הדרך למושב בית הלל עוברת דרך דמשק, כך לפחות לפי אפליקציית הניווט שהשתגעה מאז התחילה הלחימה בצפון, וממליצה על מסעדות טובות בדרך לבירה הסורית. "ברוכים הבאים לצפון השקט", אומר טומי קורלנדר (76), חקלאי מבית הלל. "כרגע הוא שקט מדי".

את השקט מפרים תותחי צה"ל שמשיבים אש לאחר ירי של חיזבאללה אל שטח ישראל. "זה שלנו", אומר קורלנדר בביטחון, "לומדים לזהות את הקול. אם כוחותינו יורים, זה סימן שיש משהו".

נדמה שהמלחמה מתעקשת להידחף בכל דרך לגלויה הפסטורלית של הגליל העליון. המושב הציורי נראה כאילו נכבש על ידי צה"ל. החצרות בדרך למשק קורלנדר מלאות במאהלים צבאיים. "יש תותחים מצד שמאל ותותחים מצד ימין", אומר קורלנדר בקולו השקט, נוסך הביטחון. "איזה נוף יש לנו, משהו נהדר", הוא מצביע אל האופק, "הנה הפסגה של החרמון, לידה בולטות האנטנות של הר דב".

מושב בית הלל נראה כאילו צה"ל כבש אותו. "אם כוחותינו יורים, זה סימן שיש משהו. לומדים לזהות את הקול" (צילום: דוד טברסקי)

המושב כמעט ריק מאדם. "כולם התפנו למלונות בטבריה. יש פה רק כיתת כוננות וחקלאים, בעיקר במשקים שיש בהם רפתות. יש גם כמה חברים שבשום פנים ואופן לא הסכימו להתפנות. מדי פעם אנשים באים מהמלונות להתאווררות במושב".

הוא נשאר במשק עם אישתו חיה, שפעילה בחמ"ל של המושב. "היא בצוות שדואג למפונים, מעודכנת מי נמצא איפה. פעם בשבוע היא מבקרת בבתי המלון בטבריה לראות מה צריכים. יש הרבה מאוד בעיות פרט ודברים שצריך לדאוג להם מבחינת הקהילה".

"יש מתח באוויר וזה מתיש ומעייף"

קורלנדר חי בבית הלל מאז עלה לארץ עם הוריו, כשהיה בן שלוש. ההורים, ניצולי שואה מרומניה, הקימו את המשק וחיו בו עד יומם האחרון. כיום הוא מנהל את הרפת, המטעים והאירוח יחד עם בניו עומר ודרור, ואחיינו צחי.

בימי חייו כבר ראה כמה מלחמות. "הוריי גרו פה במושב בכל המלחמות. לא עזבו ולא התפנו, אפילו לא רצו למקלט. הם היו ניצולי שואה, זה היה בשבילם קטן כל האירועים האלה. אנשים שרעבו ללחם, לא נבהלו מכמה בומים. כשהיו בעיות במשק, הם הסתכלו על זה בעין אחרת: יש לך מקום לגור? מים? אוכל? יופי. זה דור אחר".

בית הלל. קורלנדר חי כאן מגיל שלוש. "הוריי גרו פה במושב בכל המלחמות. לא עזבו ולא התפנו, אפילו לא רצו למקלט" (צילום: דוד טברסקי)

לכל מלחמה, לדבריו, האפיונים שלה: "מלחמת לבנון השנייה הייתה קצרה מבחינתנו, אבל אינטנסיבית מאוד. רק על בית הלל נפלו 50 קטיושות בפרק זמן קצר". במלחמה הנוכחית היה ירי נ"ט על נקודה ליד בית הלל. "בינתיים לא היו נפילות בתוך המושב, אבל המלחמה הזאת מתישה. היא נמשכת הרבה זמן. אנחנו שומעים את ההפגזות, מדי פעם מכניסים אותנו לממ"דים, מדי פעם מודיעים על חדירה וסוגרים את המושב. זה משפיע. יש מתח באוויר וזה מתיש ומעייף".

למתח נוספת גם דאגה לשני הבנים המגויסים. דרור אחראי על הרפת, נכנס ויוצא מרצועת עזה; ועומר, שאחראי על התיירות ועל פרויקטים מיוחדים במשק, שומר על גבול הצפון. קורלנדר, שבימי השגרה מנהל את העבודה במטעים, נשאר המבוגר האחראי.

ברפת שלושה ישראלים צעירים שנשארו למרות המצב

לדבריו, המחסור בכוח אדם מורגש הפעם הרבה יותר. "כל המשק עליי. במלחמות הקודמות היו חסרים פה ושם, אבל עכשיו כולם נעלמו, גם הבנים וגם העובדים. פינוי היישובים בצפון הוא דבר שלא היה עד היום".

