בחודשים האחרונים נפלה בחלקי הזכות לרכז את מערך הטיפול הנפשי של נחל עוז במשמר העמק, מטעם הקיבוץ שאני חברה בו – משמר העמק. בחרתי לתאר את התהליך הייחודי מנקודת מבט אישית, טיפולית וארגונית, עם עצירה להתבוננות ברגעים ובסיטואציות מתוך החודש וחצי הראשונים להגעתם של חברי קיבוץ נחל עוז לקיבוץ משמר העמק. התהליך שבו קהילת מטפלים מקומית קולטת קהילה, שעות ספורות לאחר טראומה לאומית, הוא ייחודי וראוי להתבוננות.
בבוקר ה־7.10 שהיתי בכנס בחו"ל. כעבור שלושה ימים והרבה תלאות הצלחתי להגיע הביתה, למשמר העמק. שעות ספורות לאחר שנָחַתִּי פגשתי את פרופ' מיכל שמאי – עו"ס מומחית בטראומה קולקטיבית1,2 ומזכירת הקיבוץ. נפגשנו בשומריה, מרחב החינוך הבלתי־פורמלי של נערי משמר העמק וקיבוצי הסביבה, לשם התפנו כ־350 תושבי נחל עוז, שהגיעו לכאן בבוקר ה־8.10.23 עם הבגדים שלגופם בלבד.
מיכל מסרה לידיי את ארגון מערך התמיכה הנפשית הראשונית, שכלל צוות מטפלות ממשמר העמק וממחלקת הרווחה של המועצה האזורית מגידו, וכן כמה מתנדבים. בימים הראשונים התקבלו הפניות ממזכירות נחל עוז והצוות המקומי הגיש סיוע ראשוני. כבר ביום הראשון לפעילותנו גיבשנו מערך של מטפלות מנוסות ומחויבות לצורך התערבות בחודש הקרוב. למחרת כינסתי את צוות המטפלות למתן הדרכה ראשונית וליצירת קבוצה מקצועית. באותו יום כבר נקראתי לסייע לצבא במתן בשורה מרה לאחת המשפחות: אישה צעירה, עם ילדים צעירים מאוד, התבשרה שנמצאה גופתו של הבעל והאב. בשורות מרות אני מוסרת גם בשגרה, ומזה שנים אני גם מלמדת את הנושא, ובכל זאת אינני יכולה שלא להתפעל מהאישה הצעירה הזאת, שלאחר הדרכה קצרה – שכללה בעיקר את האמירה שרק היא מספרת את הבשורה לילדים ושאין דרך נכונה אחת להגיד לילדים שאבא שלהם נרצח ולא נחטף לעזה – בתבונה של אם פצועה, מבלי לקרוא פרוטוקולים, היא ידעה לשאול כל אחד מהם אם הוא יודע למה קראה לו לשיחה ולשמוע שהם יודעים שזה קשור לאבא. לאורך התקופה שלאחר מכן הייתי שותפה לבשורות נוספות שמשפחות המתינו לקבל, ושהציבו סוף לחוסר ודאות מטלטל.
האירועים נמשכו, והיה ברור לכולם שאנחנו חייבים לעבוד במקביל – גם ארגונית וגם פרטנית. קיבלנו הצעה להדרכה חיצונית ממערך הבריאות של בית החולים העמק, ויחד עם צוות מקומי ונציגי קהילה מנחל עוז בנינו מודל מסודר, שיעזור לנו להגיע לכל משפחה שפונתה לצורך הערכה ראשונית של מצבם הנפשי ומתן סיוע ראשוני.
15.10.23 – אחרי סוף שבוע עמוס ובניית אינטייק ואישורו על ידי הצוותים המקצועיים, התחלנו לקיים פגישות מסודרות עם אנשי הקהילה. ציוותנו כל משפחה למטפלים ממשמר העמק, מהמועצה האזורית מגידו ומבית החולים העמק. במקביל, קיימנו תורנות של שני מטפלים לאורך כל שעות היום לצורך מתן מענה לפניות דחופות, וכן טלפון חירום בשעות הלילה. במשך השבוע הראשון ועד היום התקבלה רק פנייה אחת בטלפון החירום. השאלה מהו חירום ברורה מאוד, וכאן, במשמר העמק של אחרי השבת השחורה, שום דבר אינו חירום.
