יותר עמוקה משעות הפעילות של התנועה, ובכלל, אני גאה בהם מאוד. אני מסתובבת ביום הפעילות ורואה נוער מנהיג ואחראי. אני נזכרת כשאני הייתי חניכה בכיתה ד', והערצתי את המדריכים שלי".

בית ספר: "יש ימים שאני לא רוצה לצאת מהמיטה, ובכל זאת מתעקשת והולכת"

מלבד ההדרכה בתנועה, היא מספרת על עצמה שהיא "רוקדת בלט מילדות, אוהבת היסטוריה, לקרוא, ללמוד ולהתפתח". יש לה אחות שקטנה ממנה בארבע שנים, "שגם רוקדת. אנחנו מאוד שונות, אבל אוהבות ומסתדרות, ודואגות אחת לשנייה".

כל בוקר היא נוסעת עם בני הנוער של הקיבוץ לתיכון בגבעתיים. "בהתחלה הרעיון לחזור ללמוד היה בלתי נתפס, כי מי יודע כמה זמן המצב הזה יימשך?", היא מספרת, "אבל עם הזמן נוצרה לי ולחברים שלי ההבנה שצריך לקום מהעצב הנורא ולהמשיך הלאה, בעיקר כי הסתובבנו חסרי מעש במלון והזנו אחד את השני במחשבות לא טובות שכל אחד חשב. זאת הסיבה שהחלטנו לא ללמוד בזום. רצינו לצאת מהמלון, לפגוש אנשים שהם לא אנחנו."

"בהתחלה היינו בכפר הירוק, אבל זה לא הסתדר טכנית. עכשיו אנחנו מגיעים כל בוקר בהסעה לתיכון 'שמעון בן צבי' בגבעתיים. בהתחלה היינו בכיתה עם ילדים אחרים, אבל עכשיו אנחנו בכיתה נפרדת, בשביל להכין אותנו באופן ממוקד לבגרויות".

את מצליחה להתרכז בלימודים?
"יש ימים לא קלים שאני לא רוצה לצאת מהמיטה, ובכל זאת אני מתעקשת והולכת לבית ספר. אני לומדת ומעסיקה את המוח שלי בדברים אחרים. אני משמרת את מה שלמדתי עד עכשיו, ולומדת תחומים ומיומנויות חדשות. אני לחוצה מעט מזה שנקבעה לנו בגרות, אבל נתמודד עם זה. לא מוותרים לנו, ואני שמחה על כך".

גם בתקופת המלחמה היא ממשיכה לרקוד. "אני מחפשת כמה שיותר, בשביל לא לוותר על הגוף. חזרתי לרקוד פעמיים בשבוע במגמת הריקוד בתיכון 'דוד ילין' בגבעתיים, ואני משתתפת בשיעורים שהמורה שלי משער הנגב מעבירה לבוגרי בית הספר".

קיבוץ: "בהתחלה לא רציתי לחזור. כשביקרתי שיניתי את דעתי"

את מתגעגעת לקיבוץ? רוצה לחזור?
"חזרתי לקיבוץ בפעם הראשונה חודש וחצי אחרי שבעה באוקטובר, והתחושות היו מעורבבות. מצד אחד הרגשתי בבית, הכנתי מוקפץ וכיבסתי כביסה באופן הכי טבעי שלא הרגשתי הרבה זמן, בלי צורך להתאים את עצמי לשום דבר. מצד שני הקיבוץ מלא אבק, כאילו הוא קפא במקום, ואנחנו צריכים להמשיך, ולא לקפוא במקום. הקיבוץ שלנו לא מיועד לעבור למקום אחר, כי הוא לא נהרס כליל. לכאורה אפשר לחזור ברגע שהמדינה מאשרת.

"בהתחלה לא רציתי לחזור. ראיתי את הקיבוץ כמשהו קר, מקום שלא הרגשתי בו בטוחה. אבל הביקור שינה את דעתי. גם לגלות את החוזק של קהילת שער הנגב מחזק בי את הרצון לחזור".

"עם הזמן נוצרה לי ולחברים שלי ההבנה שצריך לקום מהעצב הנורא ולהמשיך הלאה" (צילום: כדיה לוי)

על הזרוע שלך צמיד צהוב, שמסמל את הקריאה להחזרת החטופים.
"אני מחכה לשובם של כל החטופים. התרגשתי מאוד ביום שהחטופים מבית הספר שלי חזרו, על אף שאני לא מכירה אותם באופן אישי".

מה התחושות שלך ביחס לגיוס לצבא?
"אני אתגייס. המחשבות על הגיוס נעות בין הרצון לשמור על המדינה, ומהצד השני הפחד העמוק שאני אצטרך לצאת למלחמה ועלולה למות".

"בנוער העובד והלומד פגשתי אנשים שונים ממני"

כהן השתתפה בפעילות הנוער העובד והלומד בקיבוץ מאז שהייתה ילדה. "אני אוהבת שבתנועה, בכל מקום שתלכי אליו, יהיה לך עם מי להיות", היא אומרת, "חוויתי את זה ממש חזק לפני שנתיים, כשיצאתי לסמינר מדצ"ים (מדריכים צעירים) ופגשתי אנשים שונים ממני, אבל מצאנו את הדרך להתחבר זה לזו. בזכות הסמינר הזה למדתי להתמודד עם אתגרים, ותחושת המסוגלות העצמית שלי גדלה. זה משהו שהתנועה ממש נתנה לי".