מלחמת רוסיה-אוקראינה יצרה משבר הומניטרי רחב ממדים, שבו נזקקו מיליוני פליטים לסיוע הומניטרי דחוף בתוך אוקראינה ובמדינות מקלט שונות. במאמר זה יוצגו קולותיהם.ן של מתנדבות.ים, אנשי מקצוע מתחומי החינוך, הטיפול והרווחה (רובם מישראל), המתארים את חוויית ההתנדבות והמפגש עם אימהות פְּלִיטוֹת מאוקראינה וילדיהן. בעיקר יוצגו קולות רלוונטיים לעבודה בחירום בעת הנוכחית, המובילים לתובנות ולהמלצות אופרטיביות לעבודת מתנדבים בחירום בישראל.

המאמר מבוסס על מחקר תזה עדכני (2023) שנערך בחממת נבט למחקר מודע הֶקשֵׁר, בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר נערך בשיתוף פעולה עם ארגון Early Starters International (ESI), ארגון חינוכי־הומניטרי המתמקד בחינוך לגיל הרך לילדים במצבי חירום ברחבי העולם, מתוך תפיסה כי ילדים החווים טראומה ודחק יכולים להיתרם מתהליך חינוכי־טיפולי במרחב טרנספורמטיבי המגביר את תחושת הביטחון שלהם ושל אימהותיהן. הארגון הקים במדינות שונות למעלה מ־20 מרחבי חינוך וטיפול עבור ילדי הפליטים מאוקראינה ואימהותיהן. בעקבות מלחמת 7 באוקטובר 2023, הקים הארגון 17 מרחבי חינוך וטיפול עבור התושבים המפונים מעוטף עזה וצפון ישראל.

המסגרות התאורטיות שהנחו את המחקר היו הגישה מודעת ההֶקשֵׁר (Nadan & Roer-Strier, 2020), הגישה הסלוטוגנית (Mittelmark et al., 2017) וגישות ומחקרים בנושא השלכות טראומה קולקטיבית מתמשכת, חוסן והתאוששות.

מתודולוגיה: המחקר נערך בגישה איכותנית־פמנולוגית. המידע נאסף באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה עם 15 אנשי מקצוע שהתנדבו במרחבי החינוך והטיפול שהקים הארגון. 13 מתוכם הם ישראלים יוצאי אוקראינה, רוסיה או ברית המועצות לשעבר ו/או בני משפחות של ניצולי שואה. שתי מתנדבות היו נשות מקצוע פְּלִיטוֹת מאוקראינה. המשתתפים נשאלו על תפיסותיהם לגבי השלכות מלחמת רוסיה-אוקראינה על אימהות פְּלִיטוֹת וילדיהן ועל חוויות ההתנדבות. הנתונים נותחו בניתוח תמטי. כדי לשמור על חיסיון, כל השמות בדויים.

חוויה מורכבת: היבטי טראומה וחוסן בחוויית המתנדב

היבטי טראומה וטלטלה רגשית

מתיאורי משתתפי המחקר עולה כי החלטתם לפעול למען הפליטים נבעה ממניעים מורכבים, ביניהם טראומות עבר ורצון לפעול נגד אי־צדק. היציאה להתנדבות לוותה בחששות ובעמדות מגוונות של משפחותיהם.

מרבית משתתפי המחקר ציינו את פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה כגורם שעורר בהם תחושת אי־נוחות גדולה וצורך לפעול. ההנעה לפעולה הושפעה גם ממרכיבים בזהותם. רוב המרואיינים ציינו כי ההנעה שלהם להתנדבות קשורה גם לשאיפתם לפעול למען צדק חברתי. כך למשל תיאר דניאל:

אני יהודי, וגם היה לי ניסיון באנטישמיות בצבא הסובייטי, ואיפה שחייתי בברית המועצות, וזו הייתה ההצהרה שלי: אני יהודי […] ואכפת לי! אכפת לי! אם זה לא הוגן, אני קורא לתיקון עולם. אני לא אדם שומר מצוות, אבל אני מזדהה מאוד עם החוכמה היהודית והפילוסופיה. תיקון עולם הוא דבר חשוב מאוד עבורי.