הקו שמלווה אותי הוא שאנחנו, אנשי המקצוע, איננו צריכים לשדר בהילות. אני מוצאת את עצמי מרגיעה את אנשי המקצוע, שעולים מהם דחיפות וצורך לתת מענה מהיר, גם אם זה לא תמיד נכון לכל מצוקה. כך גם בפגישות הרבות עם חברי נחל עוז – אלה הרשמיות שבחדרי הטיפול, ואלה שמתחת לעצים ובשבילים. הדגש הוא על כך שיש להם כוחות, ושהרוב המוחלט יחלים החלמה ספונטנית3.
בהדרכת צוותים של מטפלות ומתנדבים מצאתי את עצמי מדקלמת שוב ושוב את שלושת הכללים: נרמול, תיקוף ותקווה4, ומוסיפה כלל נוסף: גבולות. הגבול הפרוץ הוא התמה של כל מה שקורה פה. לאנשים הפרטיים, לזוגות, למשפחות לקהילה כולה. לא רק פריצת הגבול המוחשי אלא גם האופן שהיא נתפסת כבגידה הראשונה, שאחריה הגיעה האכזבה מהזמן הרב שעבר עד שהגיעו כוחות הביטחון, ומהזמן הרב מדי שלקח למוסדות המדינה להתעשת. הם הגיעו לכאן חסרי כול וקיבלו מרחב שרחוק מלהיות מספק למשך תקופה ממושכת; מרחב שהצפיפות בו אינה מאפשרת אינטימיות אישית, זוגית ומשפחתית – וכך גם האינטימיות נפרצת.
בשבועיים הראשונים, רובם הסתובבו טרוטי־עיניים, מחפשים נחמה כלשהי להישען עליה, בשעה שמדי יום נוספות עוד מודעת אבל, עוד הלוויה, עוד שבעה, עוד בשורה. אנחנו משתפים אותם בהחלטות ובהתלבטויות, אבל נראה שהם עדיין מתקשים להבין בכוחות עצמם למה הם זקוקים.
המציאות המשותפת משפיעה על רמת החדירות של הגבולות בטיפול, והא־סימטריה המובנית שבין מטפל למטופל מאותגרת לא פעם בשאלות אישיות, שמנסות לבחון עד כמה נצליח להבין את החוויות הקשות שעברו. ולצד זה, החיים המשותפים בקהילה אחת מפגישים אותנו, המטפלות מהקהילה הקולטת, עם סיטואציות לא רגילות ביחסים טיפוליים, שאנחנו נדרשות לדון בהן רבות בהדרכה הקבוצתית.
ובחזרה למפגשים האישיים. עולם הטראומה מוכר לי מאוד מליווי של חולי סרטן הנוטים למות5. אני מרגישה כיצד עולמות התוכן הללו מובילים אותי לפגישה עם אנשים שהיו בחוויית סף מוות שהיא דומה וגם שונה כל כך. אנשים שניהלו דו־שיח ער עם המוות, כמו בהוספיס אני מתחילה לכתוב, וגם פה המטופלים עוברים לדיבור בקצב הכתבה. משהו בנוכחות של התיעוד מאפשר התבוננות. אני מסבירה למה חשוב שנסתכל בשעון וננסה ללכת צעד־צעד בתוך ההתרחשויות של השבת ההיא. בפעם הראשונה, רק בעובדות: קמתי, סגרתי את התריסים, הכנסתי את הילדים מתחת למיטה. בלי לעצור לצורך התבוננות ברגשות שליוו פעולות אלה. מדי פעם אני שואלת: מה חשבתם? מתפעלת התפעלות אותנטית מהתושייה, מהכוחות, מסדר הפעולות. המלל מפרק. הם מתארים את עצמם שם ברגעים הללו, כמו שתיארה לי אחת הנשים: "כשהמוות בכל רגע מחכה להיכנס בדלת". אף אחד לא מתאר היסטריה. כולם מספרים שהילדים היו מדהימים. לא שאלו שאלות, כמעט לא בכו. כשביקשו שייכנסו לארון, הם נכנסו לארון, וכשאמרו להם לשכב מתחת למיטה – הם עשו זאת. ילדים במצב "השתק", כשיצר ההישרדות פועל. החושך ששרר בממ"דים אִפשר לא לפגוש את העיניים: "היינו כולם בחדר אטום, אטום להכול. לא ראינו הבעות ולא מצוקה… 18 שעות… כל אחד לעצמו, לא יודע מה עם האחר, ללא יכולת לנחם זה את זה. כל אחד היה במקום שלו, לנפשו".
