תושבי הנגב המערבי (עוטף עזה) חיים מזה שנים רבות בהקשר של איום בטחוני מתמשך ושגרת חירום. מדובר בתקופות בלתי צפויות של מצבי לחץ קולקטיביים, אשר משפיעים על קהילות שלמות וחושפים מטפלים, מטופלים ואנשים עם רקעים שונים לאותם סיכונים. בתוך מצב הלחץ ותחושת הסכנה הקולקטיביים, יש גם מי שבפועל נפגעים בצורה חמורה יותר – אם בפגיעה בגוף ואם בסיכון לחייהם או לחיי קרוביהם.

גם החרדות משותפות ברובן למצבי הלחץ השונים: הפחד לצאת למרחב הציבורי הטומן בחובו סכנה, הגבלת התנועה והצורך להסתגר ב"מקום בטוח", חשש מנזקים כלכליים וחוסר ביטחון בהתקדמות עם תוכניות אישיות ומקצועיות. לגבי ילדים, מדובר באובדן החופש לשחק בחוץ ולנוע בחופשיות בין הבתים, כמו גם בתנודות בסדירות הביקור במוסדות החינוך (שטרנברג וכהן, 2020).

הממצאים שיוצגו להלן עלו כתמה "לא מתוכננת" במחקר תזה שנערך בחממת נבט שבבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שהסתיים זמן קצר לפני 7 באוקטובר. מטרתו המקורית של המחקר הייתה לעמוד על תפיסות הוריות של אנשי מקצוע במקצועות טיפוליים בעיר שדרות שבעוטף עזה. תוך כדי תיאור האתגרים העומדים לפניהם, המשתתפים פירטו את הגישות הטיפוליות שגיבשו בשדרות, בהתאמה להקשרי החיים בעוטף.

חוכמת השדה של משתתפי המחקר, בקולם, תוצג כאן.

המחקר הונחה על ידי גישות תאורטיות שונות, שהמרכזית שבהן היא הגישה מודעת־ההקשר (Nadan & Roer-Strier, 2020). לפי גישה זו, הטיפול מותאם אישית למטופל, כאשר המטפל לוקח בחשבון את מכלול ההקשרים הרלוונטיים למטופל כמו מגדר, דת, מעמד כלכלי, מצב פוליטי, מצב משפחתי ואידיאולוגי וכדומה. הגישה מתייחסת למורכבות (בניגוד לתפיסות בינריות כמו חולי והחלמה), לדינמיות והשתנות ולחוסן אישי וקהילתי כמרכיבים מרכזיים בטיפול.

מתודולוגיה: המחקר, בסוגה האיכותנית־פנומנולוגית (Williams, 2021), התבסס על ראיונות עומק חצי־מובנים עם 15 מטפלים העובדים בבריאות הנפש וברווחה, שעסקו בחוויותיהם במתן שירות לאוכלוסייה בעיצומו של איום ביטחוני מתמשך. הראיונות נותחו בניתוח תמטי (Maguire & Delahunt, 2017).

אתגרי הטיפול בהקשר של איום ביטחוני מתמשך

לדברי חלק גדול מהמטפלים, במהלך שנות הטיפול בעוטף הם חוו אתגרים שונים שלהכשרתם הפורמלית לא היו מענים עבורם. פער זה הוביל לגיבוש גישות טיפוליות ייחודיות. כפי ששיתפה יהודית:

תדעי לך שבאוניברסיטה רוב המרצים לא יודעים לדבר על טראומה, תסלחי לי, אבל הם בכלל לא מכירים את החיים בעוטף

עדינה מתייחסת למפגש הטיפולי בעיצומו של איום ביטחוני:

אני חושבת שמשהו בעבודה בעוטף שונה מאוד מעבודה במקום אחר, כי אתה עובד על משהו תוך כדי שהוא קורה. אתה גם עושה טיפול וגם מחזיק עם הילד, את הסיטואציה שהוא נמצא בה, כי בעצם אין צפירת הרגעה. זה מלמד אותך לעבוד עם הילדים בתוך הסיטואציה, גם ללא צפירת הרגעה.

