בשבעה באוקטובר, יעלה רענן (59) חברת קיבוץ כיסופים, נשואה ואמא לשלושה, ד"ר לאנתרופולוגיה, הייתה בבית עם בתה בת ה-12. "תוך כדי שזה קרה", היא מספרת, "לא הבנתי את העוצמה. לי לא קרו הזוועות, הייתי מנותקת קשר. לא תיארתי לעצמי שיכול להיות פוגרום. החוויה תוך כדי הייתה לא נעימה, אבל לא הייתה אימה. חמאס היו אצלי בבית. הרסו, שברו דלת בפטיש, לקחו דברים, הרסו דברים, שפכו את תכולת הארונות. שמעתי הכול בממ"ד. אבל כשיצאתי לא שמעתי את הצרחות. היה אצלנו שקט".

אבל בממ"ד, היא משחזרת, "כשאני ובתי בת ה-12 התחבקנו במיטה, היא שאלה: 'יהרגו אותנו?'".

ומה ענית לה?
"עניתי לה שזה יכול להיות. זה לא מופרך, זה הגיוני. תוך כדי הלחישות בינינו, היא אמרה לי: 'אמא, את רועדת'. ברור שפחדתי, אבל לא ציפיתי. גם כשידעתי שהם מסוגלים לפתוח את הדלת, בלב לא האמנתי שזה יקרה. המהות שלי היא אמונה באדם. יתכן שהם ייכנסו ויהרגו, אבל עד שלא עשו זאת, אני מצפה שהם לא יעשו. זה נותן הגנה להתמודדות עם רוע. אני לא מחפשת את הרוע".

בדיעבד, הרוע ומה שמחבלי החמאס עשו מפתיע אותך?
"אני יודעת שיש רוע. אבל לא אניח מראש שאתה רע. אני מניחה מראש שאתה טוב. הרוע עצמו לא מפתיע. אני עוסקת במאבק, בדיכוי, אני מודעת לרוע. ביום השואה הראיתי לסטודנטים שלי (במכללת ספיר) את הסרט "מלון רואנדה" (על רצח העם ברואנדה – י.ש.). רציתי לדבר איתם על אכזריות. ברור לי שאכזריות היא חלק מיכולות האדם. אנשים נכנסו אלינו לעוטף וביצעו רצח ואונס. זו לא פעם ראשונה שזה קורה באנושות. זה עצוב, אבל לא מפתיע".

"ברור לי שאכזריות היא חלק מיכולות האדם. אנשים נכנסו אלינו לעוטף וביצעו רצח ואונס. זו לא פעם ראשונה שזה קורה באנושות. זה עצוב, אבל לא מפתיע"

רבים מהנרצחים פעלו למען שלום ושיתוף פעולה יהודי ערבי. כיצד ניתן עוד להאמין בשלום?
"זה לא עניין את הרוצחים. אסור שההתנהגות שלי תוכתב על ידי אנשים רעים. אם לפני שבאו אנשים לרצוח, האמנתי בטוב, איך יכול להיות שאשנה את התנהגותי על סמך אנשים אכזריים? איך זה יכול להיות? למה שאחרי הפוגרום אשנה את ערכיי? אני השתניתי? אני כבר לא רוצה לעשות טוב?

"אני יודעת שאכזריות קיימת, אני לא פתי. אני אנתרופולוגית, אני מלמדת איך החברה מחנכת אותנו. אנחנו יודעים שאפשר לחנך, אנחנו חיות חברתיות. מה שאנחנו עושים משנה מציאות. אנשים שאלו אותי איך אני יכולה להיות שמאלנית בכיסופים".

והתשובה?
"לא יכול להיות שבתל אביב אתה שמאלני ובכיסופים אתה לא. לא יכול להיות שאתה שמאלני רק כשמישהו אחר סובל".

