"אני משוכנע שאנחנו לא קוטפי התפוזים הכי טובים בעולם", אומר טים אקרמן, בן 41 מהעיר בוכום במערב גרמניה. "אין ספק שעובדי חקלאות מתאילנד או עובדים מיומנים אחרים היו עוזרים לחקלאים יותר מאיתנו, אבל זה לא היה תנאי מוקדם. באנו להתנדב ולעזור במה שאנחנו יכולים. התנדבנו במשק בקטיף ואריזה של תפוזים, בטיפול וגיזום בפרדס, והרווחנו קשרים חדשים, חברים והרבה ידע. בימים האחרונים למדתי על חקלאות יותר מאי פעם".

זה הביקור השישי שלו בישראל. הקשר שלו לארץ החל להירקם במסגרת תפקידו באגף החינוך של פדרציית האיגודים המקצועיים של גרמניה (DGB) באזור מגוריו, שמקיימת קשר ארוך שנים עם האגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות. בתחילת החודש הוא הגיע עם שלושה מחבריו מאיגודי העובדים בגרמניה לקטוף תפוזים במושב צופית ליד כפר סבא.

ארבעתם מכירים את ישראל היטב, ונקשרו הרבה מעבר לקשרי העבודה. ההחלטה שלהם להתייצב כאן דווקא עכשיו מאפשרת התבוננות בעין מבינה ודואגת על ישראל ועל אירופה שאחרי 7 באוקטובר.

"ההחלטה להגיע לישראל דווקא עכשיו הייתה קלה מאוד עבורי", הוא משחזר, "בתחילת המלחמה היינו בקשר עם השותפים שלנו בהסתדרות. יש לנו קבוצת ווטסאפ שחברים בה עשרות שותפים מגרמניה ומישראל. מייד הצענו את עזרתנו בכל דבר שנדרש". כששותף מהאגף לקשרים בינלאומיים בהסתדרות שלח הזמנה פתוחה לבוא להתנדב בחקלאות, מייד ידע אקרמן שהוא בעניין. "לא היו עדיין תאריך או פרטים אחרים, לא היה ברור מי יגיע או איפה נתנדב, אבל זאת הייתה הזדמנות לעזור, אז לא היה לי ספק. לבוא לישראל בזמנים טובים זה קל. סולידריות היא משהו שנחמד לדבר עליו, אבל הוא נמדד במעשים בזמנים קשים".

גם אלכסנדר קינג, מורה בן 37 מהמבורג, לא היסס. "מבחינתי, לא הייתה שאלה. זה הזמן הכי טוב לבוא לישראל. כשגארי קפלן מההסתדרות הציע שנבוא להתנדב, היה לי ברור שאני כאן בשבילכם. חברים עוזרים זה לזה גם בזמנים קשים. אם אתם צריכים עזרה – אני שם. העבודה שלנו פה היא אולי לא הנדרשת ביותר, אבל אנחנו עושים את המיטב. חשוב לנו להראות סולידריות".

כיכר החטופים בתל אביב. "אפילו בתמונות של החטופים שתלויות בכל מקום, כולם מחייכים. עכשיו מאוד בולט שהחיוך אבד" (צילום: אורן דגן)

לצד עבודתו כמורה לאזרחות בבית ספר מקצועי, קינג עובד בהתנדבות באיגוד עובדי ההוראה בהמבורג (GEW), שבו הוא אחראי על קשרים בינלאומיים. זה הביקור החמישי שלו בישראל. הוא משתתף כבר כמה שנים בביקורים הדדיים של חברי האיגוד עם ארגוני המורים בישראל וקרן פרידריך אברט.

סולידריות הייתה מילת המפתח גם עבור מרטין שטרומאייר, בן 40 מהעיר בוכום. "בגרמנית אומרים: 'אתה לא יודע מי החבר שלך כשאתה מזמין אותו למסיבה, אלא כשאתה מתכונן לעבור דירה'". זה הביקור ה-15 שלו בישראל, אולי יותר, "אבל מי סופר?", הוא צוחק. במסגרת תפקידו הוא אחראי על אגף הצעירים של ה-DGB.

