יום חמישי האחרון, לפני הצהריים. טנדר עוצר ליד חנות פינתית קטנה ברחוב לוינסקי 40 בתל אביב, לב השוק. שני חובשי כיפה פורקים ארגזים מלאים בירקות ופירות; כלים; ושני סירי ג'חנון גדולים, עטופים בנייר כסף.

החנות הפינתית הקטנה הייתה עד לפני כמה שנים חנות נעליים ("נעלי חיון" אומר השלט). אחרי שנסגרה החליפה מפעם לפעם תכולה, ומאז השבוע שעבר היא "תימני מהעוטף", ג'חנון אסלי בעבודת יד, ותקוות החיים החדשים של עמרי סעד (28) ואתי סולימובסקי (27), זוג צעיר, שפונה ב-7 באוקטובר ממושב יתד בעוטף עזה.

"במציאות אחרת היינו עכשיו עם הפוד-טראק היפה שלנו בין הכלניות, בפסטיבל דרום אדום בעוטף", אומרת סולימובסקי בין צחוק לבכי, "הוא מבשל, אני הסו-שף. אבל אנחנו גם מאוד מתרגשים מהדבר החדש הזה". בדבר החדש הזה הם מגישים, בינתיים רק בסופי שבוע, חוץ מג'חנון, רסק, ביצה קשה, גם מלאווח, מגולגלאווח (מלאווח מגולגל עם תוספות), קובניות (קובנות קטנות), וחומוס בעבודת יד. "הכול טעים", היא אומרת, "הכי טרי".

אביו של סעד, יואב, שמכין בעצמו את הסחוג, הגיע לעזור, הביא ירקות ופירות, כולם מהעוטף. סעד מחבק אותו, וקספר, הכלב של בני הזוג, שרואה אותו מגיע, מתחיל להשתגע, קופץ עליו, לא מסכים להתרחק. למרות שסולימובסקי מושכת ברצועה, קספר בשלו. "הוא לא ראה אותו חודש וחצי", היא מסבירה, "ואולי הוא כמונו, רוצה הביתה".

הלהיט הראשון: מגולגלאווח בדרום אדום

סעד גדל במושב יתד שבמועצה האזורית אשכול, סולימובסקי באשדוד. הם הכירו לפני שמונה שנים בצבא, בבסיס התצפיתניות באורים שבו שירתו, ומאז הם יחד. לפני שלוש שנים עברו לגור במושב יתד, סמוך למשפחתו של סעד. "ההורים שלי", הוא מספר בגאווה, "היו ממקימי המושב בשנת 1980".

לאחר שהגיעו למושב, סעד הצעיר פתח את "החצר של יואב" (כשם אביו), מקום לאירוח, אירועים וימי גיבוש לקבוצות. בימים אלה העסק סגור, ומארח בהתנדבות קבוצות של חיילים. "גם את כל המזרונים שלנו נתנו לחיילים", הוא אומר. נוסף על "החצר", החזיק סעד, בימי קיץ, את המזנון בבריכה האזורית, ובימי החורף הפעיל פוד-טראק.

"זו הרגשה מטורפת, שמשהו שאתה מכין הופך להיות להיט שאנשים גם מוכנים לשלם עליו. הרגשתי בעננים, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות"

תחילת הדרך העסקית הייתה לפני כשש שנים, כשהציעו לו לפתוח דוכן שייצג את המושב בפסטיבל דרום אדום. הוא פתח דוכן של מגולגלאווח, "עם חומוס שהוא מכין בהשריה של 24 שעות", מספרת סולימובסקי. "זה היה להיט עצום", מתגאה סעד, "והרגשה מטורפת, שמשהו שאתה מכין הופך להיות להיט שאנשים גם מוכנים לשלם עליו. הרגשתי בעננים, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אבל עוד קודם לכן, כשסולימובסקי למדה באוניברסיטה והם גרו בבאר שבע, הם מכרו ג'חנון מהבית בסופי שבוע. היא בכלל ממשפחה של יוצאי בריה"מ, אבל כבר למדה איך לגלגל ג'חנון כמו תימנייה אמיתית. "כבר שהתחלנו לצאת", היא אומרת, "ישר התחברתי לאוכל של המשפחה של עמרי. אף פעם לא הסתדרתי עם האוכל הרוסי. האוכל התימני קרץ לי מיד".

