טיפולי פוריות כרוכים במתח ובלחץ פסיכולוגי ופיזיולוגי רב ונחשבים להליך מלחיץ ותובעני רגשית, הן לאישה עצמה והן לבן/בת הזוג (Miller et al., 2019). חוויית הדחק נובעת בעיקר מעשייה יום־יומית רבה הנדרשת בהליך הרפואי, יחד עם העומס הרגשי הפנימי, המתח והציפייה המתמשכת. נשים1 הנעזרות בטיפולי פוריות מתארות לעיתים קרובות את המסע שלהן להורות בעזרת מטפורות קונקרטיות ורגשיות המקושרות למלחמה; תחושות הנעות בין מאבק פנימי למאבק חיצוני בניסיונותיהן הרבים והחוזרים להשיג את ההיריון המיוחל.
במציאות טראומטית משותפת, כמו זו שכולנו חווים בשבועות האחרונים מאז 7 באוקטובר, מטפורות אלו הפכו למציאות בקרב חלק מהמטופלות. רבות מהן מדברות על "מלחמה בשתי חזיתות" – התמודדות כפולה ומעיקה עם מצבי דחק מקבילים, כאשר להתמודדות עם אתגרי הפוריות וההיענות להליך הרפואי המורכב המתלווה להם מצטרפים אתגרי המלחמה והשלכותיה בחזית ובעורף.
הפריה חוץ־גופית (IVF או הח״ג) נתפסת בדעת הקהל כמהפכה טכנולוגית רפואית מודרנית ומבורכת, המסייעת למיליוני אנשים בעולם, מאותגרי פוריות מסיבות שונות, להביא ילדים לעולם. לצד המהפכה הרפואית המרגשת, שהיא עוגן של תקווה עבור נשים וגברים שבעבר לא יכלו להפוך להורים, הח״ג היא ברוב המקרים הליך רפואי ממושך, תובעני ופולשני, הדורש היענות גבוהה לטיפול, זריקות ובדיקות יום־יומיות ולעיתים אף הסתייעות בתרומת זרע, תרומת ביצית או פונדקאית. להתמודדויות אלה עלולות להתלוות רמות גבוהות של דחק ומצוקה רגשית, מתח ואי־ודאות, פגיעה בדימוי העצמי ובשגרת החיים (גילאי גינור, 1996), כמו גם חוויה של פגימות הגוף, קושי בשמירה על מערכת תמיכה חברתית ומשפחתית ותהליכים פסיכולוגיים של אבל ואובדן. מצב משברי זה מכונה בספרות Reproductive Trauma" (Jaffe & Diamond, 2011)", שכן האי־פריון הוא חוויה מתמשכת המשפיעה על תחומי חיים רבים. מכאן חשיבותה הרבה של תמיכה רגשית לצד ההליך הרפואי.
במרבית יחידות ה־IVF הציבוריות והפרטיות בישראל מועסקים כחלק מהצוות הרב־מקצועי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים רפואיים, אשר מעניקים טיפול פסיכו־סוציאלי פרטני, זוגי ו/או קבוצתי למטופלים ביחידה ומלווים אותם במסע שלהם להורות. מאז פרוץ המלחמה עלו בשיחות טיפוליות אלה תכנים, שאלות והתלבטויות שהושפעו, כצפוי, מהמלחמה. ביחידות ה־IVF באסותא מרכזים רפואיים ביצע הצוות הפסיכו־סוציאלי התערבויות מותאמות למצב. כמו כן, נערכו שני מפגשי וובינר (סמינר רשת) בנושא ההתמודדות עם הטיפולים בעת מלחמה, שהשתתפו בהם מאות מטופלות.