שטרומאייר מרכז את חינוך הצעירים והקשרים הבינלאומיים בין צעירי האיגודים המקצועיים בגרמניה. כשהגיעה ההזמנה לישראל, הודיע במשרד שייעדר למשך שבוע והגיע לכאן על חשבון ימי החופשה שצבר. מבחינתו, לבוא לישראל בימים רגילים זה נחמד מאוד. "זה נוח, זאת חופשה נעימה, אוכל טוב, מזג אוויר נהדר, אבל לבוא הנה עכשיו זאת שאלה של סולידריות", הוא מסביר, "זה לא זמן רגיל, אבל זה הזמן להיות פה. חברים ביקשו שאשמור על עצמי, ובאותה נשימה שאדווח איך היה ומה קורה בישראל עכשיו. יש הרבה מאוד סקרנות".

אלכסנדר קינג: "זה הזמן הכי טוב לבוא לישראל. כשגארי קפלן מההסתדרות הציע שנבוא להתנדב, היה לי ברור שאני כאן בשבילכם. חברים עוזרים זה לזה גם בזמנים קשים. אם אתם צריכים עזרה – אני שם. העבודה שלנו פה היא אולי לא הנדרשת ביותר, אבל אנחנו עושים את המיטב. חשוב לנו להראות סולידריות"

החשש הראשוני ממצב המלחמה לא מנע גם מדניס דקה, בן 33 מברלין, להגיע. "כשמדובר בחבר אתה מגיע, גם כשלא נחמד ונוח. לפעמים צריך להזיז את החששות הצידה ולזכור מהו קשר". דקה יהודי, וביקר בישראל כבר הרבה פעמים בעבר. הפעם הרגיש מחויבות גדולה להיות עם ישראל. "אני שמח להיות פה. עבור כל מי שאוהב את המקום והאנשים, עכשיו הזמן להיות פה".

דקה חבר בארגון עובדי השירות הגרמני VER.DI שמקיף יותר מ-2 מיליון שכירים, עצמאים, עובדי מדינה ומתלמדים. בתפקידו באיגוד עובדי התעופה האזרחית, הוא מייצג את עובדי הקרקע, הטייסים והדיילים, ובממשק עם הארגונים הבינלאומיים של עובדי התחבורה.

מה השתנה בישראל מאז 7 באוקטובר?
אקרמן: "כשהגענו לתל אביב שמתי לב שהחיוך נעלם. בדרך כלל אי אפשר לפספס את החיוך על הפנים של האנשים היפים בתל אביב. אפילו בתמונות של החטופים שתלויות בכל מקום, כולם מחייכים. עכשיו מאוד בולט שהחיוך אבד. רואים ומרגישים את המתח. ההבדל מורגש מאוד. מנקודת המבט שלי זה הבדל עצום בין ישראל שלפני המלחמה לזו שהגעתי אליה השבוע".

שטרומאייר: "אתמול בערב הלכנו לכיכר דיזנגוף. אנשים יצאו, ישבו בבתי קפה ובברים. הכול נראה כאילו רגיל, אלא שבמרכז הכיכר תלויות תמונות החטופים וכרזות הזיכרון עם הסרטים הצהובים. החיבור בין האבל מצד אחד והניסיון לחיות, אולי גם לברוח מהרגשות, מצד שני, הוא משוגע. מין ניסיון להיות נורמליים כשברור שדבר אינו נורמלי במציאות הזאת. נדהמתי שישראלים מצליחים להיות ככה בזמן מלחמה".

אקרמן: "ובכל זאת, לעיר יש מקצב אחר והזרימה שונה. הכול מדוכדך יותר. אפילו בכיכר דיזנגוף בערב, כל כך הרבה אנשים התכנסו סביב המזרקה, עמדו והסתכלו בתמונות של החטופים, קשרו סרטים. זה אולי ניסיון לייצר קצת נורמליות, אבל זה כל הזמן מעורבב בתחושה שמשהו חסר. אנשים יושבים בבר, אבל מדברים על החטופים או על חברים שמגויסים. ערבוב מוזר של הרבה מאוד רגשות".

איך הגיבו בסביבה שלכם להחלטה לבוא לישראל דווקא עכשיו?
קינג: "רוב התגובות התחילו ב'השתגעת?' או 'למה?'. ההחלטה עוררה הרבה חששות אצל האנשים הקרובים אליי. לא הבינו למה לי לנסוע לארץ שנמצאת במלחמה. בהחלט הייתי צריך להסביר למה חשוב לי לבוא. החברה שלי אמרה: 'אתה תמיד נלחם באנטישמיות וזה בלב שלך. אני יודעת שאתה צריך ללכת'. היא לא אוהבת את זה אבל היא מבינה. קולגות בבית הספר אמרו שאולי זה לא הרעיון הכי חכם. מצד שני, אחת מהן ביקשה שאביא לה שרשרת וחולצה ממטה משפחות החטופים, כדי שתוכל לעמוד עם האנשים שהיא תומכת בהם ולהציג סולידריות עם הדרישה להחזיר את החטופים. לדעתי זה נפלא".

