דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ד באדר א' תשפ"ד 23.02.24
14.0°תל אביב
  • 12.1°ירושלים
  • 14.0°תל אביב
  • 13.4°חיפה
  • 12.1°אשדוד
  • 12.3°באר שבע
  • 15.6°אילת
  • 12.1°טבריה
  • 10.0°צפת
  • 13.4°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

מאה ימים בים המלח

המפגש הראשון עם מפוני שדרות בים המלח (צילומים: יונתן בלום)
המפגש הראשון עם מפוני שדרות בים המלח, לפני 100 ימים. שורה עליונה (מימין לשמאל): שלום שמעון ג'רבי, מיכל ריקשפון ובנה, ליאת מויאל בר-ששת ואשר אוחיון; שורה תחתונה (מימין לשמאל): מילנה וטל שיינרמן, גלינה סידורצ'וק, אירה מלנה וסימה לבוט, ורונית עמר עם ארבעה מילדיה (צילומים: יונתן בלום)

בחזרה אל תושבות ותושבי שדרות מאה ימים אחרי שפונו מהבית | בין מציאות מדומה לסיוטי 7 באוקטובר. "חושבים שאנחנו נהנים פה, אבל אנחנו לא נהנים. אין לנו יותר מציאות, אנחנו סך הכול פליטים"

יהל פרג'
יונתן בלום

מאה ימים אחרי שפגשנו אותם לראשונה, באקראי, במרכז המסחרי של מלונות ים המלח, חזרנו אל תושבות ותושבי שדרות, לשמוע אם ומה השתנה.

השהות בבתי המלון מעניקה ביטחון, אך גם מעוררת קשיים. לא כולם מתמודדים עם השדים באותה דרך. יש מי שנזקק לטיפול, ויש מי שמוצאת בטיולים נחמה. יש מי שנהנה מחברת אחרים ויש מי שמעדיפה להיות לבד. עתיד הילדים והילדות, צעירים ובוגרים, הוא מקור לדאגה או געגוע. אך יש גם ערבי שישי עם פיצוחים וערק, ותחושת משפחה.

הם לא מדגם מייצג. חלקם כועסים על הממשלה, ואיבדו אמון, אבל סומכים על ראש העירייה אלון דווידי. אך עם כל השוני ביניהם ומגוון הזהויות, הגילים והעמדות, בכולם זיכרון 7 באוקטובר חי וחריף. לא שוכחים את הימים הנוראים שעברו עד שיצאו מהבית. משפחה אחת כבר חזרה לשדרות. אחדים ביקרו בבית לרגע, לא יודעים אם ומתי ישובו, חוששים מהרגע הזה, ומבקשים ביטחון. נדמה שתקווה אחת מקננת בכולם: לא להישכח.

"מתרגלים למציאות מדומה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

ליאת מויאל ברששת (48) | נשואה + 2 | מלון וורט

לפני 100 ימים: "הגענו לים המלח ארבעה ימים אחרי. הבית של האחים שלי נפגע, אבל למזלנו אף אחד מהמשפחה לא נפגע פיזית. שני ההורים של חברה של בתי, בכיתה ב', נרצחו. אין ברירה אלא לחזור, אבל יחד עם זה יש לי הרבה מאוד חששות ומחשבות איך באמת עושים את זה. זה משהו חדש לחזור לבית ולא להיות בטוח בתוכו, לא מחשבה שהייתה קודם, זה איוּם מסוג אחר".

היום: "מתרגלים למציאות מדומה, שתתנפץ לנו בפנים. אחזור כשלא ישאירו לי ברירה, כשיפסיקו לממן. איך אחזור? שאלת השאלות. לא הייתי פעם אחת בעיר מאז. יש הבנה שצריך לעשות את זה, אבל מה יש לי לחפש שם כרגע? עדיין יש בומים, ובום זה בום.

