מושבי עוטף עזה איבדו ב-7 באוקטובר יותר מ-25 חברים. אלפי משפחות הסתתרו יותר מיממה שלמה בממ"דים. בשעות הראשונות, בכאוס המוחלט, כשהמדינה והצבא כמעט לא נכחו, נכנסה תנועת המושבים עמוק לתוך הסיפור, עוד בטרם התקבלה ההחלטה לפנות את היישובים במרחק 7-4 ק"מ מהגבול. "לא הייתה שום תוכנית פינוי, ובימים הראשונים אנשים פשוט לקחו את עצמם ועזבו", מספר עמית יפרח, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל. "נכנסנו כדי לפנות את הקהילות בשלמותן לאזורים בטוחים. חיברנו בין צימרים ובין משפחות. נעזרנו בהתאחדות המלונות כדי לפנות לאילת, ואת עובדי החקלאות התאילנדים מנתיב העשרה פינינו עוד באותו יום לאזור עמק חפר".
יפרח מעולם לא עזב את הדרום. הוא יליד מושב אוהד בעוטף, וכיום מתגורר עם משפחתו בערוגות, ליד קריית מלאכי. בכל רחבי העוטף גרים רבים מבני משפחתו שכיום מפונים, ורבים אחרים שממשיכים להגיע לעבד את השדות, שחמאס מפגיז עד היום. "היה חשש גדול מאוד שהאירוע הזה הולך להיות לא רק משבר ביטחוני חמור מאוד, אלא גם קריסה של המשקים המשפחתיים", אומר יפרח.
לטענתו, שליש מהעובדים והחקלאים במושבי העוטף ממשיכים להגיע למקומות העבודה. "הפרנסה העיקרית של מושבי העוטף באה מחקלאות. בקיבוצים יש גם מפעלים ותעשייה, ולמרביתם יש עוגנים כלכליים ואורך נשימה הרבה יותר גדול לספוג אירוע כזה. למשק המשפחתי יש אורך נשימה מאוד קצר, הלוואות ותזרימים צריכים כל הזמן לגלגל את המשק, ולכן החשש הגדול היה שתתחיל פה איזושהי קריסה קולוסלית".
המענה הראשוני של התנועה היה "צו 8 לחקלאות" – גיוס עשרות אלפי מתנדבים לעבוד בשדות, בשיתוף משרד החקלאות ועוד 12 ארגונים. "זה לא היה מושלם. זה בוודאי לא קצב העבודה של העובדים התאילנדים, אבל זה היה כמו אוויר לנשימה לחקלאים. אני יכול להעיד מהמשק המשפחתי של האחים שלי, שזה פשוט הציל אותם".
עם כל הכרת הטובה, יפרח מדגיש שהמתנדבים הם לא מענה לטווח הארוך, ואפילו לא לבינוני. התנועה קידמה בשיתוף רשות ההגירה והאוכלוסין מהלך הרגעה כללי עבור כל העובדים התאילנדים שנשארו בארץ.
"כתבנו מכתבים בשפתם כדי לאפשר להם לנוח, להירגע ולחזור. הגברנו את המיגון יחד עם משרד החקלאות והבנו מיגוניות לאזור". בכל זאת, כ-10,000 עובדים בחרו לצאת מהארץ. "אי אפשר להישען רק על מדינה אחת שמספקת עובדים זרים. בעבר פנינו למדינה ואמרנו שצריך לאפשר הגעה של עובדים זרים מעוד מדינות".
"כשבאנו לפקידי האוצר ומס רכוש, הם עוד דיברו במונחים של סבבים"
אתה מרגיש שהמדינה נכנסה לסיפור?