משתתפי מחקר אחדים תיארו את חששם לפני היציאה להתנדבות עם נפגעי טראומה, הנוגע לחוסר הידע והניסיון שלהם וליכולתם להעניק לפליטים מענה אפקטיבי. כך תיארה אסתר את חששותיה:

[לפני ההתנדבות הראשונה] אני פחדתי […] שזה סתם משהו, שאני סתם הגעתי, שבזבזו עליי כסף, שקנו לי כרטיס, ושנתנו לי מלון ושאני לא אעשה שום דבר יעיל. זה מה שאני רוב הזמן חששתי. ואחרי ההתנדבות הראשונה ידעתי שאני אסתדר, אבל גם הדרישות כל הזמן עולות, והדרישות שלי מעצמי – גם הן עולות. אז תמיד יש איזשהו אתגר שאני לא יודעת אם אני אצליח.

היציאה להתנדבות לוותה בעמדות שונות של משפחותיהם. ההגעה לאזור המלחמה, ואפילו רק למדינות השכנות לאוקראינה, נתפסה כמסכנת חיים, ותפיסה זו באה לידי ביטוי בקושי של חלק מהמשפחות לתמוך ביציאה להתנדבות.

מרבית משתתפי המחקר תיארו את ההזדהות העמוקה עם טראומות הפְּלִיטוֹת וילדיהן. משתתפים שהיגרו מברית המועצות לשעבר חוו דמיון בין הקשיים שהערימו השלטונות על מי שביקש להגר בעבר ובין העוול והאכזריות המופנים כיום כלפי האוקראינים. כמו הפליטים, גם משתתפי מחקר אלו נאלצו להיקרע בגיל צעיר מביתם וממולדתם, ולעיתים אף להיפרד מבני משפחה שנשארו מאחור. אנה שיתפה בתחושתה:

זה נורא קשה, זה מעלה בי זיכרונות מאיך שאני עליתי לארץ […] היו לי שמה סבתות, ואני לא ראיתי אותן יותר […] אז זו הסיבה העיקרית למה אני עושה את זה, אני רוצה כאילו לנצח.

היבט נוסף לטלטלה הרגשית שחוו משתתפי המחקר התבטא באסוציאציות לשואה שהתעוררו בקרב כמחציתם. עומר שיתף:

אני חושב שהקטע הוא שהגענו לגבול בפעם הראשונה, אני חושב שזה היה השוק הרציני – האנשים שעומדים עם כל הפקלאות שלהם, מבולבלים ולא יודעים. השנייה הזאת שהם הופכים מאנשים כמוני־כמוך לפליטים, זה די shocking.

המפגש הראשוני עם הפליטים עורר בקרב חלק ממשתתפי המחקר רגשות חוסר אונים ורגשות אשמה. כך למשל סיפר דניאל על התנדבות שביצע בתחילת המלחמה:

בתחילת המלחמה הרגשתי שאני לא יכול לעשות דבר, שאין לי שום שליטה… אז חטפתי פחד ותחושת חוסר אונים בגלל שלא ידעתי איך לעזור – במיוחד בהתחלה. […] הרבה "אשמת ניצול", שאני גר במקום נהדר, יש לי ילדים, אף אחד לא הפגיז אותי, הכול בסדר, יש לי עבודה… אז המוטיבציה שלי (להתנדבות) הייתה להפחית את אשמת הניצול שלי, כיוון שהיא מאוד חזקה, ולהרגיש שאני יכול לשלוט על משהו.

כמו דניאל, גם מתנדבים נוספים ציינו שהפעילות והעשייה היו המענה שנתנו לתחושת חוסר האונים שחשו. פן נוסף בתחושת האשמה היה התנאים הטובים יותר של המתנדבים מאלו של הפליטים, והצורך שלהם ברווחה עצמית ובהטענת המצברים במהלך תקופת ההתנדבות.

