כמו כל אזרחי המדינה, גם אנו, במרכז הרפואי לגליל השוכן בנהריה, כ־10 ק"מ מהגבול עם לבנון, התעוררנו למציאות הנוראה של 7 באוקטובר, השבת השחורה.

כבר באותו יום, בשעת צהריים, הונחה צוות ראשוני מהמחלקה לעבודה סוציאלית לפתוח מרכז מידע למשפחות. מאז, כבר יותר מחודשיים, המרכז מאויש ביום ובלילה, 24/7, נוסף על העבודה השוטפת.

תוך ימים ספורים נפתחה אצלנו, בגבול הצפוני, חזית נוספת. מחלקות האשפוז הורדו למתחמים תת־קרקעיים ואנו נערכנו לתקופה מאתגרת ועמוסת עבודה. רבים מהעובדים פונו מבתיהם הסמוכים לגבול וצירי תנועה שונים נסגרו – מה שלא פעם הקשה את ההגעה לעבודה ואת החזרה הביתה.

עובדים רבים נאלצו למצוא סידור לילדיהם, שלא יכלו ללכת לבית הספר, ולוודא שהם נמצאים במתחמים מוגנים. חלק מהעובדים ובני ובנות זוגם/ן גויסו למילואים בצו 8, מה שהוביל למחסור בכוח אדם.

עם כל הקושי, הלחצים והאתגרים הרבים – העובדים הסוציאליים שלנו ממשיכים להגיע למקום עבודתם כרגיל, תוך מציאת פתרונות לאיזון בין הבית והעבודה. פעמים רבות, החרדה נותנת את אותותיה בקרב הצוותים.

מטבע הדברים, המחלקה לעבודה סוציאלית מנוסה גם בשגרה בטיפול במקרי משבר, טראומה, אובדן ובשורות מרות, בשינויים פתאומיים בחיים ובהתארגנות סביבם בעקבות מחלות, תאונות ומצבים נפשיים ומשפחתיים קשים.

העובדת הסוציאלית מעורבת בטיפול מייד לאחר שניתן הטיפול הרפואי הראשוני. היא מסייעת לחולה ולבני משפחתו להבין, לעכל ולהסתגל – לאשפוז ובעיקר למצב החדש, שלא פעם מחולל שינוי עצום בחיים ובתפקוד האישי והמשפחתי, משפיע על מעגלי חיים שונים ודורש מענה טיפולי בקהילה לצורך הסתגלות והתמודדות.

המצב החדש חייב את כולנו להתארגנות מורכבת, שדרשה ועדיין דורשת הסתגלות מהירה לשינויים בתהליכי העבודה ובחיינו האישיים תחת שגרת מלחמה. ההוראות השתנו באופן תדיר, ללא התראה מוקדמת, ודרשו מכולנו גמישות ויכולת הסתגלות.

במרכז הרפואי יש בית חולים תת־קרקעי, שאליו הורדו בהדרגה מחלקות האשפוז. המהלך דרש שחרור מיידי של חלק ניכר מהחולים – לביתם או להמשך טיפול במסגרות שונות – דרך חמ"ל שחרורים ארצי. סביב נושא זה נדרשו העובדות הסוציאליות לעבודה רבה מול חולים ומשפחות הנתונים במצוקה, בקושי רב ובמצבים מורכבים ומאתגרים ביותר ברמה הרפואית וברמה הפסיכו־סוציאלית.

נוסף על כך, מהחזית הצפונית התחילו להגיע חיילים פצועים בדרגות פגיעה שונות, ובמקרים בודדים אף הרוגים, למרבה הצער. כחלק מתפקידנו, אנו מטפלים בהם ובבני משפחותיהם מסביב לשעון. טיפלנו גם בנפגעי חרדה, וביניהם תושבי האזור שהשתתפו במסיבה סמוך לקיבוץ רעים שבדרום, או תושבים שחשו מצוקה, לחץ ומועקה בעקבות המצב ומתקפות הטילים.