"צריך לפרגן לשני גופים שעבדו על הדבר הזה בצורה אינטנסיבית יחד איתנו: משרד החקלאות ורשות האוכלוסין וההגירה. היא הגיעה איתי לסיור במשקים שבוע אחרי פרוץ המלחמה, והבינה מהר מאוד שהאירוע הזה מצריך עבודה מהירה וחלקה. תוך שלושה שבועות נחתם הסכם בילטרלי עם סרי לנקה וקידמנו את הבאתם של עוד 5,000 עובדים לא מתאילנד. זה היה הפתרון הראשון, שכבר הביא כמה מאות סרי לנקים למשקים. בהמשך יגיעו עובדים ממלאווי, מהודו וממקסיקו, וכבר חזרו 5,000 עובדים מתאילנד".
לפני תחילת המלחמה היה מחסור בעובדים שהקשה להגדיל את הייצור. אז אושרו עוד 9,000 עובדים, ומהם כבר 2,000 הגישו בקשות. בהמשך תגדל המכסה ל-45 אלף, שזה כמעט הכפלה – מהלך נחוץ במיוחד, בגלל האיסור על 9,000 עובדים פלסטינים להיכנס למדינה. חבילת התמריצים לגיוס עובדים ישראלים לא תפסה, ואין עלייה חדה במספרם, אך יפרח מקווה שאולי הדברים ישתנו בהמשך.
חקלאים התחילו כבר לקבל פיצויים על ההפסדים?
"הצלחנו להשיג פיצוי במסלול אדום למשקים במרחק עד 20 ק"מ מהגבול. המשמעות היא שהגדלנו מאוד את השטח של המסלול האדום, וזה מבטיח לחקלאי: תירגע, גם אם סגרת את השטח, התפנית בצדק, אתה תקבל 100% מהנזק שנגרם מהמלחמה. המאבק היה בעיקר להגדיל את השטח. האוצר בהתחלה רצה עד 7 ק"מ, אחר כך עד 14, ובסופו של דבר, במאמץ גדול מאוד, עד 20. גם 40-20 קיבלו מסלולים יותר טובים. במשך שנים, במלחמות וסבבים שונים, ניסינו להגיע לזה, ואף פעם לא הקשיבו לנו. הפעם אמרנו שאין מצב שאנחנו ניתן לזה יד.
"בהתחלה, כשבאנו לפקידי האוצר ומס רכוש, הם עוד דיברו במונחים של סבבים, הם לא הבינו שמדובר פה באירוע אחר לגמרי. עכשיו הם כבר מבינים שמדובר בחודשים, שזה אירוע הרבה יותר גדול, וזה גם מתבטא במסלולים הירוקים".
זה בעוטף. מה לגבי הצפון?
"בצפון השגנו אדום עד 9 ק"מ. זה גם נותן מרווח נשימה לחקלאים, לנזק אמיתי שהם סופגים. בעקבות דרישה גדולה מאוד של החקלאים שלא אוהבים את המסלולים האדומים בגלל הביורוקרטיה והזמן שלוקח עד שאתה מקבל את הכסף, בקרוב נסיים תהליך ליצירת מסלולים ורודים – מסלול שאתה לא מקבל בו 100% מהנזק, אבל אתה מקבל 80% מייד. זה מעין פיצוי שהוא גם תמריץ שאומר לחקלאי: תירגע, תמשיך לקטוף, תמשיך לעבוד, אנחנו כמדינה מעריכים ומוקירים את זה שאתה מסכן את החיים שלך, ואנחנו לא נתחשבן איתך עכשיו אם קטפת 50% או 100%".
יפרח מאוד גאה בהישגים האלה, שמבחינתו מאפשרים לחקלאים מוטיבציה להמשיך לייצר ולא להישען רק על הפיצוי. "לא רצינו שהחקלאים ילכו אוטומטית למסלול האדום, אלא להפך, שימשיכו לעבוד ויקבלו מסלול ורוד הוגן, והמשק ימשיך לעבוד. אנחנו מתעקשים לייצר את המזון לאזרחי ישראל. שהצרכן הישראלי לא ירגיש בעת מלחמה שמעבר למצוקות האחרות שיש לו, יש לו גם מצוקה שהוא לא יכול לצרוך תוצרת ישראלית טרייה. במדינת ישראל מ-7 באוקטובר עד היום לא חסרה ביצה אחת, ולא ייבאו ביצה אחת. זה בזכות אותם חקלאים, שגם נפגעו פיזית".