היבטי חוסן והעצמה בחוויית ההתנדבות

לצד הטלטלה הרגשית הגדולה שחוו משתתפי המחקר, מרביתם תיארו חוויה מעצימה מאוד של עשייה רבת ערך, הגורמת להם לחוש סיפוק וגאווה רבים. אלונה ציינה:

המהירות של האימפקט, המהירות הזו של לראות שינוי, ובאמת יכולתי לראות שינוי […] זה תחושה שבחיים שלי לא הרגשתי, בחיים לא הרגשתי כל כך משמעותית למישהו […] פתאום יכולתי להיות מאוד משמעותית, מועילה, בזכות מי שאני […] זה משהו שנתן כל כך הרבה ערך, לי, תחושת ערך למשמעותיות של מה שעשינו שם.

כאמור, מרואיינים רבים הגיעו להתנדבות עם חששות הנוגעים למידת יכולתם להיות אפקטיביים ולסייע לפליטים. תחושות התרוממות רוח, סיפוק וגאווה שלא הרגישו בעבר תוארו כתוצאה מהעשייה המשמעותית ובעלת הערך.

תובנות אישיות והערכה מחודשת לחיים

כל משתתפי המחקר תיארו בהרחבה ובאופן מרגש ביותר את התובנות האישיות ואת ההערכה המחודשת לחיים שהפיקו בעקבות ההתנדבות. כך לדוגמה תיאר אלכסנדר:

אני חושב שזה צבע, ואני עד היום מזכיר לעצמי להיזהר מזה, אבל זה נורא קשה, זה צבע כל דבר אחר בצבע פחות משמעותי […] אתה מרגיש שאתה ברגעים היסטוריים, חלק מתהליך היסטורי. אני יכול לעזור לילדים האלו, ולא לאחד, ולא לשניים, למאות, ולאלפים. אז כאילו מה באמת יכול להשתוות לדבר הזה? איזה דבר בחיים שלי יכול להשתוות לדבר הזה?!

מרבית משתתפי המחקר שיתפו בתובנה שההתנדבות מספקת מענה לצורך אישי שלהם. כך למשל נועם:

זה סוג של שליחות, סוג של סגירת מעגל עבורי […] זה שאני עוזרת לילדים, זה כנראה איפשהו נותן לי מענה לצורך שלי […] זה פגש אותי במקומות של אימא, של מה התפקיד שלי כאימא, של מה הילדים שלי צריכים ממני יותר כאימא. זה ממלא מצברים שכבר מזמן שכחתי שאני צריכה אותם.

התנדבות חוזרת

 כל משתתפי המחקר תיארו את פעילותם למען הפליטים כחוויה משמעותית מאוד, שגרמה להם לרצות להמשיך לעסוק בנושא באמצעות התנדבות חוזרת או אף באמצעות עבודה. 14 ממשתפי המחקר ממשיכים בפעילותם במסגרת  ESI – מחציתם כהתנדבות חוזרת (במרבית המקרים יותר משתי התנדבויות) ומחציתם הפכו לחברי צוות ESI, לעיתים במחיר עזיבת עבודה קבועה קודמת. המרואיינים תיארו התעצמות של החוויה הרגשית במהלך ההתנדבות השנייה. מנעד הרגשות גדל, וגם תחושת הסיפוק והמשמעות הולכת וגדלה. התעצמות רגשית זו, המתפתחת מהתנדבות אחת לשנייה, היא אחד מהמניעים לשוב ולהתנדב.

כך תיארה אלונה את ההתנדבות השנייה שלה:

החוויה שם הייתה שונה מזאת הקודמת – עוד, עוד עוד יותר, פי אלפים שלא חשבתי שאפשר, פי אלפים יותר עוצמתית מהקודמת, פי אלפים יותר משמעותית, פי אלפים יותר מטלטלת, כאילו זה היה יותר ויותר בכל המובנים שרק אפשר. ועכשיו אני אומרת מתי הפעם הבאה.

