הדה ז'ה וו קפץ השבוע לבקר. 23 שנה בדיוק – אבל בדיוק – אחרי הנפילה של שייע פייגנבוים מהכתפיים של פסו, למדרגות המובילות מכר הדשא באצטדיון הברפלד בראשון לציון לחדרי ההלבשה, נפל יוסי אבוקסיס מהכתפיים של אוהדי בית"ר.

רבים זוכרים את הביזאר ההוא ושוכחים מה קרה שם קודם. צפרירים חולון, סוג של יורדת בטוחה, שניצחה עד פברואר 2001 משחק אחד בעונת 2000/01, קבוצה שלא ניצחה אפילו את עצמה במשחקי אימון פנימיים, ניצחה את בית"ר ירושלים של גד זאבי. שיינזינגר השוער שחרר כדור, יוסי אלפיה רץ את כל הדרך עד לשער של בית"ר ותקע גול בזמן פציעות. זה היה שיא ההפקרות המקצועית בעידן אלי גוטמן בבית"ר. המאמן המסודר, המתוכנן, הפרפקציוניסט, נכנע לקבוצה שלא היה לה אפילו תרגיל קרן. בעוד מצלמות העיתונות התרכזו בנפילה של שייע מהכתפיים, שרפו אוהדי בית"ר את הצעיפים שלהם מחוץ למגרש.

שם, פחות משלוש שנים מעונת השרוכים, תם עידן. אוהדי בית"ר גירשו די מהר את גוטמן מהקווים, זירזו את הליכתו של גד זאבי והכניסו לקרבם שרשרת של בעלים מתחלפים שלא רק שדרדרו באופן מובהק את המועדון הזה – בעיקר בגלל מערכת סימביוטית חולה עם הקהל – אלא גם קיבעו אקסיומה: היציע שולט במועדון ואם המועדון נלחם ביציע – אין מועדון.

"שירים ושערים וטכנאים", המערכון שכתב בסוף שנות ה-70 יוסי בנאי לשלישיית הגשש החיוור, ביטא זאת טוב מכולם: "אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים  מי יהיו השחקנים והמאמנים. אנחנו גם רוצים לקבוע את התוצאה, ואנחנו גם נקבע מה יהיה מזג האוויר, ואם לא – נשרוף את המועדון". כמה מצחיק, ככה עצוב, ככה אמיתי.

***

הדברים האלה נכתבים אחרי שיוסי אבוקסיס אולץ להתפטר על ידי היציע כפוי הטובה של אוהדי בית"ר ירושלים, 23 שנה אחרי שהחליט לעזוב את בית"ר – בתום 6 שנים קסומות – ולעבור להפועל ת"א, בדיוק בגלל היחס מהקהל לו זכה מאמנו אז אלי גוטמן.

יוסי אבוקסיס כמאמן בית"ר ירושלים (צילום: אורן בן חקוון/פלאש90)

זה קורה כמה ימים לפני הדרבי הירושלמי ביום ראשון הקרוב, שממש עד לפני שנה היה זיכרון מעומעם מימים שבו בית"ר הייתה קבוצה ירושלמית ופחות קבוצה עממית, פסבדו-פוליטית. כי עד לפני שנה בערך, לא הייתה הפועל ירושלים. היא כמובן הייתה, אבל הייתה נוכחת-נפקדת, בעיקר נפקדת מהדרבים הירושלמים. ועד שהגיעה מדי פעם לפגוש את בית"ר, היא חטפה. יותר מ-30 שנה עד לאחרונה היא לא ניצחה דרבי, אבל גרוע מזה: היא כמעט ולא שיחקה בדרבי.

כי הפועל ירושלים הייתה מה שהיום בית"ר, והיום בית"ר, היא מה שהייתה הפועל ירושלים. כשבית"ר זכתה באליפויות – 4 בתוך 11 שנה – שחקני הפועל זכו בבוררויות. מועצת פועלי ירושלים ידעו שביתות רעב במסדרונותיה, הקבוצה התגלגלה לידיהם של הקבלנים ויקטור יונה ויוסי סאסי, ובסוף החליטו אוהדי הפועל – חלקם הארי – לצאת לדרך חדשה ולהקים את הפועל ירושלים מחדש: בהפועל קטמון, מליגה ג'. וזה הצליח להם.

המצחיק הוא שזה קרה בין שתי עונות האליפות האחרונות של בית"ר, שנקנו בכסף הגדול של ארקדי גאידמק, זה שניסה לקנות לגיטימציה דרך מועדון כדורגל כפוי טובה. זה לא עזר לו, אבל זה בהחלט עזר להפועל, שבשקט נבנתה מכלום. כי גאידמק יצר ואקום, זרות בלתי אפשרית בין המותג לבין המציאות. הכסף שלו סימא את ההמונים, וכל מה שבא אחריו נראה הרבה פחות נוצץ, הרבה פחות קהילתי, הרבה פחות בית"ר.

