"כל חייל שנפצע הוא חלק מאיתנו", אומרת גילה לוי, בת 66, יו"ר ועד עובדי סורוקה בהסתדרות עובדי המדינה, וראש האדמיניסטרציה של 25 מרפאות החוץ של בית החולים. "הם נלחמים שם ואנחנו נלחמים עבורם פה. לעומת ההקרבה שלהם, מה זה כמה לילות ארוכים של עבודה? המשפחות נצמדות למחלקות טיפול הנמרץ, מחכות לקמצוץ מידע ולא זזות למשך ימים. אנחנו רואים אותם שם כל יום בעבודה, ויכולים רק לעשות את עבודתנו עם כל הלב ולקוות לשלומם". בית החולים טיפל בכ-3,000 פצועים מאז פרוץ המלחמה.

ב-7 באוקטובר, לוי תכננה לבלות עם משפחתה בביתה בבאר שבע. ב-08:15 נודע לצוותים בבית החולים על אירוע רב-נפגעים. בלי להסס, למרות האזעקות והחשש לחדירת מחבלים בעיר, היא נסעה מייד לעבודה. היא הגיעה לחדר מיון שגעש מפצועים: כ-680 חיילים, שוטרים, אזרחים צעירים ומבוגרים, הובהלו מהזירות השונות.

אך לוי פגשה גם כמעט את כל עובדי בית החולים, כולל אלה שלא היו בכוננות ולא נקראו, "מהרופאים עד עובדי המשק". כשהגיעה במהלך היום הבשורה המרה על הטבח במסיבת "נובה", הצוותים בכו יחד. תחושת האחדות והשליחות בקרב הצוותים לא הסתיימה ביום האסון. חדרי הניתוח פעלו ללא הפסקה למשך שבועיים. "כל העובדים בכל התפקידים סיימו את שעות המשמרת שלהם והמשיכו לעבוד במקום ללכת הביתה, כי ידעו שצריך ידיים עובדות".

גילה לוי. "הרבה פעמים לא היה מה לעשות עם בני משפחות הנעדרים חוץ מלהקשיב, לחבק, ולבכות יחד איתם" (צילום: דפנה איזברוך)

בבית החולים נפתח מרכז מידע למאות המשפחות שהגיעו לבית החולים עם תמונות של יקיריהן כדי לחפש אותם בין הפצועים או ההרוגים. העובדים הסוציאליים של בית החולים איישו את המרכז, אבל היה צריך תגבור, אז לוי ומזכירות מרפאות החוץ שהיא מרכזת הצטרפו לעבודה הרגישה של מתן מידע למשפחות הנעדרים. "הן לא יכלו לתת מעבר למה שהן ידעו", היא מספרת. "הרבה פעמים לא היה מה לעשות חוץ מלהקשיב, לחבק, ולבכות יחד איתם".

לוי איישה את מרכז המידע עד 22:00, ורק אז מינתה מזכירה שתחליף אותה ונסעה הביתה. למשך עשרה ימים, המזכירות הרפואיות איישו את מרכז המידע מסביב לשעון. לוי, יחד עם הנהלת בית החולים, דאגה שהן יקבלו ליווי נפשי מקצועי בעבודתן ואחריה.

נלחמת עבור העובדים, בשגרה ובחירום

לוי, ילידת איראן, נשואה עם ארבעה ילדים ו-11 נכדים. "תמיד בוער בי להגן על אחרים", היא מספרת. "גם אימא שלי תמיד דאגה לכל השכנות, וכבר מגיל צעיר אחרים הלכו אחריי כאילו אני אמא אווזה".  עוד בתפקידה כפקידה במכון הרנטגן ב-1974, לוי התעמתה עם ההנהלה על כך שהתייחסה בחוסר הוגנות לעובדות. היא זוכרת שכשמזכירה אחרת במכון הרגישה שתמיד היו מבקשים ממנה לעבוד משמרות נוספות, לוי התלוננה בשמה למנהלת. "הבנתי שאני יכולה להיות הפה של אחרים. מה שהם רצו להגיד ולא העזו, אני הייתי אומרת".

לוי הצטרפה לוועד העובדים ב-1996, ומכהנת בתפקיד יו"ר הוועד כבר 12 שנה. היא מייצגת כ-5,000 עובדים, בהם אחיות, כוחות עזר, משנעים רפואיים, עובדי משק, מנהל, אקדמאים, טכנאים, מקצועות הבריאות – כל עובדי סורוקה מלבד הרופאים (שמייצגת ההסתדרות הרפואית). תפקידה ליישם את הסכמי העבודה שמשיג פרוספר בן חמו, יו"ר הוועד הארצי של עובדי כללית, ולדאוג לרווחת עובדי סורוקה.