לסיכום

משתתפי המחקר תיארו חוויה מורכבת ומעצימה הגלומה בהתנדבות ובמפגש עם הפליטים. חוויה זו מתחילה בהנעה לפעולה עם פרוץ המלחמה, קשורה לצורך בעשייה ובשליטה על המצב, לזהותם, לשורשיהם של המתנדבים.ות ולשאיפתם לפעול למען צדק חברתי.

יציאתם הראשונה להתנדבות לוותה בחששות ובעמדות שונות מצד בני משפחתם. המפגש הראשון שלהם עם הפליטים לווה בטלטלה רגשית עזה שכללה: הזדהות ואסוציאציות לשואה, רגשות חוסר אונים ואשמה וצורך בהטענת מצברים. במהלך ההתנדבות התפתחה אצלם תחושת העצמה אישית של עשייה רבת ערך ומשמעות, שתרמה לתחושות סיפוק וגאווה. אדוות ההשפעה נמשכו לאחר סיום ההתנדבות והחזרה לחיי השגרה ובעקבותיהם הרצון לחזור ולהתנדב.

הגישה מודעת ההֶקשֵׁר (Nadan & Roer-Strier, 2020), טוענת למורכבות בחוויות האנושיות ומסבירה תחושות בו זמניות של סיפוק רב, חוסר אונים, חששות וטלטלה רגשית. מממצאי המחקר נראה כי המתנדבים מזהים בו זמנית גם הֶקשֵׁרים רבים המחברים אותם לחוויית הפְּלִיטוּת ומבדילים אותם ממנה. ממצאי המחקר מתכתבים עם תאוריות סלוטוגניות המראות שככל שיש יותר שליטה והבנה של אירועים, כך עולה תחושת המיטביות והקוהרנטיות התורמת לבריאות (Mittelmark et al., 2017).

הממצאים גם עולים בקנה אחד עם ממצאים מסקירת ספרות מקיפה בנושא צמיחה פוסט־טראומטית עקיפה, שכללה מחקרים בקרב 1,600 אנשי מקצוע (Tsirimokou et al., 2023). מסקירה זו עולים יחסי גומלין משמעותיים בין אנשי מקצוע ומקבלי שירותם לקיומו של תהליך דינמי מסבל לצמיחה. כאשר אנשי המקצוע הכירו בתרומתם לרווחתם של אחרים, התחזק ביטחונם ביכולותיהם המקצועיות. ממצא זה תומך בתהליך שתיארו משתתפי המחקר, אשר הוביל לרצונם לשוב ולהתנדב.

המלצות

משתתפי המחקר הציעו המלצות שונות, המצביעות על חשיבות הניהול המקצועי של מערך ההתנדבות בארגון כדי לקדם את מעורבות המתנדבים, את הביצועים שלהם ואת הזיקה שלהם למערך. ההמלצות הרלוונטיות למצב העכשווי בישראל כוללות:

מעטפת תמיכה ארגונית לקידום רווחת המתנדבים ולצמצום גורמי סיכון פסיכו־סוציאליים הכרוכים בפעילות ההתנדבות – משתתפי המחקר הדגישו כי חוויית ההתנדבות החיובית שלהם מבוססת, בין היתר, על אופן ניהול מערך ההתנדבות בארגון ועל מעטפת התמיכה הנרחבת, שכללה מחויבות של הארגון לשמירה על רווחתם הנפשית והפיזית. מעטפת זו התבססה על שיחות שקיימו בתדירות גבוהה במהלך ההתנדבות עם נציגת הארגון, ובהן זכו לקבל מידע רלוונטי, ייעוץ בפתרון בעיות ותמיכה רגשית מעמיקה.