מתוך הניסיון שנצבר בתקופה זו באסותא מרכזים רפואיים במפגשים טיפוליים עם כ־300 נשים, במאמר זה נסקור את הקשר שבין ההתמודדות האישית עם טיפולי פוריות להתמודדות האישית והקולקטיבית מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל״, אל מול שלושה צירי המשגה מרכזיים:
הציר האקוטי – דחק וחרדה
עם פרוץ המלחמה, חלק ניכר מהמטופלות תיארו תגובות ראשוניות של בלבול, חרדה, אי־שקט ולחץ. רובן היו עסוקות קודם כול בהשלכות הקונקרטיות המיידיות של המלחמה על טיפולי הפוריות: התלבטות לגבי המשך הטיפולים; תהיות לגבי ההתמודדות עם ההגעה לבית החולים בעת אזעקות וירי טילים; שאלות בנוגע לרמת הסיכון שכל אחת לוקחת בדרך לטיפול הרפואי ולגבי הבטיחות והמיגון של חדרי הניתוח והטיפול; המשך הטיפול בעת אזעקה בזמן שאיבת ביציות, שנעשית לרב בהרדמה בחדר ניתוח; גיוס הצוות המטפל למילואים, ועוד. חלק מהמטופלות שיתפו לגבי בן זוג או בת זוג שגויסו למילואים והמשמעויות הרבות של היעדר התמיכה הזוגית בתוך ההתמודדות המורכבת מלכתחילה.
ניסיון שנצבר במצבי חירום ובמשברים קודמים מראה כי אירועים שונים, כמו תקופת הקורונה ותקופות של מבצעים צבאיים או מלחמות, מגבירים באופן מובן וצפוי את רמות הדחק והחרדה בקרב רוב מטופלות הפוריות, המתמודדות בחזיתות רבות. כל זאת בדומה להתמודדות עם מחלות כרוניות, הדורשת היענות גבוהה לטיפול יום־יומי והגעה למעקבים ולביקורים תכופים במוסדות רפואיים (Miller et al., 2019).
בהיבט הרגשי, ניתן להבחין במנעד רחב של רגשות ודפוסי התמודדות שונים בקרב המטופלות. יש מטופלות שחוו אובדן או/ו חטיפה של אדם קרוב בעת המלחמה ושיתפו בתחושת אשמה שהן חוות בשל הרצון להמשיך בטיפולים, כמו גם בכמיהה להביא חיים חדשים לעולם, לחברה ולמדינה שחוות שכול ואובדן כה רבים וכואבים. יש שהודו כי המשכיות הטיפולים מסייעת להן ״להיאחז בחיים״, לצקת משמעות לחייהן בימים קשים ולהמשיך בשגרה ובעשייה המוכרות להן, וסיפרו שעצירה או השהיה של הטיפולים עלולות להיות עבורן חוויה של "מוות קליני", "אין", ו"חידלון".
לצידן, יש נשים מטופלות פוריות ששיתפו כי הן חוות מצוקה נפשית משמעותית מאז פרוץ המלחמה: התפרצות או חזרה של התקפי חרדה, התמודדות עם טראומות קודמות מעברן שעברו רה־אקטיביזציה בעקבות האירועים העכשוויים, הלם וקיפאון, תחושה של עצב ודיכאון, חוסר אנרגיה, משאבי התמודדות דלים וקושי בתפקוד היום־יומי. על רקע זה, חלקן מתקשות להמשיך בשגרת הטיפולים ובחרו להשהות אותם עד להודעה חדשה.
שאלת ההשפעה של המתח והלחץ על הצלחת טיפולי הפריון מעסיקה חוקרים ומטפלים בתחום כבר שנים רבות (Miller et al., 2019) – והתשובות אינן חד־משמעיות. סוגיה זו עלתה בקרב מטופלות רבות, שחששו כי רמות הדחק והחרדה שהן מצויות בהן יפגעו בסיכויי ההצלחה של השגת ההיריון המיוחל. לכן, חלק מהנשים/זוגות העדיפו לדחות את הטיפול עד שירגישו טוב יותר או עד לסיום המלחמה. חלק מהנשים שיתפו כי הן חשות מוצפות מאוד בהקשר למצב הביטחוני שברקע, ופירטו לגבי הסיבות לחרדה שלהן: המתח והדחק, שהן מורגלות להם בהתמודדות עם טיפולי הפוריות והפכו לשגרה לפני המלחמה, התערבבו עם המתח ודחק שהם תוצאת מצב המלחמה – וביחד יצרו בלבול, תחושת היעדר שליטה, חוסר ודאות ועומס רגשי רב.