התמשכות האיום הביטחוני והעבודה תוך כדי מוגדרת כאתגר מרכזי אצל רוב המרואיינים. איילת מסבירה זאת היטב:

 פעם הרצנו את זה בבית ש"עדיף קסאם ולא קורונה" וצחקנו מזה כל הזמן, כאילו רק ילדי שדרות יכולים לבקש דבר כזה. כל העולם סבל מהקורונה וילדי שדרות מעדיפים קסאם ולא קורונה, כי זה נגמר אחרי פרק זמן.

השינוי והדינמיות המאפיינים אזורי עימות הם אחד האתגרים המרכזיים המשפיעים על המציאות הטיפולית. איילת מפרטת:

עבודה במציאות משתנה, ההבנה שאני לא יכולה להבטיח למטופל: "ניפגש בשבוע הבא". זה לא מובן מאליו, כי החיים דינמיים, ובמציאות שלנו פה זה הרבה יותר דינמי. זה לדעת להחזיק טיפול ולסגור את הנקודות בטיפול הזה ומקסימום לפתוח אותן עוד פעם בטיפול הבא. כבר היו מקרים שאמרתי למטופל: "טוב, בשבוע הבא נמשיך לעבד את האובדן שלך הזה והזה" ולא סגרתי את הפגישה, ובזמן הזה יכולים לקרות המון דברים… אחרי ההסלמה אנחנו רואים הרבה יותר זוגות שניגשים לבקש ייעוץ וגישור ובעצם עזרה בלהחזיק את הבית. אין כמעט משהו שלא הושפע מזה.

גישות טיפוליות

הגישות הטיפולית שגיבשו המרואיינים אינן אחידות. הן פרי תהליך שהמטפלים עוברים, והן מתפתחות ומתעצבות לאורך התפקיד. המרואיינים ציינו אסטרטגיות שונות שהם נעזרים בהן לטיפול בשדרות:

גישה ממוקדת פתרון וקצרת מועד

רבים מהמרואיינים התייחסו להתאמת הגישה הטיפולית למענה נקודתי. דוד מסביר:

אני טיפוס שמאוד מעמיק בטיפול, בתפיסה המקצועית שלי. יכול להיות לי סטינג ארוך ודינמי, 15-10 פגישות, ואז מתחילים משהו נרטיבי ואז הולכים ל־CBT, ואז אני אוסף את הכול ואני יוצר משהו שאי אפשר להתווכח איתו… אלא מה, אנשים אומרים שאין להם כוח להמשיך עם טיפול כזה, זה ארוך מדי…. מספיק סובלים את הסטרס ביום־יום… רוצים פתרון עכשווי, לכן… צריך לתת להם בעיקר מענים מיידיים, יש לו ריב עם אשתו, אני צריך לענות לו כאן ועכשיו, אז אני משנה את צורת הטיפול ומצמצם אותו ככל האפשר.

גישת כאן ועכשיו מותאמת למטופל

כמענה לאתגר של שינויים מתמידים וחוסר ודאות מה יקרה מחר, מטפלים נוספים הדגישו את חשיבות הטיפול בגישה הממוקדת בכאן ועכשיו ומותאמת לכל מטופל לפי צרכיו, כאשר לכל מפגש יש התחלה וסוף מוגדרים. שירה שיתפה:

אני לא מאמינה שיש גישה אחת שמתאימה לכל בני האדם; אני מאמינה שצריך לשלב לפי האדם שמגיע אלינו, להתאים לו את הטיפול שהוא ספציפית צריך בהתאם לנתונים האישיים שלו ובהתאם למצב שהוא נמצא בו באותו רגע. במיוחד בשדרות, שבתור מטפלת אני יודעת שאין לי רצף בטיפולים, האנשים חיים פה בטראומה ובפוסט־טראומה, כל פעם שהם מגיעים לטיפול צריך להתייחס למקום שהם נמצאים בו היום, כך שאין תהליך טיפולי בשלבים או תובנות שיש לדבר עליהם ממפגש למפגש, זה משהו אחר.