דקה: "התגובות היו קצת מצחיקות. בדרך כלל אני מארח מסיבה גדולה ב-31 בדצמבר. השנה כתבתי בקבוצת החברים שלא אקיים מסיבה, כי אני נוסע לישראל לעבוד בחקלאות. קיבלתי 15 לייקים על ההודעה, שניים שאלו: 'אתה בטוח?' ואחת שאלה אם היא יכולה לעזור".

כיהודי הוא מרגיש יותר בטוח בישראל מאשר בגרמניה, גם בעת מלחמה. "אולי אין תחושת ביטחון כשיש אזעקה, אבל ההרגשה כאן היא של ביטחון", הוא מסביר. "גם אם מישהו היה מנסה לעצור אותי, הייתי בא".

חווית יחס אנטי-ישראלי או אנטישמי בחודשים האחרונים?
דקה: "אני גר בדרום ברלין, ברובע טרפטו. ההרגשה בחלקים מסוימים של העיר השתנתה מאז 7 באוקטובר. אני בהחלט מתכנן את הנסיעה בעיר בדרכים חלופיות. אני עונד שרשרת עם תליון מגן דוד, תמיד בצורה גלויה לעין, מבחירה. כבר היו מקרים שירקו עליי, קיללו, צעקו לי 'רוצח ילדים'. כל הנרטיב הישן הזה, שהוא טיפשי לחלוטין, אבל הוא אצלם בראש. היה אפילו מקרה בסוף אוקטובר שתכננתי ללכת עם חברים לתיאטרון קטן בעיר. הרגשתי כל כך לא בטוח לנסוע 15 דקות ברכבת התחתית, ישירות לשם. כדי לא לעבור במקום מסוים, עשיתי עיקוף ונסעתי בתחבורה ציבורית במשך שעה לחברים בצד השני של העיר, כדי לנסוע איתם עוד חצי שעה לתיאטרון. מבחינתי זאת בעיה גדולה מאוד.

"אני רואה את העצרות, את דגלי פלסטין ואת הגרפיטי. זה שילוב חמור מאוד בין אנטישמיות קשה ללאומנות. זה מזכיר לי את המצב בשנות ה-40 של המאה הקודמת. העיניים הנעוצות בי כשאני הולך ברחובות העיר שלי. זה ההבדל הגדול שאני מרגיש בו מאז 7 באוקטובר. אני לא תמיד מרגיש בטוח בעיר שלי, שבה גדלתי".

נשמעים גם קולות אחרים?
אקרמן: "ההצהרה שפרסם ה-DGB הייתה חד-משמעית וברורה מאוד נגד הטרור. מאות קולגות מאיגודים מקצועיים ברחבי העולם דאגו לשלומם של השותפים שלנו בישראל ומייד המטירו עליהם הודעות. גם קבוצות ווטסאפ שהקמנו בשנים האחרונות לחילופי משלחות קמו לתחייה. אנשים שאלו: מה קורה בישראל? מה שלום כולם? איך אנחנו יכולים לעזור?".

לדאגה שמבטאים חברי האיגודים באופן אישי יש לא פחות חשיבות מאשר להצהרת הסולידריות של ראשי האיגודים והעמדה הרשמית של ה-DGB. "האמירה של השטח היא שנותנת תוקף וגיבוי להצהרה הרשמית", אומר אקרמן. "אלה אנשים שהיו כאן, ראו את המצב ויודעים שהוא לא פשוט. כשפוגשים את האנשים זה מפורר את הדעות הקדומות".

שטרומאייר מעיד שהתמיכה בישראל חוצה קבוצות, בדומה להתנגדות לישראל ולאנטישמיות. "בעצרת לסולידריות עם ישראל בבוכום השתתפו קבוצות וארגונים שונים, בהם מהגרים ובני מהגרים, אנשים מרקע כורדי, מוסלמים. אחד המהגרים נשא נאום על סולידריות עם ישראל ונגד קבוצות אסלאמיסטיות כמו חמאס. גם בקרב קבוצות מהגרים שונות יש עמדות שונות. יש לנו בגרמניה בעיית אנטישמיות ואנטי-ישראליות בחלקים מהשמאל, מהימין ובקרב אסלאמיסטים, אבל יש גם אחרים. חייבים למצוא ולחזק את הקבוצות שלא מוכנות להסכים עם האסלאמיסטיות, ואפשר לעבוד איתן נגד האנטישמיות".