הציר התהליכי – אבל ואובדן
רבות דובר על תהליכים פסיכולוגיים מורכבים של אבל ואובדן בשל הכישלונות שבטיפולים חוזרים, הפלות, אובדן מרכיבים של זהות נשית/גברית המיוחסת לפוריות, אובדן זיקה גנטית לעובר במקרה של שימוש בתרומת זרע או/ו ביצית, ובמקרים רבים אף אובדן של שמחת החיים והחשק המיני, של חיי הזוגיות והשגרה בקרב נשים הנמצאות בטיפולי פוריות ובני/בנות הזוג שלהן.
בתקופת המלחמה ניכר שחוויית האבל האישי על הטיפול ש(שוב) לא צלח מתמזגת באופנים מסוימים עם האבל הקולקטיבי – החברתי הפוליטי: אובדן רב־דורי, אובדן מרובה, אובדן עמום ואובדן חברתי. חוויה זו באה לידי ביטוי באופן מובהק בשיח הטיפולי בתקופה זו.
חשוב להדגיש שהמשאב הקריטי ביותר בתהליכי ההתמודדות עם אובדן ואבל הוא התמיכה הבין־אישית והחברתית, שמקורותיה צומצמו מאוד בתקופת המלחמה. יש לכך השפעה רבה על יכולת ההתאוששות וההסתגלות של מטופלות פוריות.
הציר המוסרי
נשים וזוגות שמראש הדגימו אמביוולנטית לגבי טיפולי פוריות, הראו נטייה גבוהה יותר להתלבטות מוסרית לגבי הבאה של ילדים לעולם שנתפס כעת בעיניהם כאכזר, רווי שנאה ושכול, ואשר מתקיימים בו בכל יום אירועים קשים מנשוא: רצח וחטיפה של אזרחים חפים מפשע, עקירה מבתים, פציעה ומוות של חיילים בלחימה ממושכת – וכן ההשלכות של כל אלה על כל תחומי החיים.
נשים רבות, שלא חוו אובדן ישיר ושכול בעת המלחמה, שיתפו לגבי תחושות אשמה על היותן ״פריווילגיות״ בעיסוקן באתגר האישי, במטרה ה"אנוכית" של הקמת משפחה, בזמן שחיילים וחיילות נלחמים ונהרגים למענן, אימהות ואבות מאבדים את ילדיהם, ילדים מאבדים את הוריהם ומשפחות שלמות מתפרקות וחוות טראומה מתמשכת וכאב בלתי נתפס.
ניכר כי בימים אלה, המלחמה – התופסת נפח מרכזי בחוויה הקיומית האישית והקולקטיבית – מונכחת באופן מובהק גם בקרב נשים וזוגות בטיפולי פוריות. המושג ״אשמת הניצול״ (MacKenzie & Zhao, 2023) בא לידי ביטוי בצורה משמעותית בקרב כלל הציבור בישראל מאז פרוץ המלחמה, ובפרט בקשר הטיפולי עם מטופלות פוריות – כחוויית אשמה המתלווה לניסיונות להרות בזמן שאחרים נהרגים במלחמה. יתרה מזאת, תחושות אשם עלו בתחילת המלחמה גם בקרב הצוותים המטפלים במכוני הפוריות, בהקשר לחשש מיצירת עומס לא הכרחי על שירותי הבריאות בשעת חירום זו.
חשוב לזכור שבאופן פרדוקסלי, אפשר לראות בתחושת האשם את אחד הכלים החשובים במאמצים של אנשים לשרוד במשבר. ככל שתחושת האשמה קשה, חוסר האונים נחווה כתחושה קשה בהרבה: קל יותר להתמודד עם אשמה מאשר עם חוסר אונים, אובדן שליטה ושרירותיות (Lifton, 1980; Opp & Samson, 1989).
כך, ההתערבויות המרכזיות שהוצעו במהלך החודשיים האחרונים נסובו סביב ארבע תמות עיקריות:
- יישוג יָזוּם (Reaching out) למטופלות לצורך הנגשת טיפול פרטני וקבוצתי: בוצעו שיחות יזומות למטופלות במכוני IVF, כדי להציע להן את האפשרות לטיפול פרטני וקבוצתי. כמו כן, כשלושה שבועות מפרוץ המלחמה נפתחה קבוצת תמיכה בת עשרה מפגשים שבועיים, מתוך מחשבה כי שייכות והזדהות קבוצתית עשויות לסייע למטופלות פוריות בהתמודדות המורכבת: ליצור תחושה של קהילה ולכידות ולנרמל ולמתן תגובות רגשיות סוערות.