"עם הבנות יש התמודדויות לא פשוטות, הגדולה בת 11 ויש אובדן של הסמכות ההורית נוכח המצב וגיל ההתבגרות. במלון יש תחושת ביטחון, אבל נוצרו בעיות חדשות: מה הן עושות למטה כשאני בחדר? את מי הן פוגשות במעלית? בבית הספר שהוקם במלון רויאל מנסים להתמודד עם זה. אני באה בחשק רב למרכז החוסן לילדים שהוקם פה בשבילנו, לא יוצא להיות פה הרבה, אבל האנשים מדהימים.

"אני צמודה לחדשות, רואה את כל הסרטונים, גם הקשים. לא לשכוח את הסיבה שאנחנו פה. אמרו לי שזה לא טוב לנפש. כרגע אני מרגישה בשליטה, מה יהיה אחר כך לא יודעת. הסטורי שלי תמיד סביב נושא המלחמה, וקשה לי לראות סטורי של אנשים מהמלונות. היו הנאות וטיולים, אבל אני לא מסוגלת להתרברב, וקשה לי שאחרים עושים את זה.

"מה מחזיק אותי? חדוות החיים. שאני יודעת – לא תמיד, אבל יודעת – להפוך את הלימון ללימונדה. להשתוקק, להשתתף בכל הפעילויות שיש. בבוקר הבנות במסגרות, אז יש לי זמן לעצמי. לשמחתי, המועצה האזורית תמר מוציאה טיולים שלושה ימים בשבוע, אז אני מעסיקה את עצמי. כשהנסיבות טראגיות עצוב לומר, אבל בתוך כל הדבר הזה יש יופי, אנשים מצאו את עצמם. העזו לחשוב על שינוי תעסוקה, לעשות דברים. לעזוב את המלון גם תהיה פרידה, נוצרה פה משפחה גדולה".

"אני לא עוף חול, קשה לי להשתקם"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

שלום שמעון ג'רבי (62) | נשוי +1 | מלון לוט

לפני 100 ימים: "אני לא רוצה לעזוב את המלון, מרגיש כאן מוגן, בחלום שמפחד להתעורר ממנו. יש המון מתנדבים שעוזרים ומחבקים אותנו".

היום: "אני עדיין ברכבת הרים, לא מצאתי מי שילחץ על המתג שיפסיק. מה שקרה לי בשבעה באוקטובר טלטל אותי טלטלה מאוד מאוד קשה, אני לא עוף חול, קשה לי להשתקם. כשראיתי שהבן החרדי שלי מתקשר בשבת, הבנתי שזה משהו אחר. רגע לפני שסגרתי את חלונות הממ"ד, ראיתי שבחוץ נראה כמו אזור מלחמה. איבדתי כמה חברים. ביום השני אחרי המתקפה יצאנו משדרות בשיירה שארגן פיקוד העורף והגענו למלון.

"בינואר 2005, לפני ההתנתקות, קמתי בבוקר לבית הכנסת וטיל נפל בבניין שלנו, פגע באנשים ונחבלתי במצח. המשכתי כאילו כלום, רק אחרי שנתיים זה צף בשיחה אצל רופאת המשפחה. ככה זה פוסט טראומה. יש הרבה תמיכה, עטיפה, ועם כל זה, בסופו של דבר אני מרגיש לבד.

"במלון, כל אחד לעצמו, וטוב שכך. אין כוחות נפש לשמוע בעיות של אחרים. יש לי צוות מקצועי ששומע ונותן כיוונים. אני צריך עזרה, לא אמפטיה וסימפטיה. השגרה שלי אפורה, אני לא עובד בטמבור, אין לי צבעים אחרים להציע. לא משתתף בפעילות במלון, יושב בחדר. יום רודף יום. אני מכיר כל פינה בחדר, כל פסע, זה אני, רק התפאורה בחדר השתנתה. אבל הקירות זה לא בטון מזוין, אז קצת חושש. לא חזרתי עדיין לשדרות. יצאתי בחשש ועכשיו לא רוצה לחזור.

