"ההכרזה עלינו כמפונים תסייע לנו לבחור מקום בטוח ללא מחשבות על כסף", אומרת דנה אזולאי, אמא לחמישה מקיבוץ כפר בלום, שתושביו לא פונו כיוון ש"חסר" להם קילומטר אחד כדי לעמוד בקריטריון המרחק של חמישה ק"מ מגבול לבנון.

"בית הספר היסודי "הגומא" בקיבוץ, בו לומדים חלק מילדיה, נמצא שישה ק"מ מהגבול. מלבד ילדי כפר בלום, לומדים בו בימים אלה תלמידים מיישובים נוספים שלא פונו, בהם הקיבוצים שדה נחמיה וגונן. שאר היישובים שתלמידיהם לומדים בבית הספר – יפתח, בית הלל ומעיין ברוך – קרובים יותר לגבול ולכן פונו, ולכן ילדיהם אינם מגיעים למוסד החינוכי.

המחשבה כי יכולה להיפתח חזית נוספת עם לבנון נמצאת בתודעת התושבים כל הזמן ומעצבת את המציאות. כך, למשל, גם ההפסקות של בית הספר נערכות בכיתות המוגנות בהן לומדים התלמידים, כלומר הילדים נמצאים בתוך הכיתה במשך יום לימודים שלם, מ-8:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים.

לצד בית ספר הגומא, פועלת אחת השלוחות של בית הספר העל-יסודי "עמק החולה", בו התלמידים לומדים בכיתות לא ממוגנות, כאשר בעת אזעקה אחד מחברי הצוות כורז לתלמידים עם מגפון לשכב על הרצפה ולשים את הידיים על הראש. "הסיבה לכך", מסבירה רעות נון, תושבת הקיבוץ ששניים מילדיה לומדים בשלוחה זו, "היא שזמן ההגעה למקלטים הוא מיידי, ולכן אין להם מספיק זמן להגיע למרחב מוגן".

לחשש זה יש אחיזה במציאות, ולראיה – בחודש ינואר היו באזור שלוש התרעות של פיקוד העורף. נתון זה מקבל משמעות אחרת כאשר זמן הכניסה למרחב המוגן הוא מיידי. "אנחנו לא מעוניינים להיות עוטף לבנון", אומרת אזולאי. "שייצרו לנו רשת ביטחון לאורך זמן".

"להחזיק שני מוקדי חיים זה טירוף"

בעקבות המצב, מספרות אזולאי ונון, הילדים לא הולכים וחוזרים לבד מבית הספר ברכיבה על אופניים כמו בימים עברו. "כבר פעמיים נשמעה אזעקה מחוץ לכותלי בית הספר בזמן שהילדה חיכתה שאני אקח אותה הביתה", אומרת נון. "אי אפשר שהיא תלך הביתה לבד, גם אם היא ילדה גדולה בת 14".

לדבריהן, גם אחרי שעות הלימודים הילדים אינם מסתובבים לבדם. "אני מסיעה אותם הלוך-חזור מחברים, ורק כאלה שיש להם ממ"ד", ממשיכה נון.

רעות נון (מימין) ודנה אזולאי. "אין מספיק זמן להגיע למרחב מוגן" (צילומים: אלבום פרטי)

בדומה לנון, גם אזולאי לא מרשה לילדיה לנוע בחופשיות בימים אלה. "אנחנו גרים בהרחבה, כלומר מעבר לכביש של הקיבוץ, שם נמצא בית הספר, ובימי שגרה הילדים היו רוכבים את דרכם מהבית לבית ספר, ועכשיו לא".

לדבריה, בגלל מיקומה של ההרחבה יש לה כיתת כוננות נפרדת מהקיבוץ, אך רק בשבוע שעבר החל לפעול צופר נפרד לאזעקות. "עד אז היינו צריכים להסתמך על הצופר של הקיבוץ עצמו", היא אומרת.

