יחסי הגומלין המורכבים בין היהודים לערבים בתוך מדינת ישראל, אשר מלווים אותה מיום הקמתה, ידעו אין ספור טלטלות, מתחים, עליות ומורדות. מבחינה היסטורית-פוליטית מדובר במצב ייחודי, שכן יחסים אלה מושפעים מהסכסוך החיצוני בין ישראל לפלסטינים ומדינות ערב.

הקונפליקט המתמשך והמובנה בין ישראל לעולם הערבי הטביע את חותמו במידה רבה על היחסים בין המדינה והחברה היהודית לבין החברה הערבית בישראל, אשר זהותה של האחרונה מושפעת מהמרחב האזורי שבה היא נמצאת. בשל עובדה זו, בעתות משבר ומלחמה אנו עדים להזדהות גוברת של הערבים בישראל עם הצד הפלסטיני והערבי, בין היתר משום שלרבים מהם יש משפחות בגדה המערבית וברצועת עזה.

אלא שהחל מראשית שנות ה-90, שורת אירועים מכוננים שקרו במדינה השפיעו במידה רבה על מערכת היחסים בין המגזרים, באופן ש'ישראליותם' של הערבים באה לידי ביטוי בהדרגה בחברה הכללית ותרמה אט אט לבניית המצב האופטימלי הנוכחי ביחס הערבים בישראל לאוכלוסייה היהודית.

מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, בשעה שהסקאדים שנורו על העורף הישראלי לא הבחינו בין אוכלוסיות, הייתה הפעם הראשונה שבה הערבים בישראל חשו את היותם חלק מחזית המלחמה. כמו רבים מאזרחי המדינה, גם הערבים נצמדו למסכות האב"כ בחדר האטום והאזינו לדובר צה"ל.

תחושת "הזהות הישראלית" קיבלה תמריץ שנתיים לאחר מכן, כאשר המפלגות הערביות נמנו על הקואליציה וסיפקו לממשלת העבודה-מרצ רשת ביטחון בתקופת הסכמי אוסלו (1992-1996),  ולראשונה היו שותפות להחלטות דרמטיות ולא הצביעו אוטומטית נגד הממשלה באופן מסורתי.

למרות המתיחות שקיימת בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בעתות מלחמה ועימותים צבאיים דוגמת מהומות אוקטובר 2000, מלחמת לבנון השנייה, 'עופרת יצוקה', אירועי 'שומר החומות' ועוד, משקלן של מגמות ההשתלבות של האזרחים הערבים בחברה ובכלכלה הישראלית עדיין נותר המרכיב החשוב ביותר שמשפיע על היחסים בינם לבין המדינה. השתלבותם של ערבים לצד יהודים במקומות העבודה יוצרת פעמים רבות מציאות שבה ערכים מקצועיים הפכו לנורמות התנהגות הקובעת את היחסים ביניהם.

בתוך כך, ניסיון העבר מראה שבעת אירועים חריגים מתרחשת אמנם האטה בפעילויות אלו באזורי המפגש, אך לא מתרחש מצב של שבר בלתי הפיך. לבסוף, השיקולים הכלכליים גוברים וניכרת חזרה לשגרה עם סיומו של המצב החריג, תוך שהקרבה והקשר על בסיס יומי בין שתי האוכלוסיות ממשיכים לממלא תפקיד משמעותי בקביעת היחסים ויוצרים דינמיקה חברתית שתורמת לקבלתו של האחר.

אם כן, החברה הערבית עברה עם השנים מהפך אידיאולוגי, במיוחד מאז האביב הערבי. בעוד מדינות העולם הערבי חוו תהפוכות ענק שאילצו אותן לעסוק בבעיות פנימיות ובמאבק יצרי בין האזרחים למשטר, הערבים בישראל הבינו יותר מתמיד שהם חיים במדינה יציבה עם משטר דמוקרטי על כל המשתמע מכך. ביטוי למהפך זה ניתן לראות בהתנהלותו של יו"ר מפלגת רע"מ ח"כ מנסור עבאס, שמאז שהתמנה למנהיג התנועה ב-2018 העביר אותה מהפך אידיאולוגי. לא עוד מפלגת אופוזיציה חסרת השפעה, כי אם מפלגה בעלת שאיפות לישיבה סביב שולחנה של כל ממשלה ודיבור גלוי על הצורך בקידום האינטרסים של החברה הערבית.