המשפחה: "הכול סובב סביב אוכל"

במשפחת סעד אוהבים לבשל ולאכול. "כל הזמן כולם במטבח, שמח, ריחות בבית", מגלה סולימובסקי, "לעמרי ולאמא שלו יש ידי זהב. תמיד אוכלים בבית שלהם עד שמתפוצצים. תמיד גם מאכילים המון אנשים – חיילים, ילדים, כולם". סעד מאשר: "אצלנו בבית תמיד הכול סובב סביב אוכל. השאלה הראשונה של אמא שלי היא תמיד: 'אכלת?'"

סולימובסקי התאהבה גם בחיים במושב: "אנשים מאוד איכותיים, כולם מסתובבים יחד מהבוקר עד הערב. את מכירה את השכנים, ילדים מסתובבים יחפים עד הלילה. זו אווירה מאוד כייפית. גם לגור ליד המשפחה של עמרי זה מדהים, הם אנשים מאוד חמים".

היא מצאה עבודה טובה באגודה השיתופית של ששת המושבים במועצה, שמפעילה את השירותים המשותפים לחברי הקהילות (פרויקטים עסקיים, מועדון ספורט, חוגים, מועדון גיל הזהב ועוד). "תכננו ממש להשתקע", אומר סעד. "אני בעסק, אתי בעמותה, בית נחמד משלנו, להתחיל לבנות את העתיד". ואז הגיע 7 באוקטובר.

7 באוקטובר: דהרו מסיני הביתה

בשבעה באוקטובר הם היו בסוף שבוע בסיני עם משפחתה של סולימובסקי, לכבוד יום הולדת 45 של אימה. כששמעו מה קורה, דהרו חזרה הביתה. "לקחנו מונית לגבול", מספר סעד, "שילמנו שוחד 800 שקל לחיילים מצרים שיתנו לנו לעבור. משם לקחנו את האוטו ונסענו חזרה. תוך כדי אנחנו מתקשרים לאחי, עידו, שהוא אלוף משנה בצה"ל, והוא אומר: 'שמור לי על הילדים. אני כנראה לא אחזור'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני".

עידו, שהיה בחופשה מהצבא, רכב על אופניים במסלול הסינגל בבארי. עם תחילת האירוע הוא הצליח להשיג נשק מגופה של מחבל, והשתתף בבלימת המחבלים. "ממש סיפור של ג'י-טי-איי (משחק מחשב)", אומר סעד. "עד שתיים-עשרה בלילה הוא לא היה בבית, לא ידענו איפה הוא, ועד היום אנחנו לא ממש בטוחים מה היה שם, הוא לא ממש מספר". מאז, הוא נמצא בלחימה בעזה, וגם על זה הוא לא ממש מספר.

"תוך כדי אנחנו מתקשרים לאחי, עידו, שהוא אלוף משנה בצה"ל, והוא אומר: 'שמור לי על הילדים. אני כנראה לא אחזור'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני"

הוריו של סעד היו באותן שעות בביתם במושב, בממ"ד, ללא חשמל ועם קליטה חלקית. "מדי פעם הם קיבלו הודעות, אבל לא את כל הסרטונים, והם לא ידעו מה קורה. אבא שלי מדי פעם עוד יצא מהממ"ד לאכול. אחי לא רצה לספר להם מה קורה בחוץ, שלא יפתחו את הטלפונים, שלא ידאגו".

אחיו השני של סעד, ערן, חבר קיבוץ רעים. "הוא, אישתו וארבעת הילדים הקטנים היו בממ"ד 30 שעות. בגוף הם כולם בסדר, בנפש מאוד קשה. הילדים איבדו חברים וחוו הרבה, והם במצב לא פשוט". אחותו, עינב, עדיין במילואים.