כיכר דיזנגוף בתל אביב. "מין ניסיון להיות נורמליים כשברור שדבר אינו נורמלי במציאות הזאת. נדהמתי שישראלים מצליחים להיות ככה בזמן מלחמה" (צילום: מרים אלסטר/פלאש 90)

אקרמן מוסיף שיש צורך בהסברה ובמידע אמין על המצב בישראל. "מצד אחד, העיר שאני גר בה החליטה בנובמבר למצוא עיר תאומה בישראל, כדי לחזק את הקשר. מצד שני, אני רואה בגרמניה חוסר עצום בידע. במסגרת תפקידי אני מארגן ומדריך סדנאות לוועדים וארגוני עובדים מקומיים ואזוריים. הרבה אנשים פנו אלינו ושאלו על המצב, לכן בחודשים האחרונים אנחנו מקיימים מפגשים מקוונים בנושא. נעזרנו בחברים מהאגף הבינלאומי של ההסתדרות".

הבורות גדולה, לדבריו. שאלה שעלתה במפגש מקוון מדגימה עד כמה: "שאלו אותי מתי נארגן מפגש הסברה כזה עם נציגי האיגודים המקצועיים מעזה. ממש הייתי צריך להסביר שכשחמאס עלה לשלטון ברצועת עזה, אחד הדברים הראשונים שעשו היה להרוג את אנשי האיגודים המקצועיים, שזה אחד הדברים שמדגימים עד כמה המשטר שלהם רע לפלסטינים".

יש מתח סביב זה בין האיגודים בגרמניה לאיגודים הבינלאומיים?
דקה: "אני מייצג עובדים מענף התעופה האזרחית ובא במגע עם נציגי ענף התחבורה העולמי, עם הפדרציה הבינלאומית לעובדי התחבורה ועם הפדרציה האירופית. כאיגוד גרמני, יש לנו עמדה מאוד ברורה לגבי הסולידריות שלנו עם ישראל ויש לנו החלטות מאוד ברורות של מוסדות הארגון".

ענף התעופה האזרחית הוא בינלאומי. בכל מדינה יש שדות תעופה ועובדים בתחום, ולדברי דקה, האתגר הגדול נמצא ברמת הארגונים הבינלאומיים. הדיונים בהם חושפים, לדבריו, היעדר חינוך וידע בסיסי. "האיגודים העולמיים מתבטאים בצורה שלא היינו מאמינים שיתבטאו. נשמעים שם הנרטיבים המעוותים. אנשים שחושבים שיש איגודים מקצועיים ברצועה, תוהים מי צריכים להיות אנשי הקשר שלנו שם. אולי איגודי הטרוריסטים של חמאס. הקול של האנשים 'הנורמליים' הולך לאיבוד בדיון הבינלאומי".

טים אקרמן: "שאלו אותי מתי נארגן מפגש הסברה עם נציגי האיגודים המקצועיים מעזה. ממש הייתי צריך להסביר שכשחמאס עלה לשלטון ברצועת עזה, אחד הדברים הראשונים שעשו היה להרוג את אנשי האיגודים המקצועיים, שזה אחד הדברים שמדגימים עד כמה המשטר שלהם רע לפלסטינים"

"ראש האיגוד העולמי של עובדי התחבורה ITF פרסם לאחרונה הצהרה נחרצת וחד-משמעית נגד ישראל", מספר דקה. "קיימנו דיון רחב מאוד, ממש לפני שההצהרה הכל כך מוטה נשלחה ברשימת תפוצה של 900 אלף איש. זה היה מכתב נורא שהתבסס רק על פייק ונרטיבים שקריים. זו הייתה אנטישמיות טהורה, אבל לצערי, המכתב זכה לתמיכה של הרוב.

"המסקנה שלי מזה בהקשר של סולידריות בינלאומית, היא שככל הנראה, מנקודת המבט של האיגודים הבינלאומיים, יש תמיכה בארגון הטרור. איך יכול להיות שארגון עובדים שמייצג קרוב ל-15 מיליון עובדים ו-790 איגודים, יפרסם הצהרה כזאת? מובן שההסתדרות חברה בארגון הזה בעצמה, ואני מכיר את המאבקים הפנימיים. אי אפשר לשכתב הצהרות כאלה. מרגע שפורסמו, זה כבר בחוץ".