המפגשים ממוקדים בסיפורי הטראומה ובעיבוד האירוע. כבר בשנת 1992 הציעה הרמן3 בספרה "טראומה והחלמה" שסיפור הטראומה מסייע ליצירת היגיון ומשמעות באירוע הטראומטי, וטענה שכאשר הוא מסופר במצב ובמקום בטוחים, בתוך יחסים בטוחים שבהם המטפל מתחייב לשהות עם הנפגע ולעזור לו להתחבר מחדש למשאבים שלו, עשוי להיווצר שינוי בעיבוד הזיכרון הטראומטי, שיכול להקל על הסימפטומים הטראומטיים. במפגשים הבאים אני מקריאה להם את הסיפור שכתבנו יחד, כאשר במהלך ההקראה עולות תמונות נוספות ואנחנו משבצים אותן בסדר הנכון – ושוב מקריאים. בין לבין אנחנו מדברים על ההתמודדות היום־יומית, על התגובות הנורמליות כל כך של התפרקות בהופעות האמנים, על החשש לצאת מהקיבוץ ועל תחושת הביטחון שמקנים המגורים ב"קומונה" – במקביל לתחושת המחנק, האין פרטיות והאין אינטימיות. בחלק מהמקרים אנחנו מקיימים מפגש זוגי משותף, מקריאים את הסיפור, וביחד מתאפשר להם להסתכל זה לזה בעיניים, לתת נחמה, לבכות ביחד, וגם להפוך את הסיפור לסיפור משותף. התנסות עם ארבע משפחות הקנתה לי תחושת ביטחון שזו דרך נכונה למתן תמיכה נפשית ראשונית. אלו מפגשים עוצמתיים. כשהסיפור עומד באוויר ואנחנו שומעים אותו ביחד, אני מרגישה יחד איתם את הדופק מתחזק ואת הדם זורם ברקות, וגם את השלווה הזאת, של קבלת הדין, שכולם מתארים ברגע אחד בסיפור שבו ברור להם שאולי לא ייצאו מזה חיים. וגם את הרגע ההוא, בדרך מנחל עוז למשמר הנגב, שם עצרו בדרכם למשמר העמק, שבו הם מתחילים להבין את גודל האסון ולראשונה מתברר להם שיש חטופים ונרצחים רבים בקרבם ובקרב חברים ומשפחות בקיבוצים הקרובים בעוטף. ולצד ההבנה הזאת, ישנה תובנה נוספת: שהם ניצלו, שלהם היה מזל. החיבור בין הכרת התודה לבין התופת שעברו בשעות האלו, לצד חוסר האונים, הוא כנראה השורש של אשמת הניצול5 שעוד תעלה רבות במפגשים.
בערך לאחר חודש מתחילה כניסה אינטנסיבית יותר של המחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית שער הנגב. מנהלי הרווחה והחוסן מהדרום הם אנשי מקצוע מקצועיים ומנוסים, חדורי רצון עז לחזור להיות הכתובת המספקת מענה רגשי; כזה שיחזיר את האמון ביכולתם לקבל בחזרה את האחריות לתפעול מערך העזרה לנחל עוז. עם זאת, המרחק ממשמר העמק מקשה עליהם לתת מענה מקיף לכל התחומים – נפשית ואינסטרומנטלית. בתחילה אנשי נחל עוז אינם מעוניינים שמערך העזרה שנבנה כאן יעבור מיידית לשער הנגב, וגם לנו קשה לוותר על המערך המקצועי שבנינו. עם לא מעט קרטועים, אנחנו מתחילים ללמוד לעבוד ביחד, כשהמסר הוא שלאט לאט נעביר לשער הנגב את האחריות על מתן המענים.
5.11.23 – שיחת הקיבוץ של משמר העמק התכנסה לקבל החלטה לגבי מתן האפשרות לנחל עוז להישאר במשמר העמק לתקופת זמן של עד שנה. עבור חלק מחברי נחל עוז, האירוע נחווה כמלחיץ, אבל התשובה החד־משמעית שהתקבלה הביאה איתה חיבור נוסף בין שתי הקהילות.