"אני רוצה שלא ירצו לפגוע בי"

את חווית החיים בעוטף היא מתארת כ"תלות ההדדית. אתה לא יכול לעשות מה שבא לך ולצפות שזה לא ישפיע. המציאות בעזה קשה מאוד. אני גרה בבית האחרון בכיסופים, המרחק לח'אן יונס קילומטר וחצי. אני לא רואה אנשים, אבל רואה אור בחתונות, שומעת מוסיקה, את קולו של הכרוז המזמין לתפילה. הם שכנים שלי, אני מודעת למה שקורה אצלם. אני רואה שאין חשמל, אני מודעת לחיים שלהם. בשבילי הם בני אדם. אני מודעת לכך שמהמדיניות שלנו משפיעה עליהם. החוף שלנו הוא בזיקים. שנתיים לא הלכתי לחוף, כי לא היה להם חשמל לטהר את הביוב שלהם. תמיד יש פחד שיש מגיפה שתגיע אלינו".

יש כאלה שטוענים שלישראל חלק באירוע.
"באחת השיחות שהיו לי אחרי שבעה באוקטובר האשימו אותנו באירוע".

ומה את משיבה לכך?
"התשובה שלי היא: לא. אני יודעת שהמדיניות שלנו הייתה מאוד קשה כלפי האוכלוסייה בעזה, אבל בחירה לרצוח היא בחירה. אני מקווה שאני לא אבחר לרצוח. מדינת ישראל יכולה לייצר מציאות שתדרבן לאלימות, אבל לכל אדם יש יכולת בחירה בכל זמן.

"מה שחמאס עשה הוא נורא ואיום. התגובה שלנו היא להרוג 20 אלף. לא קרה דבר כזה. אנחנו מגיבים למה שעשו לנו. אנשים מגיבים לתנאים שבהם הם חיים. בפעם שעברה שהרגנו 1,500 ילדים זה היה המון. עכשיו הכפלנו את המספר".

"כאדם, חשוב לי מאוד לפעול בצורה שנתפסת אצלי כמוסרית. ברגע שאמות, אני רוצה לדעת שפעלתי ככל יכולתי בדרך שלא אצטער עליה"

התגובה הישראלית נבעה גם מתחושת נקמה, אבל בעיקר מהצורך הבסיסי בביטחון.
"אני רוצה שלא ירצו לפגוע בי. אני גרה קרוב לגבול ולא צריכה לפחד. יש שני דברים חשובים – המטרה והאמצעים. המטרה היא חיים בלי פחד, בביטחון. השאלה איך מגיעים לביטחון. ברור לי שפגיעה בבן אדם לא תיצור בו רצון לא לפגוע בי. אני מצפה שגם להם יהיה יצר נקמה.

"אני צריכה ליצור מציאות שבה הקבוצה שרוצה באלימות תהיה מיעוט נרדף, לא רצוי, מאוס. צריך לדאוג ליצירת חיים טובים, נורמליים, סבירים. אם להם לא טוב ולי טוב, זה לא עובד לאורך זמן. לא משיגים ביטחון בכך שמייצרים לצד השני סיבה לתקוף חזרה. כאדם, חשוב לי מאוד לפעול בצורה שנתפסת אצלי כמוסרית. ברגע שאמות, אני רוצה לדעת שפעלתי ככל יכולתי בדרך שלא אצטער עליה".

והדרך מאוד חשובה בעיניה. "אם הדרך היחידה הקיימת לביטחון שלי היא להרוג אחד שעומד מולי, אני מסוגלת לקבל זאת. אני יודעת שישראל לא חשבה כך אף פעם. אני חיה 20 שנה על הגבול, ולא ראיתי שהמדינה יושבת וחושבת מה לעשות כדי שלאנשים בדרום יהיה ביטחון. הפתרונות תמיד היו רגעיים, אם יש טילים, ניצור כיפת ברזל; אם יש מנהרות, נבנה מחסום תת קרקעי; אם יש בלוני תבערה, נביא כוחות כיבוי אש. לא הייתה מחשבה עמוקה מה באמת יכול ליצור ביטחון".