"כלום לא מרגיע אותי, סליחה שאני פסימי. המטפלים שלי אומרים שאני לא באולימפיאדה ולא ממהר לשום מקום, אבל מלחיץ אותי שחושבים להחזיר אותנו לבית. איך מדברים על זה? גם ככה אני פוחד ובחששות, אז תחזירו אותי? הטילים ממשיכים לעוף. רמטכ"ל ושרים וראש ממשלה עם רכבים ומשרדים, ואתה לא יכול לשמור עליי? עדיף לגור בבניין בתל אביב שיש שם שומר בכניסה. אנשים איבדו אמון לגמרי, צריך לזעוק שהמלך הוא עירום".

"נופל מזלג, אני קופצת כאילו מה קרה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

רונית עמר (43) | גרושה + 6 | מלון וורט

לפני 100 ימים: "הגענו לים המלח שלושה ימים אחרי ההתקפה בשבת. הילדים נכנסו לממ"ד, אבל אני לא, נשארתי מחוץ לממ"ד כדי לשמור עליהם. נתנו לנו צפי לחזור לשדרות ב-2 בנובמבר. אלוהים יודע מה יהיה. אני, מצדי, חוזרת היום".

היום: "לא רוצה לדבר על שבעה באוקטובר, רוצים לשכוח, לדעת מה קורא הלאה. יש לי 19 קעקועים, ועשיתי קעקוע של חרבות ברזל, כדי לא לשכוח את היום הזה. לא שאשכח, אבל אני מנסה לשכוח.

"חושבים שאנחנו נהנים פה, אבל אנחנו לא נהנים. אין לנו יותר מציאות, אנחנו סך הכול פליטים. ארבע פעמים הייתי אצל פסיכיאטר. שום כדור לא עוזר לי, נופל מזלג, אני קופצת כאילו מה קרה. איך מסבירים את זה? הנה, מנקים לי, אוכל חינם, מיטה חינם, ואני מוכנה להתחלף עם כל אחד אחר.

"רק אלוהים והילדים שלי נותנים לי כוח. האמת, בחודש וחצי הראשון רציתי לעשות פה צניחה חופשית. עכשיו אני יותר בסדר, למרות שלפני שבועיים איבדתי את אמא שלי, אם הילדים לא היו…

"בהתחלה לא קיבלנו מענקים, הביאו לנו תרומות. הרגשנו כמו פליטים, בלי ביגוד, בלי כלום. הייתה אפשרות לרדת ולבקש היגיינה, דברים מינימליים. אחרי המענק הראשון של המדינה, באתי לבקש שמפו ומרכך לילדים, לפני שהם באו מהמסגרת בפנימייה שלהם בנתניה. מילואימניק שעבד שם אמר לי: 'קיבלתם מענק, אז לכו לסופר'. בחיים שלי לא ביקשתי תרומות ולא מענקים ולא כלום, מחזיקה את עצמי ומכלכלת את עצמי ולא צריכה טובות מאף אחד. ברגע שהוא אמר לי את זה, אמרתי לו: 'תמחק אותי, אני מוותרת', והלכתי. כאילו הכניס סכין באותו רגע.

"מדי פעם אני בורחת מהמלון, לא משנה לאן, מסתובבת כמה שעות וחוזרת. יש הרבה רכילות, אני לא מתערבבת, אוהבת את השקט שלי, את הפינה שלי. יש לי 5,600 עוקבים בטיקטוק. עדיף להכיר אנשים זרים שמזדהים איתך ומבינים את המצב.

"לפני כמה ימים חזרתי לשדרות פעם ראשונה. רק לקחתי את המזוודות וברחתי. לא מפחד, מהרגשה שזה לא שייך לי. להיכנס לבית ולהרגיש קרירות וריקנות. צריך להשמיד, להשמיד, להשמיד. אם לא ישמידו את עזה, אנחנו לא חוזרים. הכול מחבלים שם. מה המציאות שלנו, הפחד? הסיוטים? החרדות? למה האי-ודאות הזאת? למה הפסיקו להוציא אותם? תבואו תגידו את האמת. אל תתנו לאנשים לחיות באשליה.

"אני לא מאמינה במדינה הזאת. גם לא בביבי, עם כל הכבוד שביבי נותן וביבי עושה. אין אמונה בהם. רק בראש העיר שלנו, אין על דווידי. במים ובאש. מה שהוא יגיד, אני עושה".

