הכתבה כוללת תיאורים קשים.

דיון סוער ומלא כאב נערך הבוקר (שני) בוועדה לביטחון לאומי בכנסת, בנוכחות משפחות נרצחי מסיבת נובה, ובעקבות טענותיהן כי המדינה הפקירה אותם.

במכתב שכתבו לאחרונה המשפחות ליו"ר הוועדה, צוין כי למרות שעברו שבועות רבים, הן לא קיבלו מידע רשמי אודות מה שאירע ליקיריהן במסיבה, והן נותרו עם סימני שאלה שמדירים שינה מעיניהן. למשל, כך כתבו במכתב, הורים שגילו באמצעות כתבה עיתונאית על כך שבתם עברה תקיפה מינית לפני שנרצחה.

עילי דוד (26), שאחיו אביתר (23) נחטף מהמסיבה ועדיין שבוי בעזה, סיפר: "הרכב של אמא שלי נשרף. ירדנו בעצמינו לחפש ציוד, גם של אביתר וחברו גיא שנחטפו, וגם של חבריו אור ועידן שנרצחו. המשפחה שלנו לא מקבלת מידע, המשפחות של אור ועידן לא קיבלו מידע, לא איך הם נרצחו, לא על מה שהיה שם. טענו שאין מספיק עדויות, כשאנחנו יודעים שיש לפחות 40 ניצולים שיכולים לשפוך אור על מה שקרה".

יו"ר איגוד התסריטאים לשעבר עמית ליאור, דודו של מתן מרדכי ליאור ז"ל, שהיה מבעלי חברת ההגברה של הפסטיבל ונרצח במסיבה, סיפר בדמעות כי הוא קרוע מאז 7 באוקטובר. "אני לא עובד ארבעה חודשים. המדינה זרקה עליי כמה אלפי שקלים לפני שלושה חודשים, אין לי ממה לחיות".

על אחיינו סיפר ליאור: "חיפשנו את מתן שבוע בוואדיות. עוד היו מחבלים בשטח. אחי, סגן אלוף בצה"ל, חיפש את הבן שלו לבד, קבר את הבן שלו לבד, ועד היום אף אחד מהמדינה לא פנה אליו. מתן היה בסיירת גולני. בשבעה באוקטובר הוא הציל חיים של אנשים עד השנייה בה נפל. המדינה הזו הפקירה אותו. הם עשו מאיתנו צחוק וחצו את הגבול שלנו, המסוקים לא ירו והטנקים לא עשו כלום. אותה מדינה מפקירה את המשפחה שלי ואת הניצולים היום".

לדברי ליאור, מדובר בדיני נפשות. "בכל יום אנשים שניצלו מהנובה חיים בסיוט, אנשים מתאבדים ואתם לא עושים כלום. להיפך, ממש בימים אלה מקצצים בבריאות הנפש. אתם כבר מפקירים אותם, מה יהיה בעוד שנה? שחררו כסף ותשקיעו באנשים האלה".

עמית ליאור (מימין). "אנשים שניצלו מהנובה חיים בסיוט" (צילום: נועם מושקוביץ – דוברות הכנסת)

"תחזירו לי את הכבוד שלי"

הדר גולן, אמו של אריאל ביטון ז"ל, שנרצח במיגונית כשהתחבא מהמחבלים שפשטו על המסיבה, טענה כי מדובר בשרשרת מחדלים. "המחדל הראשון הוא שאישרו את המסיבה, המחדל השני הוא שהשאירו אותם למות, המחדל השלישי הוא שהפקירו אותנו", אמרה.

גולן סיפרה: "רק ביום שלישי דפקו לי שוטרים בדלת, שאמרו שהבן שלי מת, ולא ידעו להגיד איך, איפה אספו אותו. נתנו לי גופה בשק ולא אמרו לי שום דבר. ראינו את הפנים שלו, הוא הסריח ונרקב. זה הבן שלי, האהוב שלי. זה לא חתול. אני רוצה לדעת מה קרה לבן שלי. הוא קרא לי? הוא קרא לעזרה? התעללו בו? אני רוצה לדעת איך הוא מת. מירייה? מרסיס? הוא דימם? הוא סבל? תחזירו לי את הכבוד שלי, את הכבוד שלו. אני לא יכולה להיות חופשייה עד שאדע מה קרה. תתנו לי את התשובות הבסיסיות".

גולן פרצה בבכי והמשיכה: "אנשים מתאבדים. אני בדרך לשם. אני לא מסוגלת לתפקד. הייתי מאושפזת וכל יום נהיה יותר קשה. אתם חייבים להבין שזה אירוע שיש לו רעידות משנה. צריך מישהו שבאמת מבין אותנו. אנחנו צריכים קודם כל תמיכה נפשית. אני לא יכולה להתנחם בבת שלי ובמשפחה שלי שגם אבלות. אני צריכה גורם חיצוני שיעטוף אותי, שיישמע לי, שאוכל להניח את הראש שלי על הכתף שלו. נשארה לי ילדה אחת. בעוד שבוע היא מתגייסת. אני לא רוצה שהיא תתגייס, לא מגיע למדינה הזו שהיא תתגייס".