"בתי אמרה: אמא, בואי ניסע מכאן"

במקור היא מערד. לאחר שנישאה נסעו לארה"ב, וכששבו התגוררו במושב שרשרת בנגב המערבי, ומשם עברו לבארי. "אז עוד לא היה ממ"ד", היא מספרת, "היינו אני, בן זוגי, ושישה ילדים. כשירו, היינו מתחבאים מתחת לשמיכה, הגג היה עשוי מפח. משם עברנו לכיסופים".

איך את ובתך ניצלתן בשבעה באוקטובר?
"עברנו מממ"ד לממ"ד, זה כנראה הציל אותנו. היו לנו שני ממ"דים, אחד בכניסה לבית ואחד נסתר מאחורי הבית. אחד לבתי, אחד לבעלי. בעלי היה בחו"ל. רצתי לממ"ד של הבת והידית של הדלת נפלה. ביקשתי עזרה, אף אחד לא הגיע. השארתי את הטלפון שלי בחדר השינה. אחרי שעה וחצי יצאתי מהחלון. ראיתי רכב פרטי דוהר מאחורי הבית ובתוכו איש עם רובה שלוף. לא נפל לי האסימון. זה היה בשבע וחצי בבוקר. הסתבר שזה מחבל.

"סגרתי את החלון ואחרי חצי שעה עברנו לממ"ד השני. יכול להיות שבזכות זה ניצלתי. השארנו את הממ"ד קצת פתוח, וספל הקפה שלי היה על השולחן. ברור שהיינו בבית, הם כנראה חשבו שהלכנו. הם לא היו טובים במה שעשו. הם פירקו את הבית וגנבו לא הרבה דברים.

ההרס בכיסופים ב-7 באוקטובר. "לא יכול להיות שבתל אביב אתה שמאלני ובכיסופים אתה לא. לא יכול להיות שאתה שמאלני רק כשמישהו אחר סובל" (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

"לא הייתה כבר קליטה בטלפון. היינו מנותקות. אחר הצהריים הגיעו חיילים. פתחתי את הממ"ד וראיתי חייל עם נשק שלוף. דיברנו, והוא הורה לנו להישאר בממ"ד. חצי שעה לאחר חצות, בתי אמרה לי: 'אימא, בואי ניסע מכאן'. ארגנתי תיק ולא מצאתי את המפתחות לאוטו. הצצתי מהחלון וראיתי שהמכונית איננה. נשארנו עד הבוקר, מנותקות קשר מהצהריים.

"בחמש וחצי בבוקר הגיעו החיילים, יצאתי אליהם. הם הורו לנו לחזור לממ"ד. בשש וחצי הוציאו אותנו. עברנו בין השכנים ונסענו במשוריין מחוץ לשער הקיבוץ. שם עלינו לאוטובוס וחיכינו שעתיים. באוטובוס אמרו לנו שנוסעים לים המלח.

"התפקיד שלי בצוות החירום הוא אחראית פינוי. כולם פונו. בהתחלה ניסיתי לסייע והבנתי שלא צריך אותי שם. מאז, בן זוגי חזר מחו"ל ומטפל בילדה. אני, אחרי שבוע חזרתי לכאן, למועצה האזורית לכפרים לא מוכרים. פה צריך אותי. כאן זו הקהילה השנייה שלי".

"לראות את הבדואים כשותפים במרחב הנפשי שלנו"

רענן היא מנכ"לית המועצה לכפרים לא מוכרים ופעילה ותיקה, יותר מ-20 שנה, למען זכויות הבדואים.

מה הביא אותך לעסוק בחברה הבדואית?
"הגעתי לערד כשהיית בכיתה א', מאז אני בנגב. הבדואים שכנים שלי, חלק מנוף ילדותי, כמו המדבר וההרים החשופים. כשסיימתי את הדוקטורט רציתי לעסוק בזכויות אזרחיות ובשוויון אזרחי. אז, ב-2001, הייתי מופתעת עד כמה לא ידעתי על המדיניות כלפי הבדואים. נשאבתי לזה כשהבנתי את עומק הסבל הנובע ממדיניות אי ההכרה, העוני, הריסות הבתים.