"גם לי קראו למילואים", מספר סעד, "אבל לא יכולתי ללכת. מישהו היה צריך לשמור על הילדים של האחים שלי. אישתו של עידו מנהלת את מרכז חוסן במועצה. היא עבדה מהבוקר עד הלילה ולא הייתה בבית בכלל, והיא עדיין לא ישנה ולא אוכלת. הילדים היו אצלנו עד שנכנסו למסגרות, ועברו להורים שלה בירושלים".

סיפור ההצלה של מושב יתד הוא סיפור מסעיר. טנקיסטיות עצרו רבים מהמחבלים מלהיכנס למושב באותו בוקר; ונסרין יוסף, חברת המושב, דרוזית ודוברת ערבית, תחקרה את חמשת המחבלים הראשונים שנתפסו בשבת לפני הצהריים, והצליחה להבין היכן נמצאים האחרים, כ-20 נוספים, שנלכדו בזכותה והמושב ניצל מהתקפה קשה הרבה יותר.

סעד וסולימובסקי היו אמורים להשתתף באותו סוף שבוע ב"פסיידאק", המסיבה הקטנה יותר שהייתה ליד הנובה. למזלם הטוב, אימה של אתי התעקשה שיוותרו על הסיבה וייסעו עם המשפחה לסיני. חמישה מחבריו הטובים של סעד נרצחו במסיבה. "אני ממש מנסה לא לחשוב על מה יכול היה להיות", אומרת סולימובסקי.

חילוץ הכלב: "הרגליים שלו היו מלאות בדם"

ביום ראשון, 8 באוקטובר, פונה המושב המרוחק 4 ק"מ מרצועת עזה, לאילת. "יצאנו בשיירת כלי רכב בהובלת הצבא", מספר סעד. "כשהגיעו לפנות אותנו לא מצאנו את קספר", מספרת סולימובסקי, "בגלל הרעש הוא כנראה ברח. כבר ממש דחקו בנו, והיינו חייבים להתפנות בלעדיו. הוא היה לבד בבית שבוע עד שהצלחנו לחלץ אותו".

משיחה עם חיילים באזור הם הבינו שקספר מסתובב בבסיס, מעביר איתם שמירות. "הוא חיפש אותנו ורץ הרבה בכל האזור", מספרת סולימובסקי, "הרגליים שלו היו מלאות בדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה עבר עליו. אבל הוא מאוד מפוחד, מאוד קשה לו לבד. אנחנו בטוחים שהוא עבר הרבה".

וגם הם עברו הרבה. באילת, הם מספרים, היה קשה: "עברנו כמה מלונות עד שהתמקמנו, כל פעם זה לעבור עם כל החפצים שיש לך בעולם. זו הייתה טלטלה נפשית נוראית. העיר גם מלאה במפונים, ואתה כל הזמן בטראומה. רק על זה דיברו, אנשים בכו ברחוב. הרגשתי שאני נחנק", אומר סעד, "שאני חייב לנסות לקום".

המעבר לתל אביב: "רצינו מקום לקרוא לו בית"

הוריו חזרו לאחר כחודש הביתה ליתד. "הם לא היו מוכנים לוותר על הבית. אמא שלי גם עובדת במועצה וצריכים אותה שם. כשהם חזרו, בדקנו אופציה לעבור לתל אביב. קיבלנו דירת אייר.בי.נ.בי ברחוב שנקין, וכל הזמן אמרו לנו שזה רק לעוד כמה ימים", מספר סעד. "תחושת התלישות הייתה קשה. היינו חייבים לעשות משהו.

"נפשית, היינו מותשים. רצינו לחזור לפעילות כלשהי, שגרה, גם אם זמנית. רצינו מקום לקרוא לו בית. החלטנו שאנחנו שוכרים דירה משלנו, בעיקר כי קספר היה במצב קשה והיה צריך יציבות".

"גם אנחנו היינו צריכים יציבות", אומרת סולימובסקי. "רציתי נורא לשבת רגע בספה שלי, על הכיסא שלי, ליד השולחן שלי, וקספר", היא צוחקת, "מחדד את מה שאנחנו עוברים".