אחותה של גולן, דודתו של אריאל, הדגישה כי המחדלים רק נמשכים. "היינו צריכים לשמוע מהתקשורת שמצאו ליד המיגונית אצבעות, או שהתעללו בגופות. יש את הנתונים האלה איפשהו, נותנים אותם לתקשורת ולא לנו".

"אפילו טיפול נפשי לא מגיע להם"

הילה אביר, אחותו של לוטן אביר ז"ל, שנרצח במיגונית בכניסה לבארי לאחר שברח מהמסיבה, סיפרה: "אנחנו לא יודעים מה קרה במיגונית. אנחנו יודעים רק שזרקו רימונים וירו, שהם היו שם במשך שבע שעות. אנחנו מצליחים לדעת קצת פרטים מחבר של מתן שהיה איתם וניצל. ארבעה ימים חיפשנו את לוטן. אני מנסה להבין למה עד עכשיו, ארבעה חודשים לתוך האירוע, אין גוף במדינה הזו שמטפל בנו. איך עדיין אין פרוטוקול טיפול במשפחות שכולות? איך המדינה לא יודעת לנהל את האירוע? איך עד היום לא נותנים לנו תשובות?".

אביר ציינה כי מספר משפחות הקימו עמותה כדי לנסות ולהילחם על זכויותיהן. "אני אחות שכולה. אני עושה בייביסיטר על ההורים שלי כדי שלא יעשו לעצמם משהו, ואני צריכה לנהל את האירוע במקום המדינה? מתי אני אוכל להתאבל ולהבין שאח שלי לא חוזר? כולכם מאוד נחמדים, כולכם נפגשים איתנו, אבל אתם לא עושים שום דבר. המשפחות שלנו קורסות, אנחנו קורסים. ועוד לא דיברנו על החברים. החברים של לוטן וזוגתו מאי איבדו שלושה חברים יחד. כאלה יש אלפים. הם צעירים, הם דור העתיד של המדינה. חברים שלהם לא קמים מהמיטה ואף אחד לא עוזר להם. אפילו טיפול נפשי לא מגיע להם. יש פה דור שלם שהוא שקוף".

"אחותי הייתה אם חד-הורית", ציינה אחות שכולה נוספת. "נשארתי עם שלושת ילדיה, שניים מתוכם מעל גיל 18. אף אחד לא רואה אותם. ילד בן 22 שלא יוצא מהמיטה, לא יכול לעבוד. ההורים שלי לא יכולים לעבוד. אני צריכה להחזיק את הבית ולא יכולה לעבוד. אף אחד לא רואה אותי. הילד בן ה-15 שלה מקבל 6,000 שקלים, ומבחינת המדינה ככה דואגים לנו. זה לא יכול להמשיך כך עוד יום אחד. אני מתעסקת בזה 24 שעות ביממה. אני לא שרה בממשלה, אני לא יודעת לכתוב חוקים, זה לא התפקיד שלי. יש פה אנשים שאנחנו משלמים להם כל החיים והם לא עושים שום דבר עבורנו".

"החקירה הכי מורכבת וקשה מיום הקמת המדינה"

נצ"מ מוטי שיף, נציג משטרת ישראל ולהב 433, הגיב לטענות המשפחות: "זו החקירה הכי מורכבת וקשה שהמשטרה נתקלה בה מיום הקמת המדינה, עם אלפי קורבנות, עשרות אלפי נפגעי עבירה ואלפי מרצחים. החקירה מאוד ארוכה ומורכבת ואנחנו לא רואים את סופה. זה ייקח עוד חודשים רבים. יש עלינו אחריות מאוד גדולה להביא את כל המחבלים לדין ולאסוף את כל הראיות. אנחנו לא חוסכים אף משאב, כולל על חשבון דברים אחרים בשגרה. כל המשפחות קיבלו מאיתנו טלפון. יש תשובות שלצערי הרב לא נוכל לתת למשפחות לעולם".

חברי הכנסת שיזמו את הדיון, קארין אלהרר ודבורה ביטון מ'יש עתיד' וגלעד קריב (העבודה), הדגישו כי יש צורך בהסדרת חקיקה ייעודית והחלטת ממשלה, הוספת תקני כוח אדם, הקדשת תקציב ייעודי לניצולי המסיבה ומשפחות הנרצחים, ומינוי של מינהלת ייעודית או פרויקטור שיתכללו את הטיפול בנושא.

"לא נתנו מענה ראוי לנפגעי המסיבות", סיכם יו"ר הוועדה צביקה פוגל. "אני מאמין היום שהפתרון הוא גורם רשמי של מדינת ישראל שיטפל בזה נקודתית. אני מבטיח לכם שזו תהיה ההנחיה שלנו לממשלה. למדינה הזו צריך להיות גם לב, לא רק כסף".

פוגל ציין לשבח את להב 433 ואת המוסד לביטוח לאומי: "בניגוד למה שחושבים עליכם, רואים היום שאתם יודעים לעבוד".