טיפול ממוקד בחוסן – "בכל משבר יש מבשר"

רוב המטפלים שרואיינו בחרו לגור ולעבוד בעוטף ורואים בעבודתם שליחות ומשמעות. לדבריהם, חלק מהתושבים לא הגיעו ממניעים אידיאולוגיים וחשים חוסר בחירה או חוסר יכולת לעבור לאזור מגורים אחר. הבחירה האידיאולוגית צוינה כנקודה קריטית וכגורם חוסן מרכזי. חוסן אישי, משפחתי וקהילתי כגורם חשוב בטיפול עלה אצל מטפלים רבים. תאיר מגדירה את החיים בעוטף ואומרת:

כל מי שגר בעוטף יש לו שריטה בנפש, ככה זה, אין מה לעשות! אלא מה, האתגר הוא ללמוד איך לחיות איתה, ואיך במצבים של שגרה להתעצם ולהתחזק… בתפיסה שלי אני חושבת שבכל אתגר טמונה הזדמנות, בכל משבר יש מבשר. דווקא המציאות הביטחונית הזו מאוד מדייקת את המקום של החוסן, שבאמת ככל שיש למשפחה חוסן ולהורים חוסן זה מקרין על כולם – על הילדים, על השכנים, על המטופלים, על הסביבה המצומצמת והרחבה יותר…

אלעזר מספר על השיטה שהוא נעזר בה. הוא מאגד כמה שיטות טיפול ממוקדות־חוסן בהתאם למצב:

השיטה שאני משתמש בה היא גישת החוסן, גישת הכוחות, לפתח כוחות, משאבים […] אז גישת הכוחות, גשר מאחד […] CBT… תפקודים, ואז, כשיבוא הצבע האדום, אם את גרה בשדרות, את תגיעי אליו עם הרבה יותר חוסן. אני עובד עם EMDR… הרי מה זה PTSD? היא שומעת את הצבע האדום, היא מריחה את הריח של השריפה, לא מצליחה להתחבר לחשיבה הרציונלית שזה נגמר. האימה והסכנה מאחורינו.

לדברי אלעזר, שילוב טכניקות ומתודות טיפוליות מאפשר דרכים רבות לפיתוח כוחות להתמודדות, צמיחה וחוסן.

גם אריאל מתארת גישה ממוקדת חוסן:

אני מאמינה במודל של מרכז חוסן, החוסן חשוב לא פחות מכיפת ברזל! אנחנו פה מלמדים את האדם להתחבר לעצמו, להתחבר לקהילה, להיות מסוגל לקבל עזרה, לעזור ולהיעזר! האנשים מתרגלים את זה, לומר לעצמם: עכשיו יש שקט, אני חי עכשיו את הרגע, את השקט שיש עכשיו, ואני לא יושב ומחכה מתי יפול קסאם, מתי יהיה שוב ירי. אנחנו מלמדים את האנשים לשלוט על המחשבות שלהם, יש טכניקות ב־CBT וגם במיינדפולנס, שמה אנחנו מלמדים את המוח להרגיע וללמוד איך לפרש דברים. להפסיק לנסות לשלוט על המצב, להיות מסוגלים לחיות את הספק.