- תיקוף רגשי וקבלה לצד דיאלקטיקה של רגשות: מתן לגיטימציה למנעד רחב של רגשות – "מותר" להרגיש כמה רגשות בו זמנית. חוסר הוודאות וחוסר האונים, הבלבול, הקושי להמשיך בתפקוד כרגיל ותחושת האשמה, לצד תקווה, התרגשות וציפייה להמשיך כרגיל בניסיונות להרות, שמחה על הצלחת טיפול, נרמול הרגשות והתגובות השונות למצב ״לא נורמלי״. שום דבר אינו כרגיל – וכל בחירה היא לגיטימית.
- מיומנויות ויסות מתח וחרדה: תרגולי נשימה, קרקוע ומדיטציה ואף עזרה תרופתית להרגעה, בהתאם לצורך.
- הרחבת אפשרות הבחירה והחזרת השליטה: מרבית השירותים האמבולטוריים, ביניהם מכוני ה־IVF, המשיכו לפעול כרגיל בזמן המלחמה, בכפוף להנחיות פיקוד העורף ובהתאם לכוח האדם הזמין במחלקות בשל אילוצי המלחמה. עם זאת, הבחירה להמשיך/להשהות/להפסיק את הטיפולים היא בידי האישה/הזוג. מתן תזכורת שמדובר בטיפול אלקטיבי, שתאורטית אפשר לבחור בו מדי חודש מחדש, בהתאם לווסת האישה ולרצונה, חשובה במיוחד בעת זו, מאחר שאין מדובר בטיפול חירום או מציל חיים מבחינה רפואית.
לסיכום,
כעובדות סוציאליות ומטפלות חשוב שנהיה ערניות לאתגרים הייחודיים של התקופה ונבדוק באופן ישיר תחושות, רגשות וחסמים בקרב מטופלי פוריות – על אף שאין מדובר במחלה כרונית או מסכנת חיים. מומלץ שהתערבויות פסיכו־סוציאליות תהיינה רגישות־טראומה ומותאמות לתגובות הנפשיות וההתנהגותיות של מטופלי הפוריות.
1 במאמר זה ההתייחסות היא בעיקר לנשים מטופלות פוריות, בשל העובדה שמרבית ההתערבויות הפרטניות והקבוצתיות נערכו מולן.
רשימת המקורות
גילאי־גינור, ח' (1996). מטיפולי הפריון אל המשפחה. בתוך: ש' אלמוג וא' בן־זאב (עורכים), היריון מסוג אחר – עיון רב תחומי בהפריה חוץ־גופית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Jaffe, J., & Diamond, M. O. (2011). Reproductive trauma – Psychotherapy with infertility and pregnancy loss clients. Washington, DC: American Psychological Association.
Lifton, R. J. (1980). The concept of the survivor. In J. E. Dimsdale (ed.), Survivors, victims, and perpetrators: Essays on the Nazi holocaust. NY: Hemisphere.
MacKenzie, J., & Zhao, M. (2023). Survivor guilt. Philosophical Studies, 180 (9), 2707-2726.
Miller, N., Herzberger, E. H., Pasternak, Y., Klement, A. H., Shavit, T., Yaniv, R. T., & Wiser, A. (2019). Does stress affect IVF outcomes? A prospective study of physiological and psychological stress in women undergoing IVF. Reproductive Biomedicine Online, 39(1), 93-101.
Opp, R. E., Samson, A.Y. (1989). Taxonomy of guilt for combat veterans. Professional Psychology: Research and Practice, 07357028, Vol. 20, Issue 3.
***
רונה לנגר זיו, MSW – מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, ביה"ח אסותא רמת החייל. ronitlan@assuta.co.il
ד"ר ג'וליה גוזמן, PhD, MSW – מנהלת השירות לעבודה סוציאלית, אסותא מרכזים רפואיים. juliago@assuta.co.il