"במלון נהיינו כמו משפחה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

אשר אוחיון (58) | נשוי + 5 | מלון לוט

לפני 100 ימים: "אנחנו לא יודעים מה יהיה, ולא יהיה ביטחון כל עוד יש תאים של מחבלים. יש כעס על הממשלה. ראש העיר שלנו מתריע כבר מזמן שצריכים להיכנס לעזה ולהוריד את חמאס. הם יותר גרועים מדאעש. אנחנו מוכנים לסבול חודש, חודשיים, שיהיה שקט ולגמור עם העניין הזה של הקסאמים".

היום: "כל היום אני חושב – מחשבות על המשכנתה, הלוואות – עושה הליכה כדי להירגע. מלחיץ אותי מה יקרה מבחינה ביטחונית, גם מבחינה כלכלית ומבחינת עבודה לא יודע מה יהיה. סבלנו שנים קסאמים ויריות. אני מרגיש כאילו אני נמצא בטיול, עדיין.

"אני קם כל יום בארבע בבוקר, חוזר לשון אחרי שעה, מתעורר ברבע לשבע, בשבע ורבע הולך לתפילה. אחר כך יורדים יחד, אישתי ואני, לארוחת בוקר. היא הולכת לעבודה שלה בגני הילדים שהקימו במלון, אני הולך לחדר, עושה סידורים, יוצא להליכה. אחר כך הולכים יחד לארוחת צהריים, עולים לנוח. בארבע וחצי הולכים לבית כנסת, יושבים קצת בלובי, אוכלים ארוחת ערב, ואז יושבים עם החברים, מדברים. פעם בשבוע אני נוסע לאילת לראות את הילדים והנכדים.

"בשבת של ההתקפה, עמדתי לצאת לבית הכנסת. שכן עצר אותי בפתח הבניין והציל אותי. היו מחבלים 15 מטר ממני. הם הקיפו את בית הכנסת וזרקו אל תוך בית הכנסת שני רימונים שלא התפוצצו. יש לי בן ששירת במוצב נחל עוז, אבל חזר הביתה ביום רביעי לפני השבת, לשמחת תורה. חברים שלו במוצב נהרגו. הוא נכנס לטראומה, שלושה ימים לא יצא מהחדר. עכשיו חזר לצבא למוצב אחר.

"הכול השתנה לי. הייתי אדם מאמין לפני, אבל מבחינה רוחנית התחזקתי. גם בסיגריות התגבר לי. אבל אני משתדל לצמצם. לפני חודש נפל קסאם על החומה של חצר הבית שלי בשדרות. את הסוכה הורדתי לא מזמן לפני שיגיע החורף. עשינו את זה במהירות, מהפחד. אתה נכנס לבית שלך ואתה מרגיש כאילו הוא לא שלך. מהבלבול ניסיתי לפתוח את הדלת של הבית עם המפתח של החדר במלון. פותח את ארון הבגדים שלי, ונזכר: 'אה, הנעליים פה'. דיברתי עם אישתי שנעצב מחדש את הבית כמו החדר במלון.

"מהעבודה שלי ב'סופר דהן' אני מכיר הרבה אנשים בעיר. עד עכשיו היה רק 'שלום שלום', אבל במלון נהיינו כמו משפחה. מזמינים אותי לחתונה של הילדים. נקשרנו. מתכננים יחד טיול למרוקו. אני פייטן, ממש חלק מצוות הבידור של המלון. בשישי בערב מוציאים את הפיצוחים, מוציאים את הערק, יושבים עד שלוש בבוקר. אין מתחים במלון.

"כל מי שנשאר חי בשדרות ניצל ממוות. המחבלים היו בכל פינה. צריך להגיד תודה רבה לבורא עולם. את שדרות לא אעזוב, כל המשפחה שלי שם. אנשים לא רוצים לעזוב את העיר. מאמין ששדרות תגדל. בגלל המצב הרבה יבואו לחזק את המקום. למה בניתי את החיים, כדי שאהיה בגלות? אני רוצה לחזור לבית שלי".