"ב-7 באוקטובר הישראלים הבינו פתאום למה נחוץ סימון תוצרת חקלאית"
כניסתו לתוקף של החוק לסימון ארץ מקור של תוצרת חקלאית, שליפרח יש יד בקידומו, היא מבחינתו סנונית ראשונה של שינוי מדיניות בחקלאות. "צריך להביא את המדינה להבנה שהייצור המקומי צריך לקבל התייחסות אחרת והעדפה על פני ייבוא, ולתת לה את הכלים לעשות את הדברים האלה. המלחמה הייתה הוכחה למשהו שאנחנו כבר כמעט עשור נאבקים עליו ומתעקשים עליו. אזרחי ישראל קמו בבוקר 7 באוקטובר ומבינים פתאום למה החוק הזה נחוץ".
הצרכן הישראלי אולי אוהב את החקלאות הישראלית, אבל גם רוצה את הזול.
"כיום אנשים אומרים: אנחנו מוכנים לשלם עוד שקל-שקל וחצי, אבל לדעת שאנחנו תומכים במגדלים שנמצאים בעוטף וצורכים תוצרת ישראלית, ולא תוצרת של שונאי ישראל. אם מלבישים על זה את החשיבות של החוק, הוא נותן לצרכן את האפשרות לבחור ולתת את הגיבוי וההעדפה לתוצרת הישראלית.
"בדרום הקימו יחסית מהר את מינהלת תקומה. זה היה צעד נכון ומתבקש, אבל מה שקורה בצפון חמור לא פחות. אם מסתכלים על המושבים מבחינת מצב התשתיות, התעסוקה, הבריאות והתרבות, מבחינת המרחקים בין מושב למושב, רואים שהם 20 שנה אחורה לעומת המושבים בעוטף עזה"
"הדבר המשלים של החוק הזה קרה בוועדת הכספים, שעצרה את מתווה הורדת המכסים שיצר את השחיקה ברווחיות ואת התחרות הלא הוגנת בין הייצור המקומי לבין התוצרת המיובאת. יש עוד דרך לעשות פה, להעלות חזרה את המכסים למה שהם היו לפני שתי הפעימות, אבל גם זו אמירה חשובה של המדינה, שהיא מבינה שהפתרון ליוקר המחיה לא יבוא מהייבוא".
אתה מבחין בשינוי שחל בתפיסה של המדינה?
"אחד מלקחי המלחמה הוא שיש משרדי ממשלה שלא צריך לקצץ בהם, אלא לתת להם תיעדוף: הביטחון, הבריאות, הרווחה, החינוך ועכשיו גם החקלאות. זאת מסקנה שהמדינה חייבת להסיק. אין ספק שמלחמה היא אירוע כלכלי שמצריך שינוי בסדר העדיפויות. אבל אתה צריך באותה נשימה להבין שאפשר לקצץ בדברים מסוימים, אולי יותר ממה שאתה חושב לקצץ, אבל אתה חייב לחזק עוגנים שהם חלק מהמאמץ המלחמתי. השר דיכטר הצליח להוריד הרבה מאוד מהגזירות של קודמו. מגיע לו על זה הרבה מאוד כבוד ופרגון".
אתה מודאג מהמצב בצפון?