מה היו התגובות של אנשים בישראל להגעה שלכם?
קינג: "אתמול בערב טיילנו ביפו וראינו אימא ששיחקה עם שלושת ילדיה במטוסי נייר. לפתע שמענו את אחד הילדים מדבר גרמנית. הסתכלתי עליהם ואמרתי 'ערב טוב' בגרמנית. היא הייתה מופתעת כל כך ושאלה בגרמנית: 'מה אתה עושה פה? אתה גר פה?'. כשסיפרתי שבאתי להתנדב היא הייתה המומה ושאלה: 'למה? אנחנו במלחמה. אתם לא יודעים?'. ענינו שבדיוק בגלל זה אנחנו כאן.

"פתאום חזר אליה החיוך שנעלם. הפנים שלה האירו והתחלנו לפטפט ולשוטט איתה ביפו. זה נתן לי כל כך הרבה תקווה ושמחה. זה הדגיש לי כמה שההגעה לכאן היא הדבר הנכון לעשות, דווקא עכשיו. גם אם שימחנו רק אותה ואת החקלאי שהתנדבנו אצלו, זה עוזר לאנשים לדעת שהם לא לבד, שעומדים איתם עוד אנשים בכל העולם.

שטרומאייר: "בכל פעם שאני מדבר עם אנשים, מודים לנו שבאנו. זה משמח, אבל מצד שני זה מבטא כמה שמרגישים פה בדידות ברמה הבינלאומית. התגובה של ממשלות רבות להפגנות במדינות העולם לוקה בחסר במקרה הטוב. אנשים פה שומעים על המצב של יהודים בגרמניה, קוראים על זה בחדשות, רואים את העצרות והמצעדים נגד ישראל. יש הרגשה של בדידות ברמה הבינלאומית. זו אותה הבעיה שיש לנו עם האיגודים הבינלאומיים".

מה אתם לוקחים איתכם מהביקור הזה להמשך הפעילות שלכם?
שטרומאייר: "זה נכון להיות פה עכשיו, אבל מה שאנחנו עושים פה הוא מעשה סמלי. אנחנו חייבים להבין איך להתמודד עם החלק הקשה, שהוא מה שקורה אצלנו בבית. צריך להבין איך להפוך את הסמליות הזאת למציאות".

דקה: "המשימה שלנו היא לחזור הביתה ולהפיץ את כל מה שקרה וקורה כאן. להביא את זה לקדמת הבמה בכל הזדמנות. הסיבה העמוקה שהביאה אותנו לכאן היא סולידריות בינלאומית, סולידריות עם כל העובדים שנאבקים על זכויותיהם".

דקה מספר על קמפיין שמוביל ה-ITF להקמת קרן לרווחת תושבי עזה, שמעיד עד כמה התערער המצפן הערכי. "זה בסדר שהם אוספים תרומות כדי לעזור לאנשים, כל עוד הם יכולים להבטיח שהכסף הזה ישמש לצורכי הציבור העזתי ולא לנשק לחמאס. אבל כשקוראים את ההתייחסות שלהם למצב מבינים שחסרה מילה אחת: ישראל. כאילו ישראל לא קיימת. בהיבט הזה אנחנו חייבים להטות את הכף ולהחזיר את השפיות בשדה הבינלאומי. במקרה שלנו זה בשדה האיגודים המקצועיים".

קינג: "אני חש בר מזל בהקשר הזה. ראש האיגוד שלי ביקשה שאכתוב מאמר על מצבם של האנשים ועל הקושי של המפונים, לעיתון המורים של המבורג, כשאחזור. זה עיתון בתפוצה של אלפי מורים. זה נושא מאוד כואב. אפילו במלון שאנחנו מתאכסנים בו שוכנו מפונים. הם במלון, אבל הם בהחלט לא תיירים".

מה הדבר שיהיה הכי קשה להסביר לאנשים בבית?
אקרמן: "השאלה שהכי קשה לי לענות עליה עד כה היא מה יהיה בעתיד. מי יקבל עליו אחריות לרצועת עזה?"