אתי מיישמת את גישת החוסן בהדרכת הורים:

הדרכות הורים הן העזרה הכי משמעותית שיש. בסופו של דבר, חוסן של ילד נבנה כשיש לו הורים חסינים, וכשההורים לא חסינים ומגיבים בהיסטריה בכל דקה ויש צרחות ברקע, אז הילדים לא יהיו חסינים לעולם, הם רק יפתחו כל מיני תסמינים של חרדה… אני חושבת שהעבודה העיקרית היא לחזק את החוסן של הורי הילדים… הרבה פעמים כשיש איזושהי משפחה שמתמודדת עם אתגר של התמודדות ביטחונית, מרכז חוסן יודע לתת מעטפת מאוד רחבה של טיפולים. זה יכול להיות טיפול משפחתי וזה יכול להיות טיפול זוגי להורים או טיפול דיאדי וזה יכול להיות טיפולים לילדים והדרכת הורים במקביל. נתפרות פה חליפות בהתאם לצרכים.

לירי פיתחה שיטה משלה, שאותה היא מנגישה להורים הנמצאים עם הילדים בממ"ד בזמן התקפה. השיטה מלמדת לנשום, משלבת את הטיפול עם משחק ומונגשת לילדים בצורה קלילה ונעימה. היא מסייעת לילדים להגיע לאיזון רגשי ולהוריד את מפלס החרדה בזמני מצוקה.

למשל, אם את עכשיו בלחץ ואני אגיד לך להפריח בועות סבון, את לא תצליחי. זה ייצא כזה כמו רוק או מים שמתפרצים לכל מקום, כי אנחנו לא מוציאים באמת מהבטן את האוויר, אנחנו לא ממלאים את חלל הריאות באוויר, ואז נושפים אותו החוצה, ובנשימות כאלה קצובות ומהירות. הילד נושם, אבל הילד בתוך החרדה שלו, פחות מצליח לתקשר, פחות מצליח לנשום…

אני משתמשת בגישה הקוגניטיבית־התנהגותית ובחיבור של זה, במיוחד סביב המצבים הביטחוניים. מה הקשר בין מה שאני חושב למה שאני מרגיש ולבין מה שאני עושה בפועל. כל הנושא של קוהרנטיות, ההחזקה של שלוש המשמעויות של קוהרנטיות: מובנות, נהילות ומשמעותית. בעצם להבין מה קורה לי, להצליח להסביר את עצמי לאחרים, מה קורה לי? כמה הסיטואציה משמעותית לי וכמה החיים שלי עוד יותר משמעותיים לי מעבר לסיטואציה, לא משנה מה הסיטואציה, המשמעות שאנחנו תופסים בתוך העולם, בתוך המשפחה שלנו, היא הרבה יותר גדולה מהאירוע הספציפי הזה. והנהילות: איך אני מנהל את החיים שלי ולא מנוהל בתוכם.

עדינה מדגישה את חשיבות החוויה החיובית של הטיפול כמגבירת חוסן נפשי. היא מחזיקה בדעה כי חיזוק התא המשפחתי הוא בסדר העדיפות הראשון. לדעתה, הגישה הטיפולית הנכונה עבור הילדים היא תחושת החוויה והעצמאות שלהם; לא טיפול בגישות פרשניות והשלכתיות, אלא טפול כחוויה המאפשרת לילד להתבטא, ליהנות, לשחק ולהעלות תכנים, ללא ביקורת או פרשנות.