כמו במשקים רבים בארץ, העובדים התאילנדים ברחו בתחילת המלחמה. "תוך יומיים לא היה אף אחד. הם שמעו מהעובדים בעוטף עזה על מה שקרה שם, נבהלו מאוד, וכל השמונה הזמינו כרטיסי טיסה ומוניות לנתב"ג ונסעו. למחרת נשארתי בלי עובדים".

המלחמה תפסה את המשפחה בתחילת מסיק הזיתים, קטיף הליים והאבוקדו. "היה קשה", הוא מודה. את הקטיף עשו בהתחלה עם מעט עובדים שנותרו ובעזרת מתנדבים. רוב פירות ההדר שלהם נמכרים לספקים אורגניים. בשיא התנובה העונה, כנראה לא יספיקו לקטוף הכול.

"היה השבוע גשם שהקשה את הקטיף. אתמול גייסתי כמה חבר'ה, איכשהו הסתדרנו. חמישה עובדים כבר חזרו מתאילנד ועכשיו הם במטעים, קוטפים פרי למכירה לסוחר שיגיע מחר. שמו לנו מיגוניות בכניסה למכון החליבה וליד המגורים של התאילנדים. זה מוסיף לתחושת הביטחון".

חולבים שלוש פעמים ביום. החיילים בכניסה למושב כבר מכירים את הבחור שמגיע לחליבה בשלוש לפנות בוקר מקריית שמונה (צילום: דוד טברסקי)

ברפת עובדים שלושה ישראלים צעירים שנשארו למרות המצב. אליהם הצטרפו הנכד יהלי וצעיר נוסף מהמושב, שדחו את הגיוס לצה"ל. את הבחור שמגיע לחליבה בשלוש לפנות בוקר מקריית שמונה, החיילים בכניסה למושב כבר מכירים.

"הבן שלי דרור מנהל הרפת בדרך כלל. בהתחלה הוא היה יוצא לעתים נדירות, אבל עכשיו הוא מגיע לעתים יותר קרובות. הוא מתקשר הרבה לשאול מה נשמע ברפת. הוא מרוצה מהתוצאות, אבל הריחוק הזה לא טבעי לו. לפעמים עוד מתקשרים אליו הספקים. היום, לדוגמה, מכרנו שתי פרות. זה משהו שהבן עושה בדרך כלל, אבל הוא איננו, אז אני צריך להתעסק בזה".

הדאגה לבנים גדולה. "אני מקווה שתהיה הפסקה בקרוב והם ישוחררו הביתה", הוא אומר ולא מנסה להסתיר את החשש, "זה לא קל כששומעים כל הזמן על עוד ועוד חללים. אני מוטרד, אבל ברור שאני מתכנן את היום ומנסה לעשות את כל עבודת המשק. הראש עסוק בעיקר בעבודה. זה עוזר נגד דאגות, אחרת המחשבות נודדות לכיוון הבנים".

"לפעמים אני ישן פחות טוב בלילה"

עכשיו, כששני הבנים לא נמצאים, הוא פוקח עין לכל הכיוונים. מנהל הכול בעזרת שני פנקסים ופתקים בכיס חולצת העבודה. בכל בוקר ב-06:00 הוא שומע חדשות, בודק אם יש הוראות חירום מיוחדות, ומדווח לאישתו חיה איפה יעבדו במהלך היום.

"אם יש קבוצה שעובדת במטעים היא פחות מרוצה. בהתחלה היו שטחים שלא יכולנו להיכנס אליהם. כשיש חשש לירי נ"ט סוגרים את המושב. זה לא קורה הרבה, אבל לפעמים זה משבש את העבודה. כבר היה מצב שקבוצת קוטפים הייתה במטע בשאר ישוב והיינו צריכים למצוא דרך להחזיר אותם, כי הכביש היה סגור. השארנו שם את הטרקטור עם הפרי עד למחרת, כדי לא לסכן חיים".

קורלנדר מקבל את העובדים בבוקר, מחלק תפקידים: מי קוטף ואיזה טרקטור יוצא לאן, ומפזר אותם לעבודה לפי הפתק שהכין ערב קודם. "לפעמים אני ישן פחות טוב בלילה, גם מדאגה לבנים וגם מדאגה למשק".

לעבודות נרתמו גם רינה בן עמי, שעובדת במחלבה; ליה צ'רניב המזכירה; ושירה סיימון, שבשגרה מנהלת את מרכז המבקרים של המשק. מאז שהתחילה הלחימה והודיעו על פינוי, אין תיירים ואין מטיילים. כבר שלושה חודשים שמרכז המבקרים והחנות שוממים.