הפועל ירושלים חוגגת ניצחון על בית"ר ירושלים בדרבי (צילום אורן בן חקון/פלאש90)

לואקום הזה נכנסה הפועל. היא שאבה את הנוער הירושלמי אליה. היא הקימה את ליגת השכונות, פרויקט חברתי שחשף אותה לילדי ירושלים רבתי, ובעיקר גרם לגורמים פיננסיים להתאהב בה, לתת לה את ממונם. היא אימצה את כדורגל הנשים.

הפועל ירושלים שאבה מבית"ר בני נוער, פוטנציאל כלכלי, היא שאבה ממנה דור שלם. 16 השנים שהפועל קטמון נמצאת בסביבה, ובית"ר מתקשה להתמודד אפילו על אליפות, טלטלו את ירושלים.

***

זה תהליך שטרם הושלם, אבל הוא בדרך לשם. אי אפשר גם לעצור אותו. להפועל ירושלים יש יותר קבוצות מבית"ר ירושלים בליגת העל של שלושת השנתונים הבכירים בנוער, יש להם יותר שחקנים שהיא גידלה וטיפחה וגם מכרה – ויליאם אגאדה, גוני נאור, ליאור קאסה, תיכף איינהו פרדה – ואלה שחקנים שחלקם גדל בבית הספר לכדורגל של הפועל ירושלים החדשה, ולא בבית וגן. נכון, היא טרם גידלה אלי בן רימוז' חדש, אפילו לא מישל דיין, אבל זה לא שבית"ר מייצרת מלמיליאנים ואוחנות למכביר. להיפך, בית"ר היא הרבה יותר לגיון זרים מהפועל.

הניצחון לא יושג בגודל הקהל. בית"ר היא מזמן לא קבוצת כדורגל, היא תנועה עממית, היא ניידת הבידור של "ישראל השנייה", הפריפריאלית, הביביסטית, הימנית. הפועל נשארה מעוז של "אבל בהסתדרות" (כך היו שרים אוהדי בית"ר בירושלים בשנות ה-60 כשהפועל הפסידה), ויש האומרים שהמהדורה הקהילתית שלה "השתכנזה", אבל לא בטוח שזה מה שמטריד אותה. גודל הקהל – וזו עובדה בכדורגל הישראלי – לא תמיד קובע מי יותר טוב.

אוהדי בית"ר ירושלים פורצים אל הדשא בסיום גביע המדינה באצטדיון סמי עופר (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

כי בעוד זיו אריה מחזיק במשרת המאמן בהפועל ירושלים 4 שנים וחצי, הרי שבתקופה הזו עמדו על הקווים של בית"ר שישה מאמנים, ותיכף מתחיל לעבוד גם המאמן השביעי. אם בהפועל ירושלים הבעלים יישארו תמיד (או לפחות עד שיצמח שותף עסקי) אותם בעלים – אוהדי הקבוצה – בבית"ר התחלפו ארבעה בעלים בזמן שהצד האדום בעיר טיפס מעלה.

המדהים הוא שבעוד בהפועל הקבוצה היא קבוצת אוהדים אבל מי שמנהל אותה הוא ועד מנהל שנבחר על ידי ציבור האוהדים, בבית"ר הקבוצה היא פרטית אבל מי שמנהל אותה בפועל הם האוהדים. ברצותם יתנו שקט, ברצותם יגרמו למאמן ללכת וברצותם יגרשו את הבעלים. בצד אחד של העיר יש שקט תעשייתי מצמית שנותן יופי של מעטפת מקצועית ובצד השני, "חארב או דארב".

אז נכון, בית"ר עדיין ממוקמת יותר גבוה בטבלה מהפועל, ואם היו לה את 4 הנקודות שוויתרה עליהן – תמורת השתתפות בגביע המדינה והדחה בסיבוב ח' – היא הייתה גם במקום החמישי, ואילו הפועל עוד יכולה לרדת ליגה בסיום העונה, אבל עדיין: בירושלים יש כבר דרבי, והוא פתוח לחלוטין.

כי בסוף, מה שקובע בכדורגל הוא לא גודל הקהל אלא גם טיב הניהול. הקהל רק עוזר לניהול טוב לייצר כסף שמביא שחקנים טובים. בבית"ר הקהל בחלקו לא עוזר בכלום. הוא בעיקר מקלקל. השאלה למה יענקל'ה שחר או אלונה ברקת או אפילו איזי שרצקי לא הגיעו לבית"ר, כמו גם השאלה למה בית"ר לא הפכה באמת לקבוצת אוהדים בריאה, היא שאלה רטורית.