אירועי הטבח ופרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' הביאו להבשלה בקרב הציבור הערבי בישראל, שהפנים כי הוא חלק בלתי נפרד מהעורף ומחזית המלחמה. חדירת מחבלי החמאס ומתקפת הטילים גבתה מחיר דמים יקר וכואב של עשרות ערבים, בעיקר בדווים מהדרום, שנרצחו ונחטפו לרצועת עזה. מאז ה-7 באוקטובר, ניכרת מגמה של הזדהות מצד האזרחים הערבים כלפי המדינה והאזרחים היהודים.

בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך בתחילת נובמבר 2023, עולה כי 66% מהאזרחים המוסלמים ו-84% מהנוצרים והדרוזים מרגישים חלק מהמדינה ובעיותיה. הציבור הערבי בכללותו גילה אחריות ולא נגרר לפרובוקציות של גורמים רדיקליים בתוך החברה שרוצים לגרור לסכסוך מיותר, והמנהיגים הדתיים, החברתיים והפוליטיים סירבו להיגרר אחר אותן קולות שניסו להבעיר את השטח. הם הבינו שלמחרת המלחמה עליהם להמשיך ולחיות יחד ובמבחן התוצאה המנהיגות הישראלית שיבחה את ההירתמות ואת ההתנהגות החיובית של החברה הערבית.

אם נסתכל קדימה נגלה שכל משבר הוא הזדמנות, ובמובנם הרחב, תוצאותיהם והשלכותיהם של אירועי ה-7 באוקטובר הם שעת כושר משותפת לקירוב ולחיזוק הקשרים בין האוכלוסייה הערבית למדינה באופן שתהליך ההבשלה יוכל להניב פירות מעשיים כפתח לתיקון, על מנת שמשברים שאירעו בעבר לא יחזרו בעתיד. לשם כך יש לפעול בחמישה מישורים עיקריים:

• על המדינה להכיר בקול ברור וצלול בכך שמיעוט הערבי בישראל הוא ציבור נורמטיבי, ושומר חוק וסדר וברובו נאמן למדינה, שרבים ממנו משרתים בזרועות הביטחון, ומתנדבים לשירות לאומי-אזרחי.
• יש להמשיך ולהשקיע בחברה הערבית במיוחד ביישובים שמתגוררת בהם אוכלוסייה במצב סוציו-אקונומי נמוך ולהקפיא את הקיצוץ המתוכנן בתוכניות החומש להשקעה כלכלית במגזר הערבי שתכליתן פיתוח רמת החיים ביישובים הערביים, קיצוץ שאותו הגדיר השב"כ רק לאחרונה כי הוא טומן בחובו איום אסטרטגי לטווח ארוך.
• לאחר האטה רגעית בהיקף מקרי הרצח ברחוב הערבי לאחר ה-7 באוקטובר, מספר הקורבנות מהאלימות בחברה הערבית המשיך לטפס כשחלק ניכר מהיישובים הפכו לשטח הפקר וחסרי משילות. אסור שהקולות שהשמיעו מנהיגים בחברה הערבית טרם המלחמה על נקיטת פעולות דרסטיות למיגור הפשיעה, ישובו ריקם. לשם כך יש ליצור שיתוף פעולה עם המנהיגות הארצית והמקומית במגזר על ידי קיום מפגשי "שולחנות עגולים" ברשויות הערביות שיכללו נציגי ציבור, ראשי רשויות, נציגי מערכת האכיפה ומשרדי ממשלה.
• על המדינה לראות ביוזמות אזרחיות דוגמת החמ״לים המשותפים ליהודים וערבים שקמו במהלך המלחמה לסיוע למשפחות שנפגעו, כבסיס למינוף היחסים בין המגזרים ולשיתוף פעולה עתידי ברמה המקומית שיקרין על הרמה הארצית.
• ולבסוף, על המנהיגות, הן בחברה הערבית והן בחברה היהודית, לפעול להגברת הסולידריות שמאפיינת את החודשים האחרונים ולהימנע משיח מתלהם ובמיוחד בעתות משבר.

פרופ' מוחמד סואעד הוא מומחה ליחסי ישראל-ערב וחוקר דת, אתניות ושבטיות במזרח התיכון וראש המכון לחקר החברה הערבית בישראל במכללה האקדמית גליל מערבי