מרכז המבקרים והחנות שוממים מתיירים. "הנכדה שלי בת 15 מובילה פה סיורים של קבוצות בלי בעיה בכלל, אפילו עם 30 איש. עכשיו היא מפונה מהמושב" (צילומים: דוד טברסקי)

בן עמי הגיעה לצפון לפני שנה: "רציתי לחיות בנוף של אירופה. לגור בגליל העליון זה חלום של כל ישראלי, לא?" צ'רניב פונתה מקריית שמונה ועברה לשאר ישוב, גם הוא ישוב מפונה, לבית עם ממ"ד. סיימון מתגעגעת להדרכת קבוצות ברחבי המשק ושמחה לספר על הגבינות המיוחדות שלהם.

בימים רגילים מרכז המבקרים הומה. תלמידים מבתי הספר היסודיים וילדי הגן מהאזור נהגו להגיע לביקורים ברפת ובמחלבה; קבוצות תיירי פנים וחוץ הגיעו בכל עונות השנה לסיורים מודרכים. "בתקופה הזאת בשנה המרכז עמוס מבקרים ואין מקום חנייה. במיוחד בחגים", אומר קורלנדר בעצב, "יש ימים שמגיעים אוטובוסים מלאים. לרוב גם קונים גבינות ותוצרת שלנו".

את הסיורים במשק הובילו כמה צעירים שהוכשרו במיוחד, בהם גם הנכדים. "הנכדה בת ה-15 שלי מובילה פה סיורים של קבוצות בלי בעיה בכלל, אפילו עם 30 איש. עכשיו היא מפונה מהמושב. עכשיו הכול שקט. זה שקט לא רגיל", הוא אומר ומושך בכתפיו, "אבל מה לעשות? זה המצב".

"לא עוזבים בית ומשק, זה לא קיוסק שסוגרים והולכים"

והמצב מטריד אותו מאוד. "רצועת ביטחון בתוך שטח ישראל זה מצב שלא יכול להישאר. אנשים לא יסכימו לחיות ככה. הם חד-משמעית רוצים לחזור לבתים שלהם, גם יישובי הגדר. אלה מקומות יפהפיים: כפר יובל, מרגליות, מנרה. כולם רוצים לחזור, אבל רוצים שהאיום יוסר".

בצפון נערכו, לדבריו, במהלך השנה האחרונה למצב של חדירה ליישובים. בנו עומר משרת ביחידה שהוקמה במטרה לעזור בהגנת היישובים ולסייע לכוחות שיגיעו במקרה של חדירה. "הייתה לנו הרגשה שצפוי פינוי של היישובים. הבנים שלי מכירים את הגזרה והבינו שמתחילה מלחמה עם חיזבאללה. הם יודעים מול מה אנחנו עומדים, מה היכולות של חיזבאללה. הם הזהירו שכרגע עוד לא טעמנו מאפס קצה היכולות של חיזבאללה, ושאם יתחיל לתקוף, אין מצב שישאירו את החברים ביישוב".

אבל הוא לא מעלה בדעתו להתפנות. "הבן שלי אמר לי: 'כשמתחילה הלחימה, תפתחו את השערים של הרפת, תנו לפרות להסתובב חופשי, ואתם תתפנו מייד'. הבהרתי לו שאני לא עוזב פה כל כך מהר. לא עוזבים בית ומשק. זה לא קיוסק שסוגרים והולכים, יש לנו יותר מ-300 פרות שצריכות לשתות ולאכול. צריך לחלוב אותן. הפרדסים והמטעים, בסדר, יהיה נזק וגמרנו, לא נורא. אבל חיות? אין מצב להשאיר אותן ככה. לא ראיתי שום תסריט שבו אני עוזב אותן, פותח את השער והן הולכות לחצבני לשתות מים. לא יודע איזה אוכל ימצאו בדרך".

קורלנדר והנכד יהלי, שדחה את הגיוס וממשיך לעבוד ברפת למרות המצב. "יכול להיות שהפרות מרגישות את המתח, אבל להפתעתי, בניגוד לרפתות אחרות, התנובה של הפרות שלנו עלתה" (צילום: דוד טברסקי)

מבחינתו, שום דבר לא נעצר והרפת ממשיכה להתנהל כרגיל. כל השירותים ההיקפיים של הרפת פועלים: מגיעה אספקת מזון לפרות, מכלית לאיסוף החלב, מזריע ורופא וטרינרי. אבל ככל שמצב הביניים הנוכחי מתארך, נערכים במשק לכל אפשרות. "הביאו לנו מזון יבש ומרוכז לחירום, שיספיק ליום, ויכול לשמש במקרה שניתקע בלי תערובת, בגלל המצב".