"הכסף עף בעיר הזאת. את נושמת זה עולה לך כסף. אבל תל אביב מדהימה. ביתד אין לאן לצאת, וכאן, אם את רוצה פיצה בעשר בלילה, יש לך פיצה"

לפני כחודש נכנסו לדירה שכורה ברחוב נחלת בנימין. 6,500 שקל בחודש. דירה קטנה, אבל שלהם. "קצת צפוף, המטבח קטן, קשה להיות שם שני אנשים. במושב גרנו בבית של 120 מטר, המון מרחבים. פה מצטופפים. אבל מסתדרים, מתרגלים, הכול בסדר. קרץ לנו בעיקר הממ"ד. שלא נצטרך לברוח לשום מקום, וגם בשביל קספר".

המעבר לתל אביב "הוא בעיקר שינוי אווירה מטורף", אומרת סולימובסקי. "הכסף עף בעיר הזאת. את נושמת זה עולה לך כסף. אבל תל אביב מדהימה. ביתד אין לאן לצאת, וכאן, אם את רוצה פיצה בעשר בלילה, יש לך פיצה. יש פה גם המון אנשים בגילנו, במושב אין את זה. יש לנו פה המון חברים, במקור מהאזור, שעברו לפה לפני כמה שנים. אנחנו מכירים אנשים חדשים פה מהשוק ובעצם מכל מקום, יש פה אנשים מדהימים".

"אתה גם בנוף שונה. מתעורר בבוקר ולוקח לך את השנייה להבין שאתה לא בין עצי הפרי שלך ולא יוצא עכשיו לטייל עם הכלב בפרדסים"

סעד צוחק: "אבל אנחנו עדיין קצת פרובינציאליים. מבשלים בבית, עושים קניות ב'אושר עד' ובאמ.פמ קונים רק חלב וביצים, אם חייב. ועדיין יש תחושה של פליטות", הוא מוסיף, "ממשפחה שחיה אחד בתוך השני, כולם התפזרו. ההורים שם; אנחנו פה; אח אחד עכשיו ברביבים; אחד בעזה; אחיינים בירושלים. ואתה גם בנוף שונה. מתעורר בבוקר ולוקח לך את השנייה להבין שאתה לא בין עצי הפרי שלך ולא יוצא עכשיו לטייל עם הכלב בפרדסים".

אבל לאט לאט התחושה הזו נעלמת. "בסוף מתרגלים להכול. זה ששכרנו פה ונכנסנו לבית משלנו זה מאוד משנה. גם קספר כבר במגמת שיפור, למרות שעדיין קשה לו. יש ריחות חדשים והרבה אנשים. במושב אין דבר כזה גינת כלבים", אומרת סולימובסקי. "אין דבר כזה לסגור את השער ואסור לצאת. הוא מתחרפן מזה שאסור לצאת".

חשבונות: "עכשיו לא חושבים על כסף"

הם מקבלים מהמדינה את הפיצוי למפונים, אבל ייקח עוד זמן עד שסעד יראה פיצוי על העסק שלא פועל. סולימובסקי, שהמשיכה בחודשים האחרונים לקבל משכורת, הוצאה לאחרונה לחל"ת. "הצלחנו להעביר את רוב מה שאנחנו צריכים לפה, אבל רוב החפצים נשארו שם, וגם קנינו לא מעט. באילת הייתי המון בקניון, לא היה ממש מה לעשות".

הפוד-טראק שנאלצו למכור. "אנחנו בחיים וזה מה שחשוב" (צילום: אלבום פרטי)

כדי לממן את עלויות המעבר לתל אביב, מכר סעד, לפני כחודש וחצי, את הפוד-טראק שלו. "הוצאנו המון כסף, מהחסכונות שלנו, מהמכירה של הפוד-טראק, מה שיש. אמרנו שכרגע זה לא חשוב, שנשקיע כמה שצריך כדי שיהיה לנו טוב עכשיו. רהיטים, בגדים חדשים, להתפנק במסעדה. טוב רגעי שימלא אותנו לשאר היום. לא רצינו לקבל תרומות, רצינו בית שלנו. עכשיו לא חושבים על הכסף. אנחנו בחיים וזה מה שחשוב".