אני נותנת להם את שעת הטיפול הבטוחה הזאת, שיהיה להם טוב, שיהיה להם כיף, אני לא נכנסת לקישקע שלהם, זה ממש לא המצב, זה ממש לא הדבר הנכון… כבר מההתחלה הבנתי שאני לא צריכה לטפל בילד באופן שהוא יספר לי את הסודות שלו… הגישה שלי מאוד לא השלכתית. אם עולה השלכה בטיפול, אני חושבת שזה טוב, אבל התפקיד שלנו בטיפול הוא לא לפרש, בטח לא עם הילדים. לעבוד דרך הקשר, לתת לילד להעלות את התכנים שלו ולא לפרש אותם […] אני יכולה להגיד לך שלקח הרבה זמן בטיפול עד שהבנו את המצב הנפשי הקשה של הילדים, הסטרס שהם נמצאים בו, והאמירות האובדניות הקשורות לבלגן הנוראי שיש בין ההורים בבית. אני זוכרת שכשישבתי איתם ציטטתי מהספר "דגדוגים", שיש לי בבית ואני מקריאה ממנו גם לילדים שלי: "כשהיה להם מצחיק הם צחקו עד השמים, וכשהיה להם עצוב שילבו חזק ידיים". הרגשתי שזה משהו מאוד עוצמתי שניסיתי להעביר – זו המציאות עכשיו! זה מה שיש לעשות כרגע: לשלב חזק ידיים, כאילו לחזק את המשפחתיות, לחזק ולראות את הצרכים של הילדים. זאת לא עבודה של לעבד את הטראומה אחרי שהיא סיימה לקרות, זו עבודה תוך כדי, ואני חושבת שזה מייצג הרבה יותר מצבים בחיים בעוטף עזה, המצב הזה שצריך לעבוד עם ילדים תוך כדי, ילדים נמצאים בתוך והטפול צריך לתת להם מענה באופן אקוטי וגם לטווח הרחוק.

לסיכום

המטפלים שרואיינו משקפים תפיסה המתכתבת היטב עם הגישה מודעת־ההקשר. הם מודעים לגורמים שונים המשפיעים על הטיפול כמו הבחירה לגור בעיר שדרות, אידיאולוגיה, מצב משפחתי וזוגי, החיים בצל איום ביטחוני מתמשך ועוד. על פי הגישה מודעת־ההקשר, הטיפול מותאם אישית למטופל, כאשר המטפל לוקח בחשבון את מכלול ההקשרים הרלוונטיים למטופל. המטפלים שרואיינו מתייחסים למורכבות, לדינמיות והשתנות ולחוסן האישי, המשפחתי והקהילתי כמרכיבים מרכזיים בטיפול.

הטיפול מותאם לכאן ועכשיו, כאשר לעיתים אין רצף בטיפולים. לכן, רבים ממליצים לפתוח ולסגור בכל טיפול את הנקודות שעלו בו, ולא להשאיר את המשך הדיון למפגש הבא.

הגישות הטיפוליות מעודדות חוויית טיפול חיובית, הפחתת חרדה, קשר, ביטוי, הכלה, צמיחה מתוך האתגר והגברת תחושת השליטה, בצד היכולת לחיות בחוסר שליטה.

רשימת המקורות

שטרנברג, ר', וכהן, א' (2020). טיפול משפחתי במצב של איום מתמשך: התערבויות בזמני חירום ובזמני קורונה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4008.

Maguire, M., & Delahunt, B. (2017). Doing a thematic analysis: A practical, step-by-step guide for learning and teaching scholars. All Ireland Journal of Higher Education, 9(3), 3351.

Nadan, Y., & Roer‐Strier, D. (2020). A context‐informed perspective of child risk and protection: Deconstructing myths in the risk discourse. Journal of Family Theory & Review, 12(4), 464–477. https://doi.org/10.1111/jftr.12393

Williams, H. (2021). The meaning of “Phenomenology”: Qualitative and philosophical phenomenological research methods. The Qualitative Report, 26(2), 366-385. https://doi.org/10.46743/2160-3715/2021.4587

***

מאשה כהן – עובדת סוציאלית, בוגרת תוכנית המוסמך וחוקרת בחממת נבט בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. masha.cohen@mail.huji.ac.il

ד"ר יאן סרדצה – פסיכולוג בהתמחות חינוכית, מנהל מייסד חממת מו"פ בשפ"ח שער הנגב, מרצה וחוקר עמית במכללה האקדמית ספיר ובחממת המחקר נבט שבאוניברסיטה העברית בירושלים.  yan.serdtse@mail.huji.ac.il

פרופ' דורית רואר־סטריאר – פרופסור מן המניין בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים, ובחממת נבט למחקר מודע הקשר. dorit.roer-strier@mail.huji.ac.il