"מאוד. כתבתי מכתב למנכ"ל משרד ראש הממשלה. בדרום הקימו יחסית מהר את מינהלת תקומה. זה היה צעד נכון ומתבקש, אבל מה שקורה בצפון חמור לא פחות. אם מסתכלים על המושבים מבחינת מצב התשתיות, התעסוקה, הבריאות והתרבות, מבחינת המרחקים בין מושב למושב, רואים שהם 20 שנה אחורה לעומת המושבים בעוטף עזה. אני בא מהעוטף, ואני מכיר טוב את מושבי האזור. אם מדינת ישראל חפצת חיים ורוצה את ההתיישבות בצפון חזקה לפחות כמו בעוטף, היא חייבת להקים מנהלת לצפון ולטפל בחקלאות בצפון, בתעסוקה, בחינוך, בתרבות ובתשתיות, ולתת לזה קדימות ותקצוב לפחות כמו שהיא נותנת עכשיו לעוטף. אם נחזור לאותו מצב שהיה לפני המלחמה, תראה קריסה מוחלטת של הפן האזרחי במושבים".
מדוע זה המצב?
"אני מסתכל על העוטף והוא מוצף במשפחות צעירות. בצפון, עוד לפני המלחמה, לא היה אפשרי ליישב את ההרחבות. לא מצליחים לשכנע את הילדים שגדלו באזור להישאר. ההזנחה בצפון בת הרבה מאוד שנים. זה משקף את ההסתכלות של המדינה על התיישבות סמוכת-גדר. אין תעסוקה, אין תשתיות, אין חינוך, אין תרבות.
"אוכלוסייה שגדלה שם ורואה איך המדינה מתייחסת למושב, וההורים אומרים לילדים שלהם 'אל תישארו פה, אין פה מה לעשות'. האבא מצליח להתפרנס מהביצים איכשהו. שלא נדבר על זה שבממשלה הקודמת גם את הפרנסה היחידה שיש בצפון ניסו לגדוע בדרכים אגרסיביות. ברגע שהצעיר שרוצה חינוך טוב לילדים ורוצה לצרוך תרבות ובריאות, הוא עוזב לכרמיאל; לטבריה, לאזורים אחרים יותר מיושבים, יותר עירוניים, או למרכז הארץ".
"החיים של החקלאים הם מעל לכול"
אז מה עושים?
"מדינת ישראל חייבת להקים מנהלת תקומה באזור הצפון כמה שיותר מהר, ולתת מענה גם לרכיב הביטחוני וגם לאזרחי. מבחינת החקלאים, הם מצאו את עצמם תחת הפגזות. גם שם הפינוי היה מאוד מגומגם. פינינו משפחות לטבריה, על חשבון תנועת המושבים, ובעזרת תרומות שהצלחנו לגייס".
למה הלולנים ממשיכים להגיע לעבודה כל יום תחת אש? למה לא לסגור?
"בצפון האיום קטלני. אין אזעקות כי זה ירי נ"ט. אתה יכול לחטוף בלי אזהרה מוקדמת. אנחנו שם באותה מתכונת יחד עם החקלאים. הבאנו מסלול פיצוי אדום, ומסלול ורוד לענף ההטלה. מנסים לעזור להם בכל דרך, ויחד עם הצבא ליצור איזושהי שגרה, שהיא קודם כול בטוחה. אני אומר את זה גם להם כל הזמן – קודם כול תשמור על החיים שלך. גם אם לא תאסוף ביצים ביום שלישי, לא יקרה כלום. קודם כול, החיים של החקלאים הם מעל לכול, לא במחיר של סיכון חיים, ורק כפוף להוראות הצבא ובהנחיות הצבא. הם מקפידים, הם ממושמעים, בעיקר אחרי מה שקרה לצערנו במטעים בשומרה".
מהי לדעתך הפרספקטיבה הביטחונית לאזורים האלה?
"מי שחושב שמנהלת תקומה והטבות שהבאנו ברמ"י, עובדים זרים וכו', יחזירו את התושבים, טועה. התושבים רוצים קודם כול לחיות בביטחון, ושמחוץ לגדר לא יהיה שום איום על הילדים שלהם של חדירה, חטיפה, רצח, אונס, ביזה וכל מה שראינו. מדינת ישראל חייבת להבין שהשיקום מתחיל בביטחון.
