טל בורשטיין, בן 38 מראש העין, העוזר האישי הבכיר של יו"ר הסתדרות עובדי המדינה עו"ד אופיר אלקלעי, משמש בשנתיים האחרונות גם מג"ד במיל' של גדוד המילואים 969. עם פרוץ המלחמה, הוא והגדוד מגויסים ללחימה.

"להיות מג"ד במילואים זו עוד עבודה – נוסף על העבודה הרגילה והמשפחה", אומר בורשטיין. "זו המון עבודה ברמה הצבאית של משימות, פקודות, משאבי אנוש, אבל זה גם להיות ראש של קהילה – חתונות, בריתות ולא עלינו, גם הלוויות ושבעות. זה לעטוף את החיילים והמפקדים לכל אורך השנה, ואין כמעט שבוע, שלא לומר יום, שאני לא מתעסק בזה. גם כשאני באזרחות".

נשמע מאתגר.
"זה דורש כל הזמן לתעדף, וליצור לו"ז ברור. אני בדרך כלל מגיע להתעסק בענייני המילואים רק בערב, והרבה פעמים זה בא על חשבון המשפחה. זה הזמן להדגיש את החשיבות של העורף המשפחתי שלי ולהודות לזוגתי איה, שהיא בעצמה קצינה בקבע בחיל האוויר, והבנות האהובות שלי נוגה ויהל בנות השבע וזיו בת השנה וחצי. הילדות שלנו סופגות צבא מגיל מאוד צעיר, ומכירות גם את החיילים שלי וגם את החיילים והחיילות של אישתי. יודעות מה זה גדוד, מה זו פלוגה. מערך המילואים תלוי במשפחות התומכות שלו".

בורשטיין בפעולה. "מערך המילואים תלוי במשפחות התומכות שלו" (צילום: אלבום פרטי)

"זה גם אומר להיות יום בשבוע במילואים, ולהיעלם לפעמים מהעבודה ליום או ליומיים גם בימי שגרה, וזה אחד היתרונות הגדולים בלעבוד במקום עבודה ערכי ומחויב חברתית כמו ההסתדרות בכלל, והסתדרות עובדי המדינה בפרט, שמבינות את החשיבות של זה ומאפשרות לי את זה. אני חושש שבמגזר הפרטי, שמכמתים בו הכול לכסף, ובוודאי לעצמאים, זה יותר קשה. אבל גם ברמה האישית, המשמעות היא שבתור עובד אני עושה כל מאמץ לעבוד יותר קשה כדי לעמוד בכל המשימות ולהספיק לעשות גם וגם".

איפה תפסו אותך אירועי 7 באוקטובר?
"מוקדם בבוקר קיבלתי הודעה מחמי, אבא של אישתי, ששאל אם אני ער. זו הודעה מוזרה לקבל ב-06:00 בבוקר, אז נכנסתי לאתרי החדשות, התחלתי להבין מה קורה, ושיתפתי את אישתי. בכל סבבי הלחימה האחרונים הגדוד שלי הוקפץ, ולכן קמתי, שטפתי פנים, התארגנתי ועליתי על מדים בידיעה שתכף קוראים לי. הטלפון מהחטיבה שלנו, חטיבה צפונית עזה, אכן לא איחר לבוא. עליתי על האוטו, ותוך כדי תנועה אמרו לי לא להגיע למפקדת החטיבה ברעים ולא להקפיץ רק את המפקדים – אלא להקפיץ את כל הגדוד – מאות אנשים בשבת בבוקר, ישירות לימ"חים (יחידות מחסני חירום) להתחייל. הבנתי שאנחנו באירוע מסוג אחר, בשעה קשה מאוד.

"הגדוד שלנו התקבץ והתארגן עוד באותו היום, והתחיל בנוהל הסדור של אימונים, מטווחים והיערכות לתפיסת משימות. ב-9 באוקטובר כבר היינו בשדרות ותפסנו אחריות על העיר, שהייתה עוד בכאוס מוחלט, ולאחר שהאוכלוסייה האזרחית פונתה ממנה. עזרנו לפנות גופות, לפנות את בניין המשטרה שנהרס בקרב עם המחבלים, וכל הזמן היינו בהיערכות להיתקל במחבלים שעוד היו בשטח. אווירה קשה עם ריח של מוות באוויר. כבשנו מחדש את העיר וטיהרנו אותה כדי לוודא שאין בה עוד מחבלים.