רגשות: "האבל מאוד כבד, טראומה מתמשכת"

היומיום עדיין רווי בהמון כאב. "אנחנו, באשכול, קהילה מאוד הדוקה. כולם מכירים את כולם, אתי ואני עבדנו בעבר בעבודה מועדפת בבית הדפוס בבארי, אני למדתי בנופי הבשור והחברים שלי פרושים בכל המועצה. האבל מאוד כבד. כמויות של חברים, והורים של חברים, מורים שלך, אנשים שעובדים איתך, אנשים מהקנטרי, אנשים מהחוג, מדרום אדום, מפה, משם. כולם הלכו.

"זו טראומה מתמשכת. יכול להיות כיף לכמה שעות, ואז זה חוזר. ברגע שאתה מאבד 30 חברים, אין לך איך להתאבל על כל אחד. זה הופך להיות עננה כללית כזו. כל יום אני נכנס לשמוע את ההקלטות האחרונות בווטסאפ עם מישהו אחר. זה קורע אותך.

"בהתחלה היה המון כעס – על המדינה, על הצבא, על אחי, שמה הוא נלחם? בוא שמור עלינו בבית. היו לנו 30 נשקים ארוכים במושב, חודש לפני לקחו את כולם".

סולימובסקי: "וכל יום עוד מספר, ועוד שם, ועוד שם, ועוד סיפור, וסיפורים מחרידים מהכביש שאת נוסעת עליו כל יום, של אנשים שראית בשבת האחרונה ויום לפני. זה היה לא הגיוני. והאבל לא נפסק. יש חטופים, כל יום קמים בבוקר ושומעים על חיילים שנהרגים. עידו עדיין בעזה, עוד חברים שם, זה חונק. זה תמידי. אבל החיים חזקים מהכול", מנחם סעד, אותה ואת עצמו. "ואם נשב בבית ונתבאס ונבכה ולא נצחק ולא נחייך ולא נצא, הם ניצחו אותנו".

העסק החדש: "לא צריך לקנות ממני כי אני מהעוטף"

עכשיו, שניהם מחויכים ואופטימיים, שמחים עם העסק החדש, שנולד בזכות השיטוטים עם קספר. "אנחנו גרים פה בהמשך הרחוב", מספרת סולימובסקי, "כל פעם שיצאתי עם קספר עברתי ליד המקום הזה והוא קרץ לי. אמרתי לעצמי: 'אם היה פה משהו הייתי קונה. זה מקום פינתי, חמוד, באמצע השוק, בין משהו קול כזה לדוכן. כולם עוברים שם. יום אחד ראינו שלט שמחפשים שותף, אמרנו: 'למה לא?"

הם נכנסו לשותפות עם "קפה לוינסקי", שבבעלותם כמה עסקים בשוק. בסוף השבוע שעבר פתחו בפעם הראשונה את המקום, ששמו הרשמי "קפה העוטף", ומיד התקבץ תור במקום. וגם בשישי השבוע, יום של גשם שוטף, הגיעו רבים.

"קפה העוטף". גם ביום גשם יש תור לג'חנון בעבודת יד. "אני רוצה שיקנו ממני כי יש לי מוצר טוב, כי טעים, כי המחיר שווה" (צילום: הדס יום טוב)

"מה זה קובנה?" שאלה מישהי. וסעד התנדב להסביר לא בהצלחה. "ביתד", הוא אומר, "אין מי שלא יודע מה זה קובנה".

אצלם תהיה בהמשך גם קובנית, קובנה קטנה, קונספט שהמציאו, ומתכננים להציע אותה עם חביתה כארוחת בוקר, כשיפתחו את המקום במשך ימי השבוע. יהיו גם "לחוח עם בשר עגל, דברים טובים", מבטיח סעד, ומספר שמאחור בחנות יש מטבח די מאובזר.

"מטבח הוא תמיד שמח, אף פעם לא עצוב", הוא אומר, "אני מבשל כל חיי, ואמשיך לבשל גם כאן". אנשים, לדבריו, מאוד מפרגנים, אבל הוא לא מחפש רחמים. "לא צריך לקנות ממני כי אני מהעוטף. אני רוצה שיקנו ממני כי יש לי מוצר טוב, כי טעים, כי המחיר שווה".