"אם למדינת ישראל לא יהיה אורך רוח והבנה שהיא צריכה להשקיע זמן, סבלנות והרבה מאוד חשיבה יצירתית מבחינה ביטחונית, לא נסיים את הדבר הזה לעולם. אם ניכנע לרפיון ונצא חס וחלילה לפני הזמן מעזה, ולא נסיים את העבודה בצפון, האירוע הזה יגרום נזק של דורות להתיישבות. קודם כול נזק אסטרטגי למדינת ישראל, וברמה הפנימית יהיה נזק חסר תקדים, אולי בלתי הפיך, ליכולת לשקם את שני האזורים האלה.
"בצפון וגם בדרום, צריך להסיר את האיום לחלוטין. יהיה הזמן אשר יהיה, ובניגוד למה שחושבים גם התושבים, אף שזה קשה לחיות במלון שלושה חודשים, זה פשוט מתסכל ויש לזה נזקים אגביים קשים, עדיין כולם מעדיפים לחכות ולהמתין ולדעת שכשהם חוזרים, זה למקום בטוח.
"בגלל זה צריך להמשיך בעצימות גדולה מאוד גם בצפון וגם בדרום. לסיים את המשימה הזאת, לקחת את 2024 כמשימה לאומית ביטחונית שאנחנו מקדישים לחיסול האיום משתי הגזרות, ואחר כך מחזירים את התושבים, משקמים, מצמיחים, כי אחרת אין תקומה למדינת ישראל, ובטח להתיישבות באזורים האלה.
"גם בצפון וגם בדרום צריך שתהיה רצועת ביטחון. מדינת ישראל משנת 2000 בלבנון, ומ-2005 אחרי ההתנתקות, נשארה ללא רצועת ביטחון שמרחיקה את האיום מהגדר. אחת הדרישות של תושבי נתיב העשרה ושל היישובים סמוכי הגדר בצפון זה, שכשמדינת ישראל תצא מעזה, היא תשאיר פרימטר (שטח ביטחוני מיוחד) של קילומטר לפחות שמרחיק את האיום מהגדר ומייצר שטח בין היישובים לבין עזה".
מה עוד לא הצלחתם לקדם ברמה שהיית רוצה?
"המטרה שלי היא להפוך את ההישגים הקטנים שהגענו אליהם תוך כדי המלחמה לאירוע גדול של מדיניות אסטרטגית, שרואה את ההתיישבות ואת החקלאות בתור נכס ולא בתור נטל. הגדלת הפריון וההיצע ומספר החקלאים בישראל – מהלך שייצר אופק שגם מכניס חקלאים חדשים, גם משאיר את הבנים בתוך עולם החקלאות וגם מפרנס בכבוד את החקלאות. זה מהלך שמייצר לצרכן, לאזרח הישראלי, היצע של תוצרת ישראלית על המדפים במחירים סבירים ומדינת ישראל מייצרת לעצמה עוגן כלכלי, שאחרי זה גם יכול להתפתח מה שהיה בעבר אחד מהדברים שמדינת ישראל הכי התגאתה בהם – הייצוא החקלאי.
"בשביל צמיחה דמוגרפית צריך לא להשאיר אזורים שמבוססים אך ורק על חקלאות. צריך לייצר שם תיירות כפרית הרבה יותר חזקה, עוגנים כלכליים שיהיה אפשרי למשוך אליהם אוכלוסייה חזקה וצעירה, ולהגדיל מאוד את מספר התושבים באזורים האלה, ובהתאם להגדיל את איכות החיים".
"בנושא הקרקעות יש לנו עוד הרבה מאוד עבודה כדי להסדיר את התשתית החוזית ארוכת הטווח בכל ההתיישבות, גם במרכז וגם בפריפריה, ולתת ודאות לחוכר החקלאי שיש לו את הקרקע שלו ל-49 שנה, כפול 4. הצלחנו להגיע לחוזים, אבל אנחנו עדיין לא מצליחים ליישם את זה בקצב הרצוי".