"בין היתר, פתחנו את אזור התעשייה שחזר לפעול תוך ימים ספורים, וזה מבחינתי החיבור הכי גדול בין העבודה שלי בתור איש הסתדרות ובין המקצוע והתפקיד הצבאי. עברנו מפעל מפעל, חדר חדר – עם קנים בדלתות במתווה של לחימה בשטח בנוי, כדי לוודא שאין מחבלים במתחם. זה אזור תעשייה חשוב עם הרבה מפעלים חיוניים לשגרה ולתפקוד של מדינת ישראל, הרבה מהם בתחום המזון, אסם, שטראוס, עוף עוז, אלביט ועוד.

"אחרי שדרות עברנו למת"ק ארז, שספג פגיעה קשה ב-7 באוקטובר ונהרגו בו גם חיילים וגם אזרחים. הטרמינל של המעבר היה הרוס לחלוטין. תפסנו אחריות על חלקים ממרחב בית חאנון ועסקנו בעיקר בתוואי התת-קרקעי הגדול של חמאס באזור, שרק לאחרונה נחשף בתקשורת. היינו שם כחודש וטיפלנו במנהרות גדולות עם אפשרות לנזק גדול מאוד, וגם נתקלנו במנהרות במחבלים והצלחנו להרוג את כולם. הגדוד שלנו עמד בכל המשימות שלו בצורה מעוררת כבוד.

"מאמצע דצמבר הגדוד שלנו עבר לניר עם, וקיבל על עצמו אחריות על אזור שכולל גם את בית חאנון וגם חלק מג'באליה. אנחנו נכנסים ויוצאים מהרצועה, עם שהות במגננים בשטחה. מבצעים המון פעילויות במרחב שכוללות בין היתר חישוף שטח, מציאת פירים ותפיסת אמצעי לחימה של חמאס. המטרה שלנו היא להגן על תושבי העוטף ולהבטיח את ביטחונם.

הגדוד שלכם נמצא כבר המון זמן במילואים. איך מתמודדים עם האתגרים שזה מעלה בעולם העבודה והמשפחה?
"אנחנו במילואים כבר ארבעה חודשים, וצפויים להשתחרר בשבועות הקרובים, וביוני-יולי להתגייס שוב לביצוע משימות באיו"ש. זה משך זמן חריג מאוד למילואים. לא הייתה לישראל מלחמה ארוכה כל כך בעצימות הזו, מלבד מלחמת השחרור. זה מאוד משפיע על אנשים שהם בעלי משפחות, עסקים, ועובדים בכל המגזרים שנמצאים מחוץ לבית ולעבודה כבר כל כך הרבה זמן.

"חיילים מגיעים למצבים קשים: סטודנטים שמאבדים סמסטר, עצמאים שהעסקים שלהם קורסים, משברים בזוגיות. מבחינתי, כל הדברים הללו נוגעים לגדוד, ואנחנו מנסים לעזור בכל מה שאנחנו יכולים, כי אנחנו מבינים שכדי שחייל יבצע את המשימה שלו טוב – הוא צריך כמה שיותר שקט מסביב.

"לצד המשימה הצבאית, לגדוד שלנו יש עמותה שנקראת 'הכי מילואימניק' לרווחת החיילים והמפקדים. בדירקטוריון חברים כל המג"דים של הגדוד מאז 1982 עד היום, מה שמחבר בין העבר להווה, ויש בה נציגות לכל פלוגה. העמותה שלנו גם מרכזת את ההון האנושי המדהים שיש לנו, שהוא חלק מהחוזק של מערך המילואים. באמצעותה אנחנו מסייעים במענקים ללוחמים בגדוד שנקלעו למשברים, וזה ממש חלק מהמלחמה, כי גדוד מילואים בבסיס שלו – הוא קודם כל קהילה שצריך לעזור בה אחד לשני, והערבות ההדדית לא נגמרת בשדה הקרב. לשמחתנו, יש עוד הרבה גורמים ואזרחים טובים שתורמים ועוזרים – החל מאוכל חם לשבת, דרך רופאים שבאים להתנדב, מעסים ואפילו מטהרים מעין הרע.  נתינה ועזרה מטורפת ומרגשת מאוד.

