בימים כתיקונם, זכייה בגביע הטוטו הייתה מכריחה את עורכי מדורי הספורט להצמיד כיתוב קטן לתמונת הנפה, ולדחוף את הצילום לאחת מקרנות עמודי העיתון. כ-2,000 צופים במקרה הטוב היו מטריחים עצמם למשחק שתמיד, כמו השבוע, היה נערך במזג אוויר ששואב אוהד לכורסא.

לא כשמדובר במאבק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. מאז ששבו שני המועדונים האלה לנגוח ראש בראש, גביע הטוטו נמצא בפריחה מתמדת. הוא הפך לתואר, כזה שממש סופרים אותו. זה כבר לא מכבי יבנה, מכבי פ"ת או סכנין שמתהדרות בו, זה ממש שני המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי. עומס המשחקים, בגביעי אירופה, לא מפריע להן. הן לוקחות את המפעל הזה ברצינות, כי זה תואר, וזה עוד אבן בדרך הארוכה שהן צועדות בה זו לצד זו למעלה מ-30 שנה.

ערן זהבי (מימין) ושרן ייני ממכבי ת"א מניפים את גביע הטוטו אחרי ניצחון בגמר על מכבי חיפה בפנדלים (צילום: ההתאחדות לכדורגל בישראל)

מכבי ת"א ומכבי חיפה, ויש שיאמרו מכבי חיפה ומכבי ת"א, הן הריאל מדריד והברצלונה של הכדורגל הישראלי. לא מכבי והפועל ת"א, לא בית"ר ירושלים והפועל ת"א, לא המאבקים האורבנים או הפוליטיים. פה יש קרב על הגמוניה. והוא הפך את שני המועדונים האלה ליריבים מרים. מראה מראה שעל הקיר, מי המכבי הכי טובה בעיר?

***

עד לפני 40 שנה אף אחד לא חלם שזה מה שיהיה. מכבי הייתה רק בתל אביב, מכבי חיפה הייתה חיפה. לפני 40 שנה זכתה מכבי חיפה בתואר האליפות הראשון שלה. היא עשתה את זה כשמכבי ת"א לא הייתה בסביבה. במשך 13 שנה, בין 1979 ל-1992, פרק הזמן הכי גדול בתולדותיה, לא זכתה מכבי ת"א באליפות, היא אפילו לא התמודדה עליה.

היו לה שני גביעים במהלך אותם 13 שנה, חילקו שם 26 תארים והיא זכתה בפחות מ-10 אחוז מהם. מכבי ת"א לא הייתה רלוונטית. ולתוך הוואקום הזה נכנסה מכבי חיפה. היא עשתה זאת בדיוק אחרי שמכבי נתניה ירדה מהבימה, אבל בעוד נתניה הייתה אפיזודה של עשור וחצי, מכבי חיפה לא רק שנשארה שם, היא שינתה את כל הנרטיב של הכדורגל הישראלי.

אם מכבי חיפה הייתה עד אמצע שנות ה-80 מועדון לא רלוונטי, בחלק מהזמן אפילו לא בחיפה עצמה, מאותו רגע היא הפכה לרלוונטיות עצמה. ממועדון שמכבי פ"ת נתנה לו את המשחק ב-1953 כדי שיישאר בליגה, כזה שירד ליגה ב-1965, 1974 ו-1977, כזה שעלה רק ב-1981 חזרה מהליגה השנייה, הוא הפך בין לילה למועדון גדול, ומהר מאוד למועדון עם מספר התארים הרב ביותר יחסי לתקופה, עם כמות ההצלחות האירופיות הגדולה ביותר, עם הקהל הגדול ביותר.

כשמכבי ת"א חזרה לתמונה עם מינויו של אברהם גרנט בעונת 1991/2 למאמן, וזכתה באליפות, למכבי חיפה היו כבר 4 אליפויות, ו-0:10 מהדהד אחד, התבוסה הגדולה ביותר בתולדות מכבי ת"א. לא חושב שיש עוד קלאסיקו דומה בעולם שבו תוצאה בין שתי הקבוצות, שלא בעידן עתיק, היא התוצאה הגבוהה ביותר עבור שתי הקבוצות מאז ומעולם.