במקביל לניהול המערך, אני ממשיכה להיפגש עם אנשים לצורך התערבות ממוקדת טראומה. גם אחרי חמישה שבועות, אנחנו עובדים שוב ושוב עם הסיפור של השבת ההיא. לכל מפגש מצטרפת תמונה שנשמטה בפעמים הקודמות. מפגישה לפגישה, ההלם שוכך ומתחילות לעלות שאלות: מה היה אפשר לעשות אחרת? סביב השבוע הרביעי, אשמת הניצול עולה במלא עוצמתה 5,6. חוכמת הבדיעבד לצד הקושי הרב להכיל את חוסר האונים מביאים עימם הרבה שאלות של "מה היה אילו?" בפגישות, אנחנו עובדים על קבלת המציאות כפי שקרתה, קבלה של חוסר היכולת לשנות את האירועים שהיו, ובה בעת – מנסים לבדוק מה הם כן יכולים לעשות עכשיו.
בימים הבאים, קהילת נחל עוז צריכה לקבל החלטה היכן יישארו בתקופת הביניים – במשמר העמק או בחלופות אחרות. כל זה קורה בסמוך לקיום אזכרות השלושים לחברים שנרצחו, בימים שבהם מערך העזרה שבנינו במשמר העמק מסיים לערוך 170 אינטייקים, 80 התערבויות לטווח קצר ועוד 60 התערבויות טיפוליות הממשיכות לשלב הביניים. בשבוע הזה, השישי במספר, כמות הפניות עולה, חוזרת לקצב של השבוע הראשון. התחושה היא שהמתח שוב גבוה, ואני תוהה אם זה קשור לצורך לקבל החלטה על המקום, לזמן שעבר, לאנשים שרק עכשיו – כשהשקט השתרר במרחב הציבורי – מתחילים לעבד את מה שעברו. תהיה הסיבה אשר תהיה, שוב יש הפניות רבות. חוויית חוסר הוודאות מציפה אותם, והמתח מביא עימו אי שקט קהילתי, זוגי ומשפחתי.
שלושה חודשים אחרי, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם חוסן שער הנגב. מטפלות ממשמר העמק ממשיכות לתת מענה לחלק מהחברים של נחל עוז, ובין הקהילות נרקמת שותפות שעוד ייכתב עליה רבות.
ברמת המענים הנפשיים, על אף שלמדנו הרבה – התחושה היא שאנחנו כותבים את התאוריות תוך כדי תנועה, צריכים לאלתר הרבה ולעבור מהתבוננות בפרטים להתבוננות רחבה על קהילות. לכל אלה נדרשות הרבה רגישות וצניעות.
קהילת נחל עוז בחרה להמשיך להתגורר אצלנו, בקיבוץ משמר העמק, לשנה הקרובה. אין לי ספק שעוד נלמד מהם רבות. אני מודה על הזכות להיות חלק מהדבר הגדול הזה, ועל הזכות להיות מכל עבור כל מי שהפקידו אצלי את סיפורי הטראומה של השבת ההיא.
רשימת המקורות
1Shamai, M., & Ron, P. (2009). Helping direct and indirect victims of national terror: Experiences of Israeli social workers. Qualitative Health Research, 19(1), 42-54.
2Shamai, M. (2015). Systemic interventions for collective and national trauma: Theory, practice, and evaluation. Routledge.
3הרמן, ג' ל' (1992). טראומה והחלמה. עם עובד, ספריית אופקים.
4אפל, נ' (2017). כוחו של CBT בטיפול זוגי – טיפול התנהגותי קוגניטיבי בקונפליקטים זוגיים. הוצאת אח, קרית ביאליק.
5Ivzori Erel, A., & Cohen, M. (2022). ‘No place like home?’ A qualitative study of the experience of sense of place among cancer patients near the end of life. Health & Social Care in the Community, 30(4), e1194-e1201.
6Kubany, E. S., Haynes, S. N., Abueg, F. R., Manke, F. P., Brennan, J. M., & Stahura, C. (1996). Development and validation of the trauma-related guilt inventory (TRGI). Psychological Assessment, 8(4), 428.
7Kip, A., Diele, J., Holling, H., & Morina, N. (2022). The relationship of trauma-related guilt with PTSD symptoms in adult trauma survivors: A meta-analysis. Psychological Medicine, 52(12), 2201-2211.
***
ד"ר עדי יבזורי אראל – עו"ס רפואית, מנהלת בית הספר ללימודי המשך ברפואת משפחה, הפקולטה לרפואה, הטכניון; מרכזת התחום הפסיכוסוציאלי במחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וג"מ; מרצה במכללה האקדמית צפת. adi.erel40@gmail.com