"אני מדברת עם אנשים ורואה גופות על הריצפה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

זהבה אבו (63) | נשואה + 4 | מלון לוט

לפני 100 ימים: "לא רואה את עצמי חוזרת לשדרות, קנינו פה הכול, מה נעשה עם אלף שקלים מהמדינה? רק שהמדינה תדאג לנו. אני עם כדורים, רועדת מפחד, רוצה נפש בריאה".

היום: "אני עדיין באותו היום, לא יכולה לאכול ולשתות, זה קיים בראש. אני מדברת עם אנשים ורואה גופות על הריצפה. שלשום חלמתי שמגיע לים המלח קסאם. אני בטוחה שמה שקרה בשדרות זה שיתוף פעולה מבפנים, אחרת איך אפשר להסביר את זה?

"אנשים לא מזדהים ומכירים מה קורה איתנו. לא צריך ארגזים, זה לא מנחם אותי. תהיו איתנו גם בטוב וגם ברע, תתנתקו מהפוליטיקה, לא מעניין את אף אחד לא ימין ולא שמאל. מעניין מה שקרה במשטרה שאנשים נשחטו, חברים טובים שלנו.

"היה לנו טיול לירושלים, איך שירדנו מהאוטובוס התחלנו לנשום. היינו בנחלאות ובשוּק, היה יפה, אבל בתוכו עצוב. אמרתי לעצמי, למה אנחנו לא נהיה ככה, נשב ונשתה ונצחק ונהנה? אומרים שהזמן מרפא, במקרה הזה הוא לא מרפא. אני לא אופטימית. כשסינאוור אומר שהוא יתחמש ויעשה את זה שוב, אני מאמינה לו. אני רוצה להאמין שאני חוזרת לבית, ונוכל לצאת לבית קפה, לטייל. בתקווה שהצבא יעשה את זה".

"התחלתי לטפל בעצמי וזה מראה על עוצמה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

מיכל ריקשפון (36) | נשואה + 2 | מלון וורט

לפני 100 ימים: "מה שקרה היה מחדל לכל דבר, אבל הכעס שלי נטו כלפי חמאס, לא על הממשלה. הילדים רוצים לחזור הביתה, אבל אי אפשר. אני פוחדת לחזור, אבל זה הבית שלנו וכשתסתיים המלחמה נחזור".

היום: "בעלי חזר לעבוד במפעל, ארבעה ימים עובד, שלושה ימים פה. אנחנו, ההורים, נמצאים באי-ידיעה. כל הזמן מדברים על החזרה לשגרה, אבל נחזור כשהיה ביטחון, שלא יהיה חשש שעוד שנה-שנתיים יחדרו עוד כמה מחבלים. זה צילק את כולנו.

"בימים הראשונים, כשעוד היינו בבית, נכנסתי לחרדות ודיכאון כבד, איבדתי שני אנשים קרובים. בעלה של אחותי שנרצח במסיבה, וקרובת משפחה שנהרגה מפגיעת טיל שחדר לממ"ד בבית באשקלון. את המחבלים ליד הבית שלנו ראיתי בעיניים, כל הבניין אמר שזה נס שהם לא נכנסו אלינו.

"יש לי שני ילדים על הרצף. הילד שלא יצא במשך יום וחצי מהממ"ד, מגיב לרעשים בצורה קיצונית. גם הילדה. משפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים מפנים ישר, הפעם היה קצת עיכוב, כי היו מחבלים, אבל דואגים לנו, יש מעטפת. הילדים במסגרות, דאגו להם, במיוחד לגדול. עשו להם פה 'כנפיים של קרמבו', חינוך מיוחד קיבל פה הכי הרבה דברים.

"לא חשבתי שזה יהיה לטווח כזה ארוך. התקווה היחידה שלי שיחזירו את החטופים ושהחיילים ישמרו על עצמם. אני נשברת הרבה בכל 'הותר לפרסום', אבל משתדלת לא ליד הילדים. זה מרסק גם אותם, הם רגישים אליי. התחלתי לטפל בעצמי, מוצאת תעסוקה, מתאמנת, וזה מראה על עוצמה. מי יטפל בילדים, אם אני לא?"