זה היה בסיס לתחילתו של מאבק אמיתי, ערכי, עמוק, שהזיז הצידה את כל היריבויות המיתולוגיות, הפך אותן למשניות. נחדד את זה, היריבות בין שני המועדונים, שהפכה אותם לכל כך אירופיים, הפכה את שאר היריבויות לפרובנציאליות. דרבי, מאבק פוליטי, יהודים-ערבים – רק בישראל. מכבי חיפה ומכבי ת"א התנהלו כל אחת לעצמה, סביב מוקדי הכוח ובכל מפגש ביניהן, כמו הכי גדולות באירופה: יונייטד וליברפול, יובנטוס ומילאן, באיירן ודורטמונד, אייאקס ופיינורד, פורטו ובנפיקה, וכמו שאמרנו: ברצלונה וריאל מדריד. לא קבוצות מאותה עיר, אבל קבוצות שנאבקות על הגמוניה.

אלי דריקס ממכבי תל אביב ואלון חרזי ממכבי חיפה בעונת 199192 (צילום: משה שי/פלאש90)

מאז 1991 זכתה מכבי חיפה ב-11 תארי אליפות ומכבי ת"א ב-9. כל כניסה של מועדון אחר לתחרות, הייתה זמנית וקצרה. 10 השנים שחיפה לא זכתה בהן באליפות, היו ה-13 שנה שת"א לא זכתה בהן. חיפה לא הייתה רלוונטית אז, אבל בעוד רוב הקבוצות שתקעו פה ושם יתד או טריז בין הגדולות, חזרו לחוסר הרלוונטיות שלהן, חיפה ות"א תמיד יחזרו להיות רלוונטיות, גם כשהן במשברים עמוקים.

***

נדמה שההפסד של מכבי ת"א למכבי חיפה על ליבו של ליאור קאסה, שחקן בן 18 מהליגה השנייה בנוער, הוא עוד אבן בדרך האבנים שנבנית בן שני המועדונים. היו שנים שכל השחקנים נשאבו למכבי חיפה, עד שבא מיץ' גולדהאר וטרף את הקלפים, בחסות היעלמותה הזמנית של מכבי חיפה מהתחרות. המומנטום השתנה. עכשיו מכבי חיפה, שיש לה תקציב דומה פחות או יותר למכבי ת"א, שואבת את השחקנים והמאמנים הטובים, גם כי גולדהאר מוותר עליהם לפעמים מסיבות ערכיות (אצילי) או סיבות אחרות (ברק בכר).

המאבק בין המועדונים – שעל פני השטח ידידותיים להפליא זה לזה – נכנס לקרבות העסקנים: מי ישפיע יותר, מי יכופף יותר, מי ינצח את המערכת יותר, מי ישלוט ברגולציה יותר.

אחרי 8 עונות שבהן זכתה מכבי ת"א בחמישה תארי אליפות, חזרה מכבי חיפה לתמונה ובאופן דרמטי הפכה אותה לגמרי, כאילו לא נעדרה ממנה 10 שנים. כרגע, היא מובילה כמעט בהכל: בתארים, במאמנים, ברכש, בגודל קהל, בהשפעה. מכבי חיפה היא לא מועדון גדול יותר ממכבי ת"א – אין תחליף להיסטוריה של דומיננטיות – אבל היא כבר מזמן אותו דבר כמו מכבי ת"א מבחינה היסטורית. וזה משהו שאף מועדון לא הצליח באמת לעשות לאורך ההיסטוריה, גם לא הפועל פ"ת של שנות ה-50 וה-60 – להיות מכבי ת"א.

אוהדי מכבי חיפה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

להפוך פריפריה למרכז זה משהו שאפילו הפוליטיקאים לא הצליחו לעשות. חיפה היום היא כמו פורטו בפורטוגל, ליברפול באנגליה, מארסיי בצרפת, טורינו באיטליה ורוטרדאם בהולנד: לא עיר בירה, אלא עיר נמל בעיקרה, שהכדורגל הפך אותה לעיר מרכזית.

יכול להיות שהדומיננטיות הזו היא זמנית. יכול להיות שבסוף העונה מכבי ת"א תזכה בכל זאת באליפות, ולכאורה תיתן לקרב על ההגמוניה הזה מכה בכנף, אבל מה שבטוח, שאין שום מועדון – בוודאי לא הפועל ת"א ובית"ר ירושלים הלא רלוונטיות – שיצליחו לקרוא תגר על היריבות המרתקת הזו שתישאר פה עוד דור לפחות.