באופן מפתיע, נראה שהמתח מסביב לא מורגש אצל הפרות. "יכול להיות שהן מרגישות את המתח, אבל להפתעתי, בניגוד לרפתות אחרות, התנובה של הפרות שלנו עלתה", הוא אומר בחיוך. לדעתו, הסיבה לכך קשורה לעובדים המסורים שמתחילת המלחמה עובדים באינטנסיביות גדולה יותר. "קודם היו לנו יותר עובדים. יכול להיות שהמסירות של אלה שנשארו, והטיפול הנוסף שהם מקדישים לפרות, עושה את ההבדל. כנראה אנחנו מצליחים לתת לעדר תחושת ביטחון".

לדבריו, אצל הפרות, ממש כמו אצל בני אדם, הקביעות וההמשכיות חשובים מאוד. "העובדים כמעט לא התחלפו, החולבים בבוקר ובצהריים מגיעים אל הפרות כל יום. גם בחליבת הערב חולבים קבועים. עכשיו כשחזרו העובדים התאילנדים, הם חולבים בשבת". גם בעגלים היונקים ניכר הטיפול המסור. "יש לנו יונקיסטית מקסימה שמטפלת בהם כמו אימא. זה נותן להם הרגשת ביטחון ורואים את זה: התמותה שואפת לאפס, הם בריאים, שמחים, משחקים בנחת".

"אני מאוד מקווה שיימצא פתרון מדיני"

ובכל מקרה, הוא מזכיר לעצמו שיש כאלה שמצוקתם יותר גדולה: "משפחות הפצועים והחללים, משפחות החטופים. לנו קשה, אבל שמים דברים בפרופורציה. המכה שקיבלו החקלאים בעוטף, הרס של מכון חליבה, מוות של עובדים, זאת ממש טרגדיה".

את המחשבות האלה והאפשרות שמשהו כזה יקרה בצפון, הוא היה מעדיף להדחיק. "אבל זה יושב בראש כל הזמן. אם חיזבאללה ידרדר את המצב למלחמה כוללת, אז יהיה פה לא נעים. התמזל מזלנו והצלחנו איכשהו להתארגן, והמצב לא נורא גרוע, כרגע. אבל מי יודע לאן זה יתפתח".

קורלנדר מאמין שהאיום יוסר. הוא סומך על הצבא ועל המדינאים, "גם אחרי מה שהיה בדרום. כשעושים אז טועים. גם בצבא טעו. אני מבין למה אנשים מטילים ספק בצבא. מה שקרה לא היה צריך לקרות, אבל זה קרה".

מבט לכיוון לבנון. "אני מאמין שהלבנונים עצמם לא רוצים מלחמה, וזה החיזבאללה שעושה בלגן" (צילום: דוד טברסקי)

בצמרת ההנהגה והצבא הוא רואה, לדבריו, מספיק אנשים רציניים. "לא כולם, אבל חלקם. כנראה רק ככה אנחנו לומדים. זה כואב מאוד. יש אנשים שחושבים אחרת ממני, אבל אני מאוד מקווה שיימצא פתרון מדיני, שחיזבאללה איכשהו יתרחקו ותהיה פיסת קרקע שמפרידה בינם לבינינו. אני מאמין שהלבנונים עצמם לא רוצים מלחמה, וזה חיזבאללה שעושה בלגן".

אתה מדמיין שהמצב נמשך ככה עוד הרבה זמן?
"כמה שצריך. כמה שיימשך, נחזיק מעמד. אין מה לעשות".

למרות המתח המכביד?
"אני מרגיש קצת יותר עייפות. אני לא יכול לעשות ספורט או הליכות, גם בגלל העומס, אבל גם מהמתח. אני גם לא מרשה לעצמי להתרחק מהמשק ליותר מכמה שעות. נפגשנו פעמיים או שלוש כל המשפחה, אצל הבת שהתפנתה למושב כחל, אבל זה היה הכי רחוק שנסעתי. לא יכול להיות רחוק מדי. אני מגיע לכל חליבה. שלוש פעמים ביום. חייב לראות שהכול בסדר".

בשבילם או בשבילך?
"יותר בשבילם. אבל גם בשבילי", הוא מחייך, "יש לי המון ניסיון ואלה חבר'ה צעירים. אף שרמת הידע שלהם גבוהה מאוד. בכל זאת, אני מרגיש שאני צריך לראות ולהיות. זה עוזר לי להיות רגוע".

בית הלל. "יימשך כמה שיימשך, נחזיק מעמד" (צילום: דוד טברסקי)