קיבוץ ניר עם ממזרחה, שדרות מצפונה, בית חאנון מדרומה וקיבוץ ארז ממערבה – כך ניצבת 'גבעת הגמל'. או 'גבעת הפרש', או 'גבעת הבוקר', או אפילו 'דבשת הגמל', כפי שקורא לה שגיא גברי. גברי הוא נכדו של יאנצ'יק, ה"מוכתר" האגדי של ניר עם.

"'דבשת הגמל' זה איך שסבא קרא לה", מספר ל'דבר' גברי, בן קיבוץ ניר עם, כשהוא בדרכו למעונם הנוכחי של אנשי הקיבוץ במלון בתל אביב. במקצועו, גברי הוא רופא מנתח, מצנתר המנהל את מחלקת לב ילדים ב'הדסה עין כרם'. על הגבעה, או הדבשת, שרואים מכביש 34, עומדים שני אורנים שנטע יעקב (יאנצ'יק) גברי ב-1967 לכבוד הולדת שני נכדיו רון וסיגל.

"סבא האמין מאוד בחזון של עוד עץ ועוד בית", אומר גברי. "הוא החליט לנטוע עץ לכל נכד או נכדה ב-6,000 הדונמים בהם יש שמורת טבע של כורכר קדום. כדי להחזיק את השטחים האלה, שאי אפשר לעבד לחקלאות, הקיבוץ הקים עדר בקר, והוא היה הבוקר. העצים האלה לא עברו מיפוי מסודר, עם השנים חלקים נהרסו, חלקם נשרפו מבלונים". לכבוד הולדת נכדו שגיא יאנצ'יק נטע חרוב, שנמצא 300 מטר דרום מערבית מ'גבעת הגמל'.

"דבשת הגמל" בירוק. "סבא האמין בחזון של עוד עץ ועוד בית" (צילום: יונתן בלום)

הסבא: רכיבה עם דלי כדי להשקות

קיבוץ ניר עם עלה לקרקע בט"ו בשבט 1943. "סבא מספר שהיה גשם שוטף והמשאיות נתקעו בבוץ. בתחילה הקיבוץ היה איפה שנמצאת היום המדגרה, ורק אחר כך עברו למקום הנוכחי. גדלתי בקיבוץ כנכד לסבא מהגרעין המקים, וכבן לאבא שהיה בן המשק הראשון שנולד לקבוצה".

את התואר "מוכתר" קיבל הסבא בתקופת המנדט הבריטי. הוא עשה זאת כדי לקבל מעמד מסודר מול השלטונות שישבו בעזה. מתוקף תפקידו, ניהל יאנצ'יק שיחות ומפגשים עם נכבדי ומנהיגי עזה, והם אף הגיעו לביקורים בקיבוץ.

יאנצ'יק קיבל משכורת, שנכנסה כמובן לקיבוץ, וגם רישיון להחזיק אקדח. "הוא הסתובב בשטחים עם הכלבים, הסוסים ועדר הפרות, אני זוכר אותו חי בשדות", מספר גברי, "הוא לימד אותי לרכוב על סוס בגיל 3. בנשק יריתי כבר בגיל 7, וכשהגעתי לצבא, ידעתי לפרק ולהרכיב את כל סוגי כלי הנשק".

כדי שהעצים יכו שורשים בקרקע היבשה, היה יאנצ'יק רוכב על חמור או סוס עם דלי מים מהקיבוץ עד לגבעה, ומשקה את האורנים. במהלך השנים העמיקו השורשים וחצבו באדמת הכורכר, והגיעו למקור מים שאיפשר להם לגדול ולצמוח.

הנכד: "שיחקנו שם כילדים, אלו שורשים"

"זה אזור שלא היו בו עצים, רק גבעות חשופות", מספר גברי. "ממש ספר מדברי, עם ממוצע גשמים שנתי די נמוך. במהלך השנים ראינו שהאורן הצפוני יותר קטן מהשני, זה כנראה קשור לרוחות – הצפוני הגן מפניהן, והדרומי עלה יפה".

שגיא גברי למרגלות הגבעה עם שני הבנים טום ותימור בזמן פריחת החצבים (צילום: שגיא גברי)

בגלל מיקומה, 'גבעת הגמל' היא יעד לירי נ"ט תכוף של מחבלי חמאס. בזמן מבצע 'צוק איתן' דיווחו ממנה עיתונאים על המתרחש ברצועה. כיום האזור סגור בהוראת צה"ל. בסתיו עולים למרגלות הגבעה החצבים, ובקרוב ימלאו הכלניות את האדמה.

"בתור ילדים היינו הולכים לשחק שם הרבה", מספר גברי, "המתלול של הגבעה לכיוון הצפוני מאוד מאוד חד, והיינו גולשים, ואחר כך נחים מתחת לעצים של סבא. בתור נער הייתי עובד בפרדס של הקיבוץ, והייתי עוזר לטפל בעצים האלו. לקחתי את ילדיי לשם ולבוסתן למטה אין סוף פעמים. אלו שורשים".

ההווה: "שמח שסבא לא בחיים כדי לראות"

במסגרת עבודתו במחלקת ניתוחי הלב בהדסה טיפל גברי במאות ילדים מרצועת עזה, גם אחרי עליית חמאס לשלטון. "הכשרנו 7 מתמחים פלסטינים, ואנחנו עדיין מלווים חלק מהם ולא מעט מהילדים. אני מאמין שילדים לא אשמים בחטאים של ההורים או האחים או הדודים שלהם. אבל אם פעם חשבתי שרוב תושבי הרצועה הם בני ערובה של חמאס, היום, אחרי הביזה, התמיכה בחוטפים והעדויות של החוזרים מהשבי אני לא בטוח בכלל כמה חפים מפשע יש שם בכלל. זה השתנה אצלי".

באותה שבת ארורה של 7 באוקטובר לא הצליחו מחבלי חמאס לפגוע בתושבי ניר עם. התושבים ניצלו בזכות גבורתה המפורסמת של הרב"שצית ענבל ליברמן; התגובה המהירה של חיילי גולני שהיו בסיור באזור וחיסלו מחבלים; רב"ט מתן אברג'יל ששילם בחייו כשקפץ על רימון והציל את חבריו; כוחות מג"ב שהגיעו להילחם במחבלים; וכיתת הכוננות שחיסלה מחבלים אף היא.

חרף הגבורה האזרחית והצבאית, האמון שנשבר והכאב העמוק לא משאירים לתושבים ולחברי הקיבוץ את האפשרות לחזור עד לשקט מוחלט. בקרוב הם יעברו כקהילה לקראווילות ליד עין צורים. היום בט"ו בשבט, חג המשק המיתולוגי, מתקיימות נטיעות בקיבוץ, שמזכירות לחברי הקיבוץ ולעם ישראל שאף אחד לא יזיז אותם משם.

"אני שמח שסבא שלי לא בחיים לראות את זה", אומר גברי, "הוא עלה לארץ מאזור רוסיה-אוקראינה וחווה חוויות שגרמו לו לדבוק באתוס הציוני. האמין שחייבים לבנות בישראל יהודי חזק שהולך זקוף. היו לו דעות נוקשות, הוא היה ספרטני כזה. ככה גם חינכו את הדור של אבא שלי. קשיחות אמיתית. הרבה בזכותם אנחנו יושבים איפה שאנחנו יושבים היום".

"בתור נער הייתי עובד בפרדס של הקיבוץ, והייתי עוזר לטפל בעצים האלו" (צילום: יונתן בלום)