"לא מגיע לילדים שלנו עתיד כזה"

(צילום: יונתן בלום)
(צילום: יונתן בלום)

מילנה שיינרמן (39) | עלתה מאוזבקיסטן ב-1993 | נשואה + 2 | טל שיינרמן (16) | בבית בשדרות

לפני 100 ימים: "יש לי כעס על המדינה, זה כשל של הממשלה. היו התרעות ולא נתנו לזה חשיבות. היו יכולים ממש להפחית את כל מה שקרה, אם היו פועלים. זה לא אשמת הצבא. הצבא חזק, ורואים כרגע כמה מוטיבציה יש לחיילים, אבל יש גורמים פוליטיים שצריכים להפעיל אותם. אני עובדת במפעל חיוני למוצרים רפואיים וקיבלנו כרגע הוראה לחזור לעבודה. בהתחלה אחזור לבד, בגלל העבודה, והמשפחה תישאר עד שאפשר יהיה לחזור".

היום: "חזרנו לעיר אחרי חודש במלון לוט, היינו אולי המשפחה השלישית שחזרה לבניין מתוך 50 משפחות. עדיין מרגישים במלחמה, שומעים את הפיצוצים כל היום. טל בזום, שעתיים-שלוש ביום, עם הכיתה שלה. אבל לא תמיד יש. חברה אחת טובה שלה עדיין כאן. אבל כמעט לא נפגשים, לא יוצאים החוצה. בשעות הערב מפחיד, כי שקט פה ואני לא מסכימה לצאת.

טל: "במלון היה בסדר, אבל רציתי לחזור הביתה. היינו ארבעה באותו החדר והיה קשה. אמא שלי גרה לבד בבית והיה לה מאוד קשה לעזוב. ניסינו לשכנע אותה. האח הגדול, שגם גר בשדרות, ביקש שנמתין לראות מה קורה, שאולי המצב ישתפר. אבל אז, באמצע השבוע, כשכבר רצינו לעזוב, אמרו שכל מקומות הפינוי כבר התמלאו. נאלצנו להישאר בבית עד סוף השבוע. בחיים לא עזבנו, פעם ראשונה שיצאנו מהעיר בתקופה כזו".

מילנה: "הסתגרנו בבית, טל מצאה פטנט לסגור את הדלת עם ערימת ספרים. ישנו עם סכין מתחת לכרית. בשבוע הראשון כל החנויות בעיר היו סגורות, וביקשנו מהמוקד העירוני קצת עזרה, אז באו והביאו חבילה.

"השארנו בבית את התוכי ז'קו שלנו, פעם בשבוע הגענו כדי להאכיל אותו. אמרתי לכולם שהוא חיכה להזדמנות הזו, נהנה להיות לבד. חודש אחרי שחזרנו, הבן שלי היה בזום, לפתע שמע 'צבע אדום, צבע אדום' ורץ לממ"ד. רק אז הוא קלט שזה התוכי. את הכלב לקחנו איתנו למלון, לא היינו יוצאים בלעדיו.

"עכשיו הכעס שונה. בהתחלה הייתה הרגשה שהניצחון אצלנו. עכשיו אני לגמרי לא שם. אני רואה את החיילים נהרגים, והממשלה שלנו כאילו חיה במדינה אחרת, מחלקת כספים ותיקים. לא חושבת שמשהו ישתנה, שלום לא יהיה, עם מי, עם 'האנשים' מעבר לגדר? זה צריך להימשך שנים כדי שלא יהיה שם כלום. אם היו מוחקים אותם לגמרי, הייתי מאמינה שמשהו ישתנה.