קינג: "אנשים בגרמניה חיים באותו המצב שחיו בו לפני 7 באוקטובר. הם לא מרגישים, לא רואים ולא מבינים את השבר הנורא ולא מסוגלים לדמיין מה המשמעות שלו. אין להם מושג מה השתנה. מי שלא בוחר להיכנס לנושא, לדעת מה קורה במזרח התיכון ומה קורה בישראל, יתקשה להסיק מה המשמעות של השינוי. זה הדבר שיהיה הכי מאתגר להביא לאנשים בבית".

מרטין שטרומאייר: "אנשים שנמצאים בקשר, דרך האיגודים המקצועיים, מבינים לעומק סולידריות מהי. הם אלה שמבינים היטב את המורכבות וזה מושרש בתוכם מניסיון והיכרות. זה לא משהו שיודעים, זה משהו שמרגישים"

שטרומאייר: "כמעט בלתי אפשרי להסביר בגרמניה את מה שקורה פה. אנשים שם לא מבינים ולא מרגישים את זה. נפגשנו עם משפחות בכיכר החטופים ובלטו לי במיוחד שני דברים: הראשון הוא איתנותה של הדמוקרטיה הישראלית. אתם במלחמה, יש לכם ממשלה ימנית שרבים מתנגדים אליה כל כך, ואנשים בכל זאת מתאחדים ומגלים סולידריות כמדינה. הדמוקרטיה בישראל חזקה, וממשיכה להיות חזקה גם במלחמה. כולם מאוחדים, אבל בד בבד חלק מתנגדים לממשלה הימנית. זה מרשים מאוד. גם לנו בגרמניה יש בעיה גדולה מאוד עם התחזקות מפלגות הימין האנטישמיות שמאיימות מאוד על הדמוקרטיה. אבל אני לא רואה מאות אלפי אנשים מפגינים נגדם כמו שהפגינו פה נגד ההפיכה המשטרית שקידם נתניהו.

"הדבר השני הוא המאבק להחזרת החטופים. כולם רתומים לזה, וכולם נספרים ונחשבים. לכל אחד יש שם, כל אחד ואחת צריכים לחזור, את כל הנרצחים והנופלים צריך לזכור. אתם במלחמה, ובכל זאת, כל אחד הוא סובייקט שמשנה משהו. זה דבר מדהים".

דקה: "קולגה מאוקראינה ציינה בפניי את ההבדל העצום בין המלחמה בישראל למלחמה באוקראינה, שנעוץ בעובדה שכל אדם פה נראה ונחשב. הרבה אזרחים ברחו מאוקראינה, ואילו לישראל אנשים חוזרים מרחבי העולם כדי להירתם למאמץ. כל חייל שנופל במלחמה מוזכר בשמו, מציינים אותו בחדשות. זה משהו שאין בשום מקום. זה מאוד פשטני, אבל זה הבדל עצום".

הקשר בין האיגודים המקצועיים יכול לסייע?
קינג: "חייבים להתגבר על הדעות הקדומות כדי לראות את המצב לאשורו. המפגש בין חברי האיגודים מהמדינות השונות הוא אולי לא התשובה היחידה, אבל הוא עוזר מאוד. קצת לפני המלחמה, הבאתי לישראל משלחת של צעירים מאיגוד עובדי ההוראה שלי, וביקרנו בכפר עזה. ב-7 באוקטובר כולם היו המומים ממה שקרה שם, וזה רק כי הם היו שם ויכלו לקשר את המקום לפנים של האנשים.

דניס דקה: "קולגה מאוקראינה ציינה בפניי את ההבדל העצום בין המלחמה בישראל למלחמה באוקראינה, שנעוץ בעובדה שכל אדם פה נראה ונחשב. הרבה אזרחים ברחו מאוקראינה, ואילו לישראל אנשים חוזרים מרחבי העולם כדי להירתם למאמץ"

"הקשר הוא מה שעושה את ההבדל, שמעורר את האכפתיות וההתעניינות וגם את הדאגה. דרושים לנו אנשים שירחיבו את הקשר. במיוחד כשמדובר במורים, שחשוב שיידעו על מה הם מדברים כשהם עומדים בכיתה. אולי זה לא הפתרון המלא, אבל זאת אבן בדרך לפתרון".

שטרומאייר: "אנשים שנמצאים בקשר, דרך האיגודים המקצועיים, מבינים לעומק סולידריות מהי. הם אלה שמבינים היטב את המורכבות וזה מושרש בתוכם מניסיון והיכרות. זה לא משהו שיודעים, זה משהו שמרגישים. הם מכירים את האנשים, את המצבים שצריך להתמודד איתם. לכן אנחנו צריכים לחזק את הקשר בין האנשים".