בזמן מלחמה, שמירה על רווחת עובדי סורוקה הפכה לחשובה במיוחד, עם מורכבות המצבים שהעובדים מתמודדים איתם. צוות בית החולים איבד שני חברים: ד"ר דניאל לוי, רופא מתמחה באף אוזן גרון שנרצח במרפאה בקיבוץ בארי כשטיפל בפצועים; וד"ר איתן נאמן, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ, שהתייצב ב-7 באוקטובר לעבודה בסורוקה אך נקרא לצבא במהלך הבוקר ונפל בקרב בגבול עזה. נוסף עליהם, נחטפה לעזה האחות נילי מרגלית, ששוחררה אחרי 55 ימים בשבי. רבים מאנשי הצוות איבדו קרובי משפחה מדרגה ראשונה, וכ-50 עובדים פונו מבתיהם בעוטף עזה.

לוי דואגת לפגוש כל עובד שנתקל בקושי אישי בעקבות המלחמה ולעזור לו למצוא פתרון. עובדות שהיו צריכות להפחית בשעותיהן כי בני זוגן היו במילואים קיבלו ועדיין מקבלות שכר מלא, ולוי אף מחברת בין עובדות אימהות לבין בני נוער שמתנדבים לשמור על ילדי העובדות. בבית החולים נפתחו מעונות יום שטיפלו ב-380 ילדי עובדים כשמערכת החינוך הייתה סגורה. עבור עובדים מפונים, חלקם מצליחים להגיע לעבוד בסורוקה כמה ימים בשבוע, וגם הם ממשיכים לקבל שכר מלא. עוד אופציה עבור העובדים המפונים היא להשתלב במוקד של קופת חולים כללית באזור שפונו אליו, והנהלת כללית הבטיחה שכל עובד המעוניין לעבור זמנית מקום עבודה עקב פינוי יוכל לעשות זאת.

בשגרה לוי מתעקשת כי לא ייפתחו יחידות חדשות בבית החולים בלי שבית החולים יקצה עבורן תקנים לאחיות, צוותים פרא-רפואיים, טכנאים רפואיים, מזכירות, משנעים רפואיים ועובדי ניקיון ועובדי משק. "העובדים שלנו עובדים מאוד קשה, מסביב לשעון, לא רק פיזית אלא גם נפשית. לא פשוט לפגוש חולי ופציעה כל היום. אז אנחנו דואגים שהרחבת בית החולים לא תביא לשחיקת יתר של העובדים".

בעקבות המלחמה, נפתחה יחידת שיקום זמנית לתגבור יחידת השיקום הקבועה, ולוי הניחה להנהלה לפתוח אותה בלי הקצאת תקנים חדשים של עובדים. "לקחנו אחות מפה, עובד משם, כולם נמתחים קצת", היא אומרת. "במלחמה אין הפרדה בין העובדים לבין ההנהלה, כולנו מאוחדים". נוסף על כך, סורוקה עדיין מארח צוותי תגבור של אחיות שמגיעות מבתי חולים אחרים בארץ כדי לסייע במאמץ המלחמתי.

מבט קדימה

לדברי לוי, הצוות מרגיש עטוף ונתמך. יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, רעייתו הילה קניסטר בר-דוד, מנכ"לית שחר און, ויו"ר הוועד הארצי של עובדי כללית פרוספר בן חמו ביקרו עובדים וחיילים פצועים בבית החולים. "זה נותן כוח", אומרת לוי, "הרגשנו שרואים אותנו ועוטפים אותנו". בית החולים קיבל פניות רבות מאזרחים שרצו להתנדב בבית החולים, עד שהצוות נאלץ לסרב לחלק מהפניות.

גם העשייה הרגילה של הוועד לא נפסקה בגלל המלחמה. בנובמבר הצליחו לוי ובן חמו לגרום לקליטתם בהעסקה ישירה של 83 עובדי משק ונוי, שעבדו עד אז בבית החולים דרך חברת קבלן. "אלו העובדים הכי שקופים, שמעכשיו ייהנו מתנאי ההעסקה בבית החולים".

בחודש הקרוב, הוועד התחיל לחזור לשגרה של אירועי תרבות לעובדים ולמשפחותיהם. הם נהנו מההצגה "הגברת הראשונה" של התיאטרון הלאומי הבימה בבאר שבע, וילדיהם השתתפו בפעילות ט"ו בשבט. "הבנו שלעובדים יש צורך באוורור ובהפוגה", אומרת לוי. "מטרתנו כרגע, לצד המשך הטיפול בפצועים והתפילה להחזרת החטופים, היא לעשות כל מה שיכול להעלות חיוך על פניהם של העובדים".