"לא יודעת אם הייתי רוצה שהילדים שלי ימשיכו לגור בישראל. אמרתי להם: 'אם אי פעם תרצו לעזוב, לא אתנגד'. אני עליתי ואני מאוד אוהבת את הארץ שלנו, וגם את זה אמרתי להם. אני חולה על שדרות, אבל הילדים שלי, אני לא רואה את העתיד שלהם. כל הורה היה חושב ככה. אנחנו רגילים כבר, אבל לא מגיע לילדים שלנו עתיד כזה".

"אנחנו אוהבות את שדרות, נחזור" 

גלינה סידורצ'וק (מימין), סימה לבוט ואירה מלנה (צילום: יונתן בלום)
גלינה סידורצ'וק (מימין), סימה לבוט ואירה מלנה (צילום: יונתן בלום)

גלינה סידורצ'וק (61), עלתה מבלרוס ב-1998, בעלה חזר לאחרונה לרוסיה, בנה גר בשדרות, מלון אואזיס | אירה מלנה (70), עלתה מאוקראינה ב-1990, בתה גרה בארה"ב, מלון אואזיס | סימה לבוט (69), עלתה מאוקראינה ב-1991, נשואה, בת אחת נפטרה מסרטן, בת אחת גרה בקנדה, מלון רויאל

לפני 100 ימים: "אנחנו חברות, כולנו עלינו מברית המועצות. פינו אותנו שלושה ימים אחרי ההתקפה. נחזור לשדרות, אנחנו אוהבות אותה".

היום: גלינה מאוד מתגעגעת לנכד שלה. היא יכולה לחזור הביתה, אבל לדעתה, בשביל הילדים צריך לעשות הכול כדי שיחזרו בביטחון: "איך אמא יכולה ללכת בשקט לעבודה כשהילד בגן עם עוד 15 ילדים ורק שלוש מטפלות ואין זמן להגיע לממ"ד בצורה בטוחה?"

אירה גרה לבד בשדרות, אז המפגש החברתי במלון משמח אותה: "האוכל טוב, את החברה אני ממש אוהבת, ההופעות טובות".

סימה לא מבסוטה מהאוכל במלון שלה, אבל מרוצה מהנוף במרפסת. מוטרדת מהאפשרות לחזור לעיר כשהשכן הניח את בלוני הגז שלו צמוד לממ"ד שלה: "כבר עדיף להיות מחוץ לממ"ד, פניתי למשטרה ולעירייה והם עוד לא עשו כלום". בעבודתה היא קשורה להרבה תושבים בעיר. היא סייעה להוציא דוברי רוסית מבוגרים מהעיר, ובמלון היא עוזרת לכולם עם העברית, מתרגמת ללא הפסקה, ורושמת את מי שרוצה לטיולים ופעילויות.

הן נפגשו במועדון קווקזי לא רחוק מהבית בשדרות ("אנחנו לא קווקזיות, אבל יש שם כל מיני"). כשגלינה עברה מאשקלון באפריל האחרון, היא התחברה דרך חברה משותפת. "בשדרות היינו עושות הליכות של שעה כל ערב, כושר".

גלינה נרשמה לטיול הגמלאים ההוא לים המלח, אבל ברגע האחרון ביטלה. הייתה צריכה להיות בתחנת אוטובוס המדממת. ב-7 באוקטובר, כשכנסה לממ"ד עם המשפחה, אמרה לבנה ניקולאי להגיד לשכן החרדי, שהיה בלי הפלאפון, שיש חדירת מחבלים. יחד הם רצו לבית הכנסת הסמוך להגיד למתפללים מה קורה. במהלך הזמן שהיא בים המלח, נסעה לבד בתחבורה ציבורית לשדרות, ירדה בתחנה שבה נרצחו הגמלאים, ראתה את הנרות, נזכרה בחברתה זינה שנרצחה, ובכתה כל הדרך הביתה.

השכנה של אירה התקשרה וסיפרה לה על המחבלים. אירה נכנסה לממ"ד, ויותר מ-24 שעות אחר כך, מתנדבים חמושים הגיעו להוציא אותה בבטחה מהבית, משם נסעה לשבוע בבאר שבע, ואז הגיעה לים המלח.

גלינה: "ברוך השם שאנחנו פה מקבלים מה שיש, ומקווים לחזור".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!