"ראיתי את הניסיון המתסכל של הבדואים לשנות את העתיד שלהם. הם בחרו להתגייס לצבא. תוך כדי פעולה, מייצרים חברים טובים, חברי נפש, ונוצרים קשרי עומק רגשיים. כאשר נהרס בית, או כשיש את תוכנית המיקודים של השר שיקלי, שפירושה הריסת בתים, אלה אנשים עם פנים ושמות. אנשים שאני מכירה. כשאומרים 'עניי עירך קודמים', השאלה היא מה זו העיר שלך. העיר שלי לא נגמרת בערד או בכיסופים. עבורי זהו מרחב הנגב; אופקים; הקיבוצים; המושבים; הישובים הבדואים".

רבים מתושבי הנגב היהודים לא פוגשים בדואים.
"אנחנו חיים במרחב שיש בו תקשורת שמפרידה בין יהודים לערבים. צריך להתגבר על זה. גורמי ימין עשו פעולה תקשורתית רחבה כדי להפריד. בעלי מנהל רפת הרבה שנים, יש לו עובדים בדואים והוא ביחסים טובים איתם. אבל יש הבדל עצום בין לפגוש את העובד, או את נותן השירות, לבין לפגוש את ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים.

"אני מרצה במכללת ספיר. בכמה מקומות במכללה הסטודנטים מקבלים הזדמנות להכיר זה את זה כבני אדם. לרובנו מרחב המפגש הוא מפגש של נותני שירות, עובדים ומנהלים. יש הבדל בין זה לבין לראות את הבדואים כשותפים במרחב הנפשי שלנו, הבית שלנו. אני זכיתי, אני בת המזל. איזה עולם עשיר של אנשים הם חלק מחיי. בישראל המופרדת – בבתי הספר, בעבודה – צריך לעשות מעשה עיקש כדי שיהיה אחרת, שיהיה מפגש בחיים".

מעשי הגבורה של הבדואים בשבעה באוקטובר הפתיעו אותך?
"האוכלוסייה הבדואית מעורבת בהצלה כל הזמן. בערד ובביר הדאג' יש חבר'ה שלקחו על עצמם בהתנדבות את החילוץ וההצלה כבר המון שנים. הפעולות בשבעה באוקטובר נשענות על כך".

"האסטרטגיה שלי היא כבוד האדם של כולם"

"בשבעה באוקטובר הייתה טלטלה", היא מודה, "אבל יצאתי במצב טוב יותר מרוב האנשים. מטבעי אני מארגנת מובילה. אין לי ילדים קטנים. המטוטלת של דיכאון עמוק, בכי וכעס היא חלק מהעניין. בני בן ה-29 התפרק לגמרי. אחותי עזרה לי. קשה לעזור במקומות כאלה.

"אני זוכרת את היומיים הראשונים ברצף, אחרי שבעה באוקטובר, שלא היה לי עצב עמוק וסבל. אבל גם עם הסבל והעצב אפשר לעשות. עבורי זו דרך להתמודד. נולדתי עם יכולות בריאות יחסית, עברתי מספיק חוויות בחיים. התחזקתי במשך חיי. לכל אחד יש מקום שהוא לא יכול יותר. גם לי זה קשה. קהילה במלון זה סיר לחץ. זה קשה. אני מחפשת דרך לעזור בלי להיכנס לסיר הלחץ".

מה הלאה?
"מה הלאה זה קשה לנו. הוחלט שנעבור לעומר. יש רגשות מאוד חזקים, קשה להחליט יחד. את השאלה האם ומתי לחזור לכיסופים, אני מרשה לעצמי לא לפתור. לא משנה מה אחליט עכשיו, אין לי צורך להחליט כרגע. אבל קשה לחיות בלי להחליט.