"לא היה עובד מפונה אחד ששכרו נפגע"

פנינה פחימה, באר שבעית שנולדה במרוקו, אם לשלושה ילדים וסבתא לעשרה נכדים, היא מנכ"לית האגודה השיתופית של עובדי שירותי בריאות כללית (מועדון הצרכנים של ועד העובדים – שירותי ביטוח, תיירות, צרכנות, והלוואות), סגנית יושב ראש וממלאת מקום ארצית של ועד עובדי כללית המונה 50 אלף עובדים, ויו"ר מחוז דרום של ועד עובדי כללית.

ב-7 באוקטובר עובדת מקיבוץ בארי נרצחה עם משפחתה, ואחיות טיפלו במרפאות הקיבוצים תוך כדי לחימה. "בערי העוטף עובדי מרפאות כללית נתנו שירותים תחת אש", מספרת פחימה. "באשקלון, העיר שחטפה הכי הרבה טילים, המרפאות עבדו באופן מלא, הצוותים הגיעו, הקמנו מרפאות שאפשרו לעובדים לעבוד. הייתה היענות יוצאת מן הכלל. היו עובדים שהיו צריכים לנסוע בין באר שבע, נתיבות ואופקים כדי להעמיד את כל המרפאות בכל הערים, וגם לזה הייתה היענות למרות הסכנה מטילים והחשש למחבלים באזור. זה היה מאתגר מאוד, העובדים היו מסורים וחדורי מטרה. אני מצדיעה להם". המרפאות בשדרות נסגרו לתקופה של כשבוע וחצי ונפתחו מחדש, ובקיבוצי העוטף המרפאות נשארות סגורות.

בימים שאחרי 7 באוקטובר, כשתושבי העוטף פונו מבתיהם, מחוז דרום של כללית היה ממונה על פתיחת מרפאות לאוכלוסיית המפונים בים המלח ובאילת. עובדי כללית מבאר שבע, מערד, מאילת ומקיבוצי הערבה הוקפצו לפתוח ולאייש את מרפאות אלה, שם נותנים עד היום את כל שירותי הבריאות בכל המקצועות.

פנינה פחימה (צילום: אלבום פרטי)

300 עובדי מחוז דרום של כללית פונו מבתיהם, ופחימה מבקרת אותם תכופות. ביקורה האחרון באילת היה רק לפני שבוע. "אני בוכה איתם", היא אומרת. "זה לא פשוט לעזוב ככה את הבית. יש עובדים שבני הזוג שלהם חטופים, שילדיהם נרצחו. אנחנו עוטפים אותם, מחבקים אותם". פחימה ממשיכה להיאבק עבור זכויותיהם של העובדים המפונים.

"לא היה עובד מפונה אחד ששכרו נפגע", אומרת פחימה בגאווה. "אחרי כחודש וחצי ההנהלה רצתה לאפשר להם לחזור לשגרה והוצע למי שרצה, באופן וולונטרי ובלי לחייב, את האפשרות לעבוד במרפאות בים המלח, באילת וסביב אילת. כל העובדים, מעובדי רפואה עד עובדי ניקיון. אמרתי להם שיעבדו כמה שהם יכולים, גם אם זה רק שעתיים ביום, ויקבלו שכר מלא. מנענו הוצאת עובדים לחל"ת, וכשהגיעו אליי בעיות פרטניות של עובדים, כל פנייה שלי להנהלת כללית נענתה בחיוב".

ועד עובדי כללית הקים מוקד ארצי שעובדים יכולים לפנות אליו עם כל בעיה שנובעת מהמלחמה: בעיות נפשיות, בתים שנפגעו מירי ומפונים במצוקה. המוקד הארצי חילק מענקים לעובדים שהיו זקוקים לכך, וגייס מתנדבים שיעזרו במתן מענים בסיסיים. הוועד ארגן ערכת תנחומים בשבעה לעובדים ששכלו את קרוביהם, ומתכנן בהמשך לחלק גם להם מענקים.

"אני מצדיעה להנהלת כללית שגילתה רגישות רבה ואהבה רבה מאוד כלפי עובדים מהעוטף ובכלל מאזור הדרום, ובעיקר לציבור עובדי כללית שעבדו ועובדים בתושייה רבה בתנאים קשים מאוד. נתפלל יחד לימים טובים".