כמו כן, ממחקרים (Tsirimokou et al., 2023) עולה כי יש חשיבות לכך שארגונים יכשירו מתנדבים לזהות טראומה עקיפה, יאפשרו להם לבטאה במרחב בטוח רגשית ויקנו להם מיומנויות להתמודדות ולטיפול עצמי, כגון פעילות הפגתית תוך כדי ההתנדבות. נוסף על כך, מממצאי המחקר הנוכחי עולה כי חשוב שארגונים יכללו בהכשרת מתנדביהם גם התייחסות להיבטים החיוביים של מתן הסיוע ולגורמי החוסן והצמיחה מתוך אירוע משברי.

המלצה נוספת לקידום רווחתם הנפשית של המתנדבים קשורה למהלכי הארגון בתום תקופת ההתנדבות. מממצאי המחקר עולה כי אדוות ההשפעה של חוויית ההתנדבות נמשכות לאחר שהסתיימה וכי המתנדבים חוו לימינליות וצורך בתקופת מעבר, שתאפשר להם לעבד את החוויה הרגשית המורכבת שעברו. מרביתם המליצו כי סיום ההתנדבות ילווה בפגישה אישית עם גורם מקצועי טיפולי מוסמך, כדי שיוכלו לעבד את החוויה. נוסף על כך, המליצו אחדים מהם כי הארגון יקיים מפגשי תמיכה קבוצתיים בהשתתפות מתנדבים נוספים.

קידום מודעות וכשירות תרבותית של המתנדבים – במהלך ההתנדבות קיימו המתנדבים מפגש רב־תרבותי עם אוכלוסייה הטרוגנית. מתוך כך עולה המלצה כי ארגונים יפעלו להגברת המודעות של הצוותים ושל אנשי המקצוע מטעמם להֶקשֵׁרים התרבותיים השונים של מושאי ההתנדבות ולהגברת הכשירות התרבותית שלהם המתייחסת לעמדות ולפרקטיקות (קורין־לנגר ונדן, 2012), לפיתוח המודעות העצמית שלהם לזהויותיהם השונות ולהצטלבויותיהן, ולשימוש שלהם במושגים תלויי הֶקשֵׁר ומובנים חברתית (Nadan, & Roer‐Strier, 2020). 

רשימת המקורות

קורין־לנגר, נ', ונדן, י' (2012). עבודה סוציאלית בחברה מגוונת ומרובת תרבויות. בתוך מ' חובב, א' לונטל וי' קטן (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 506-526). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

Mittelmark, M. B., Sagy, S., Eriksson, M., Bauer, G., Pelikan, J. M., Lindström, B., & Espnes, G. A. (eds) (2017). The handbook of salutogenesis. Springer, Cham. DOI: https://doi.org/10.1007/978-3-319-04600-6

Tsirimokou, A., Kloess, J. A., & Dhinse, S. K. (2023). Vicarious post-traumatic growth in professionals exposed to traumatogenic material: A systematic literature review. Trauma, Violence, & Abuse, 24(3), 1848-1866.‏

https://doi.org/10.1177/15248380221082079

Nadan, Y., & Roer‐Strier, D. (2020). A context‐informed perspective of child risk and protection: Deconstructing myths in the risk discourse. Journal of Family Theory & Review, 12(4), 464–477. https://doi.org/10.1111/jftr.12393

***

טלי זכאל פאר – עובדת סוציאלית, בוגרת תוכנית המוסמך וחוקרת בחממת נבט למחקר מודע הֶקשֵׁר, בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. tali.zakael-pee@mail.huji.ac.il

ד"ר יאן סרדצה – פסיכולוג בהתמחות חינוכית, מנהל מייסד חממת מו"פ בשפ"ח שער הנגב, מרצה וחוקר עמית במכללה האקדמית ספיר ובחממת מחקר נבט למחקר מודע הֶקשֵׁר בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. yan.serdtse@mail.huji.ac.il

פרופ' דורית רואר־סטריאר – פרופסור מן המניין, חממת נבט למחקר מודע הֶקשֵׁר, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים. dorit.roer-strier@mail.huji.ac.il