"לקראת סיום המשימות נעסוק בעיבוד של המראות והפעולות. לכל אורך המלחמה הייתה סוללת קב"נים שהיו זמינים לעזור בכל מה שהיינו צריכים, וגם אני התייעצתי איתם לא מעט ביחס לחיילים. למדנו תוך כדי תנועה איך לעזור לאנשים שלנו להתמודד עם המצוקה הנפשית, וייאמר לזכות הצבא שבהיבט הזה הרבה מאוד אנשים טובים מתחום הטיפול ובריאות הנפש נרתמו והתגייסו למילואים בדיוק כדי לתת מענה לדבר הזה".

איך אתם נערכים לשחרור?
"השחרור בכל מקרה יהיה דבר מבלבל. ארבעה חודשים וחצי בתוך לחימה זה לא כמו חודש מילואים עם תאריך התחלה וסוף. החיילים עדיין לא מתעסקים בכלל בחזרה לאזרחות, הם עוד מתעסקים במשימות ובלחימה. וזה נכון גם עליי בתור מג"ד. ברור שייקח זמן לעבד את זה.

"לכל פלוגה יגיעו יועצים ארגוניים שיבואו לתת כלים וטיפים לקראת החזרה לאזרחות ולמקומות העבודה, אבל אני חושב שגם המעסיקים יצטרכו להיות מאוד קשובים למילואימניקים שחוזרים. אלה לא אותם האנשים שיצאו, בדגש על לוחמים שראו דברים, נתקלו ולחמו.

בשדה הקרב. "מצאתי את עצמי מחליט החלטות קשות וברורות" (צילום: אלבום פרטי)

"בתור איש איגוד מקצועי, אני חושב שגם הוועדים יצטרכו לתת לדבר הזה מענה ולהיות בחזית שלו, ואני יודע שהרבה מהוועדים במשרדי הממשלה כבר מתעסקים בזה. המעסיקים יצטרכו להתחשב, והוועד יצטרך לעטוף. לוודא שהאנשים בסדר, לראות אותם ולסייע להם לחזק את מעמדם חזרה במקום העבודה. החשש הגדול שלי, ואני רואה את זה על החיילים שלי, הוא שתהיה נשירה גדולה של מילואימניקים ממקומות העבודה. שאנשים ייפלו בין הכיסאות. זה מעסיק אותי ומדאיג אותי מאוד, הן בתור מג"ד והן בתור איש איגוד מקצועי.

"יש לי עוד דבר חשוב להגיד למעסיקים ולוועדים – אנחנו אומנם היינו בחזית, אבל המשפחות שלנו הן אלו שספגו את המהלומה הגדולה ביותר. כשאבא או אימא נעלמים לתקופה ארוכה כל כך זה משפיע מאוד על הילדים, ואני רואה את זה על הילדות שלי ושומע על הילדים והילדות של חיילי הגדוד. אין מילים לתאר את ההערכה שאני רוחש לאישתי ולכל בנות ובני הזוג של המילואימניקים. זו באמת תקופה מורכבת מאוד גם בעורף וגם בחזית, ואני חושב שלא מספיק נותנים את המענה לעורף המשפחתי הזה. למשפחות שיצרו שגרות למרות המציאות הלא שגרתית הזו – וגם פה, גם ועדים וגם מעסיקים חייבים לתת על זה את הדעת.

"אני חושב שטל המג"ד, טל איש המשפחה וטל איש האיגוד המקצועי – שלושתם מאוד השתנו בארבעה וחצי החודשים האחרונים. מצאתי את עצמי מחליט החלטות קשות וברורות מאוד בשדה הקרב. אבל בתור איש משפחה, אני יודע גם לחבק, ובתור איש איגוד מקצועי, אני מבין שנדרשים תהליכי ריפוי. אני חושב שוועדים ומעסיקים מבינים את זה, שזה לא זמן למלחמות. זה זמן לייצר טוב, לעשות טוב, לשפר את המצב ככל הניתן, ולחבק את העובדים בכלל והעובדים המילואימניקים בפרט. כולנו השתנינו בתור חברה. טל של 6 באוקטובר 2023 הוא לא טל של 1 במרץ 2024. התקופה הזו לימדה אותי המון על עצמי. המון על החלטות, בדגש על החלטות תחת אש, והבנה עמוקה יותר מהי אחריות. בין אם זו אחריות לחיי אדם, ובין אם אחריות על אנשים במקומות העבודה. גם האחריות במקום העבודה – על כמה העובד משתכר, אם טוב לו – זה החיים עצמם".