"מבחינתי, בשבעה באוקטובר ב-12:00, הפסדנו. קבלו זאת, עצרו וחישבו מה נכון לנו כמדינה, מה נכון לקהילות על הגבול. לא עצרנו לחשוב על האסטרטגיה, לקחנו נשק ויצאנו למלחמה. גם על החטופים לא חשבו, איך מביאים אותם. זה הדבר החשוב כרגע.

"הפוליטיקה שלי אומרת קודם כול, לחשוב מה התוצאה הרצויה. האם התוצאה הרצויה היא לחזור לכיסופים ולשמוח בה? אם זה לא מעניין, אל תשקרו".

"המטרה היא חיים בלי פחד, בביטחון. השאלה איך מגיעים לביטחון. ברור לי שפגיעה בבן אדם לא תיצור בו רצון לא לפגוע בי. אני מצפה שגם להם יהיה יצר נקמה"

הממשלה הצהירה שמטרתה מיטוט החמאס.
"אי אפשר לרסק את החמאס על ידי שימוש בכלים שלהם. יש אנשים בממשלה שיותר מעניין אותם לרסק. אלימות חשובה להם, היא לא חשובה לי.

"גם אצלי, התגובה הראשונה שלי בשבעה באוקטובר הייתה לא לשמוע מהחמאס ולא לדבר אתו. אבל אם אגיע, עם עוד אנשים בעלי אינטרס דומה, למסקנה שכדי להפסיק אלימות זו הדרך היחידה, לא אתנגד לדבר עם החמאס.

"המטרה שלנו היא שיהיה ארגון בעזה שלא משתמש בטרור. תהיו חכמים. חכמה נובעת מחשיבה משותפת עם אנשים מכיווני מחשבה שונים. צריך לחשוב יחד עם האמריקאים, הרשות הפלסטינית, ערב הסעודית, איך מגיעים למטרה שלנו.

"האסטרטגיה שלי היא כבוד האדם של כולם. המטרה היא ללכת לעתיד ביחד. אני מדברת על השותפים מאופקים, על אף המתחים. התפקיד שלי להקשיב להם, לשמוע אותם בלב, ולנסות ליצור עתיד טוב משותף. אני מדברת אתך, לא כי אתה זהה לי, אלא כדי לוודא שצרכיך כאדם חשובים. הזכות לכבוד, שלא דורכים עליי, זה חשוב. בכיסופים, בנגב המערבי, בישראל, או בעזה, זו אותה אסטרטגיה. איזו אסטרטגיה אחרת יכולה להיות?"

מה עם אלה שלא שותפים לגישה הזו?
"כדי שזה יעבוד צריך שכולם ירצו זאת. זה לא המצב, אבל צריך להמשיך לנסות. מבחינתי, האמירה 'זה לא עובד' צריכה להוביל למחשבה איך עושים את זה, לא האם עושים את זה. צריך למצוא את בני השיח. צריך למצוא פתרון איך העתיד שלי עם שותפי יאפשר לכולם את כבוד האדם. צריך לחשוב איך לא ללכת עם הראש בקיר.

"עשרים ומשהו שנה אני כאן (במועצה לכפרים לא מוכרים – י.ש.). כל שנה חשבנו מחדש על דרך הפעולה. שאלנו: מה הכלי החשוב שלנו להצליח יותר? זה לא לדבר, זה מה הכלי החשוב. כל הזמן לחשוב על מה יכול להצליח.

"הנגב המערבי סובל ואני חלק ממנו. יש לי יותר אחריות לייצר טוב לנו, לאנשי הנגב המערבי. אבל אם אופקים, נתיבות ושדרות לא איתנו, אנחנו לא עושים זאת נכון.

"המטרה היא שכל האנשים שיש לי השפעה על חייהם – המשפחה, הקהילה שלי, המרחב שלי – יחיו בכבוד. איך עושים זאת? זו שאלה קשה, צריך להתייחס אליה. כל הזמן צריך לחשוב מחדש מה יצליח".