"בשביל צמיחה דמוגרפית צריך לא להשאיר אזורים שמבוססים אך ורק על חקלאות. צריך לייצר שם תיירות כפרית הרבה יותר חזקה, עוגנים כלכליים שיהיה אפשרי למשוך אליהם אוכלוסייה חזקה וצעירה, ולהגדיל מאוד את מספר התושבים באזורים האלה, ובהתאם להגדיל את איכות החיים"
מאז ההרחבות במושבים, נכנסה אליהם קהילה נוספת שלא היה לה קשר מקדמי להיסטוריה החקלאית והקהילתית של המושב. אחד האתגרים הגדולים שהעסיקו את יפרח לפני המלחמה הוא השילוב בין הצרכים של המושבניקים הוותיקים, החקלאים, לבין התושבים החדשים שיש להם צרכים אחרים, בלי להפוך את המושב ליישוב עם שתי קהילות. הוא מתכוון להמשיך לעסוק בזה. "הרעיון הגדול הוא לחבר את הקהילות בשני רבדים: ברובד הניהולי, הקמת ועדים מקומיים שתהיה להם הסתכלות ניהולית וציבורית; וברובד הקהילתי, אנחנו מייצרים את החיבורים ואת המכנה המשותף הרחב בקהילה, כדי לשמר את הקהילה כיחידה אחת שמתנהלת כולה לטובת הצרכים של היישוב.
"לפעמים זה הגיע לחיכוכים לא פשוטים, אבל אני חושב שבשנים האחרונות גם האגודות החקלאיות הבינו שהן צריכות להתמקד ולהתרכז בכל מה שקשור לאמצעי הייצור – מים, קרקע, חקלאות – ולהשאיר את הנושאים המוניציפליים, התרבותיים והחברתיים לוועד המקומי. בהרבה מאוד מושבים כבר מתחילים לראות את הסינרגיה הזאת, ואת העובדה שהקהילה מתחילה לתפקד כקהילה אחת. מובן שהנוער, דרך תנועת הנוער, זה אלמנט שמאוד מאוד מחבר את הקהילות".
ראית ביטויים לזה במלחמה?
"רואים את זה בצפון. שם יש תוכנית פינוי, ולכן ראינו את הקהילות מתעקשות להתפנות ביחד. בדרום, בגלל שרוב המושבים במרחק 7-4 ק"מ ולא הייתה תוכנית פינוי, האינסטינקט הראשוני של כל אחד היה לעזוב, ואחרי זה היה קשה מאוד לחבר. אבל בגדול, מעבר לכל האתגרים הפיזיים, התכנוניים, הכלכליים, החקלאים, אין ספק שהאתגר הקהילתי הוא החשוב ביותר.
"היכולת שלנו למשוך משפחות צעירות לאזורים האלה נשען על הקהילה הרבה פעמים. ככל שאנחנו מראים שהקהילות חזקות, מאוחדות, מגובשות ומייצרות ערך מוסף למגורים באותו אזור, כך גדל הסיכוי שלנו להביא יותר ויותר משפחות צעירות. אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ בלהפוך את המושב ליישוב רב-תפקודי – גם חקלאות, גם תעסוקה חלופית, גם תיירות כפרית; זה מאפשר להתפרנס בתוך המושב ולא לצאת לקבל שירותים ולעבוד בחוץ – אלה דברים שהופכים את המושב ליותר חזק, גם מבחינה כלכלית, וזה מקרין למעלה לקהילה. ככל שאתה נמצא יותר במושב, ולא קם בבוקר והולך לעבוד במקום אחר, זה עושה את המושב ליותר מתפקד ואת הקהילה ליותר משותפת ומשתפת".