כמנהלת המחלקה, אני חשה שהצוות כולו נתון בלחצים רבים, גם בבית וגם בעבודה. תחושת האי־ודאות והקושי לשלב בין הבית לעבודה יוצרים לחצים כבדים ומורכבים ביותר בקרב רבות מהעובדות שלנו. כמו כן, המקרים שאנו מטפלות בהם במסגרת עבודתנו הם לעיתים קשים ומטלטלים מאוד. תחושות דומות מרגישים עובדים מכלל הסקטורים בבית החולים, וגם בהם אנו תומכים ככל האפשר.

להערכתי, החלק המאתגר והמורכב ביותר בעבודתי הוא הצורך להכיל את הקשיים השונים של הצוות ולהיות עבורם אוזן קשבת – הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית. אני משתדלת להיות פנויה לשיחות אישיות, לקיים ישיבות צוות והדרכות מקצועיות ולחזק את הצוות ככל שניתן.

בימים אלו עוברים הצוותים הכשרה בשיטת הטיפול EMDR, באמצעות המרכז לטראומה. המטרה היא להעמיק את הידע הטיפולי ולהוסיף כלים מקצועיים במפגש עם נפגעי הטראומה הרבים הממשיכים להגיע אלינו. כמו כן, אנו חוזרים ומחזקים את הידע במודלים שאנו משתמשים בהם בשגרה באירועים מסוג זה, כמו מודל מעש"ה ובשורה מרה, ואני שמחה על כך מאוד.

כמי שמתגוררים באזור הגליל, הצוות מורכב מבני דתות ומגזרים שונים: עובדות יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, נרתמות במלוא המסירות והמחויבות למשימה המיוחדת ששעת חירום זו מעמידה לפתחנו. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, מתגייסות לטיפול המורכב באזרחים ובחיילים ושמחות לתרום מהידע ומהמקצועיות שלהן ולסייע בהתמודדות עם המצב המורכב והקשה.

בשיחות אישיות שערכתי עם כמה מהעובדות המוסלמיות, הן חשפו בפניי את הקשיים והדילמות המלוות אותן. אחת מהן אמרה לי בגילוי לב: "לנו הכי קשה. כשאני צריכה לטפל בחייל ומשפחתו או בנפגעי חרדה אחרים סביב אירועי המלחמה, אני חוששת שיחושו רתיעה ואפילו כעס כלפיי, עקב היותי ערבייה. אני רואה את המבטים המופנים כלפיי ברחוב או כשאני מדברת בטלפון בערבית, וכבר קרה שספגתי הערות לא נעימות. אני רואה את עצמי כאזרחית ישראלית, מגויסת ונכונה להשקיע את כל כוחי ויכולותיי בעבודה. האנשים שמביטים בי כך אינם יודעים שאני מטפלת בחיילים ובבני המשפחות שלהם ובאנשים שכל עולמם קרס. גם אני, כמו כל אזרח אחר, חוששת מההפגזות ומחוסר הוודאות ודואגת לילדיי".

התחושות הקשות אינן מרפות, אך עם זאת אני גאה מאוד בכל אחת ואחת מהעובדות שלי. למרות הקשיים והאתגרים הרבים הן עובדות מסביב לשעון, יחד ובשיתוף פעולה, מתוך הבנה והכלה מלאות של המצב. אף אחת מהן לא אמרה – או אפילו חשבה לרגע – שאינה מוכנה לטפל, לסייע ולעבוד שעות נוספות ביום ובלילה, בכל מקרה ועבור כל מטופל. כולן ממשיכות להירתם למשימה המאתגרת והמורכבת במלוא המוטיבציה והמקצועיות, מתוך נכונות לתת ככל שאפשר.

זה ממלא את כולנו בתקווה ובאופטימיות גדולה.

מי ייתן ויבואו ימי שגרה שקטים ונעימים.

***

סלעית אדוארדס – MSW, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז הרפואי לגליל. SalitE@gmc.gov.il