הסירים על הפלטה במטבח. "יש פה פוטנציאל. יהיה מדהים" (צילום: הדס יום טוב)

הם רוצים "להצליח, להנות ולהרוויח. ואני מאמין שזה יצליח, אם נגיע ל-600 מנות בשישי שבת. זה המון, אבל יש פה פוטנציאל. יש פה אוכלוסייה מדהימה, וג'חנון זה להיט, והאוכל שלנו הכי טעים והכי אותנטי, אז למה לא? יהיה מדהים", הוא מעודד את סולימובסקי ואת עצמו. "כל סוף שבוע עושים שני סירי ג'חנון ענקיים, זה כמו בתקופת השיא בעוטף, ואני מניח שנצטרך להכין עוד. לאט לאט נלמד את השטח ונבין בדיוק כמה להכין", הוא אומר, מלטף את הגב של בת זוגו ונותן לה נשיקה במצח.

העתיד: "משפחה, ילדים, זה בטוח יהיה ביתד"

תל אביב מבחינתו היא לא רק שלב ביניים. "זה לא זמני, זה חלק מהחיים עכשיו. גם אם נחזור ליתד, יהיה את העסק פה ואת העסק שם. אנחנו מדינה קטנה, מה זה שעה-שעה וחצי נסיעה? זה עוד דבר בחיים. אנחנו פה כדי להישאר ושם כדי להישאר".

ובינתיים אין למה לחזור. "העסק של עמרי הוא בסופו של דבר עסק של אירוח", מסבירה סולימובסקי. "בגלל שאנחנו נמצאים כל כך קרוב לגדר, אנשים לא יגיעו בשנה-שנתיים הקרובות לעשות אירועים. כל מבצע או סבב אנחנו תמיד מרגישים את זה כמה חודשים קדימה, אז עכשיו זה בטח יהיה הרבה יותר. זה היה גדול מדי".

"אני בעיקר רוצה שזה רגע יגמר, שיהיה אפשר להתחיל לעבד ולהמשיך הלאה. לעבוד, להתפתח, לפתח את עצמנו, ובהמשך להתחתן, להביא ילדים. כמו כל צעיר בעולם"

המחשבה על העתיד ביתד מעוררת גם פחדים: "כשהייתה ההתנתקות הייתי ילד", מספר סעד, "פינו חברים שלי מהבית. כילד לא הבנתי למה זה קרה. אז עכשיו נכנס הלחץ הזה מילדות, אולי יפנו גם אותנו. אולי גם אנחנו בסוף נהיה פליטים".

הוא גם זוכר גם שכילדים היו מדברים על סיוט: "מה יקרה אם כולם פשוט יחצו את הגבול וירצחו אותנו. היינו אומרים אחד לשני: 'אבל אחי, זה פה 2 מטר, אתה רואה את עזה מהחלון'. ואז עונים: 'אבל הצבא שלנו חזק, זה לא יקרה'. והנה קרה הסיוט שלנו".

סולימובסקי: "לפעמים אני רק רוצה ביטחון. לא לקום לחדשות נוראיות, לחזור ללופ של שגרה ולהתחיל להתמודד עם מה שקרה. בינתיים מה שקרה הוא לא בדיוק בעבר, זה עדיין נמשך, ואני בעיקר רוצה שזה רגע יגמר, שיהיה אפשר להתחיל לעבד ולהמשיך הלאה. לעבוד, להתפתח, לפתח את עצמנו, ובהמשך להתחתן, להביא ילדים. כמו כל צעיר בעולם".

סעד: "אני מאמין שזה ייקח שנה-שנתיים. אנחנו רוצים רגע להשתקם, אבל את המשפחה, הילדים, זה בטוח יהיה ביתד".

אתי סולימובסקי והסירים. "מטבח הוא תמיד שמח", אומר סעד, "אף פעם לא עצוב" (צילום: הדס יום טוב)