שגרה זו חדשה לאזולאי ונון, שכן בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה עברו ממקום למקום מרצון, וכעת המשפחות כבר לא יכולות להרשות את זה לעצמן. "בעלי מגויס", אומרת נון. "נדדתי שלושה חודשים עם ארבעה ילדים ברחבי הארץ. באיזשהו שלב הילדה לא הסכימה ללכת לבית הספר בלי החברות. עברנו לווילה בחצור ליד המשפחה שלי, אבל הווילה לא מותאמת לצרכים של שני ילדיי הגדולים, שהם בעלי צרכים מיוחדים".

שתיהן תולות את הסיבה העיקרית לחזרתן לכפר בלום בתקציב מוגבל. "להחזיק שני מוקדי חיים זה טירוף", קובעת נון, ואזולאי מסכימה: "מעבר לכך שאין הכנסות, ההוצאות לא נגמרות. כשעברנו לחצור קניתי ספרים חדשים בשביל בתי הספר שם. כמובן שאין לי מה לעשות איתם ברגע שחזרנו לכאן".

וההכנסות, לדבריהן, אכן נפגעו. רוב לקוחותיה של אזולאי, מאמנת כושר במקצועה, הם תושבי האזור המפונים בימים אלה, והיא נוסעת לחצור או לראש פינה כדי להעביר שיעורים, "אבל גם זה באופן מוגבל. יום הלימודים בשתי מסגרות החינוך של ילדיי הוא משמונה עד אחת, מה שמקשה עליי לעבוד".

"אי קבלת הטיפולים גורם נזק ממשי"

צוות בית הספר השתנה גם הוא בעקבות המלחמה. "המון מורות לא נמצאות כי הן מפונות או החליטו לעזוב", אומרת נון. "הילד שלי בכיתה א', ומאז פרוץ המלחמה החליף מורות בקצב מסחרר. וגם עכשיו הצוות עוד לא יציב, ומה שנקרא – הזרוע עוד נטויה".

הפעילות הבלתי פורמלית בקיבוץ חזרה להתקיים עבור חלק מהשכבות שלוש פעמים בשבוע, אבל גם חזרה זו מלווה בקשיים. "מדריכים רבים מגויסים, אז יש מחסור במדריכים, מה שיוצר רשימת המתנה", אומרת אזולאי. "מלבד זאת המחיר עלה. היום אני משלמת 567 שקלים על כל ילד, כולל הזנה, שזו בערך התייקרות של 40 אחוזים מלפני המלחמה".

לאזולאי, כאמור, יש שני ילדים בוגרים בגילים 18 ו-21, שהם בעלי נכויות שונות. "בשגרה הם לומדים בבית בקיבוץ עמיר שנמצא ממש לידנו, שגם הוא היה זמני. עכשיו הם לומדים במסגרת חירום שהוקמה לצורך זה בקצרין", היא אומרת. "כל בוקר יש הסעה לבית הספר החלופי. חצי שעה נסיעה הלוך וחצי שעה חזור, וזה לא שברמת הגולן בכלל ובקצרין בפרט אין אזעקות".

יום הלימודים, בדומה לבתי הספר הפועלים בכפר בלום, הוא קצר – כאמור, מתחיל ב-8:00 בבוקר ונגמר ב-13:00 בצהריים. "חשוב לציין שצוות בית הספר עושה מעל ומעבר עם מה שאין לו", מדגישה אזולאי. "יחד עם זאת, הפער שנוצר בגלל קיצור יום הלימודים הוא שיקומי ולא פדגוגי. אי קבלת הטיפולים השונים – פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת, טיפול באמצעות בעלי חיים ועוד, גורם להם נזק ממשי".

"אנחנו חיים באזור מלחמה", אומרת נון, "וכולנו מבינים שזה לתקופה. הבקשה היחידה שלנו היא לאפשר לנו לעבור כקהילה למקום בטוח בו נוכל לגדל בביטחון את ילדינו".