עד שבת 7 באוקטובר היה אייל אשל, בן 54 ממושב צור יצחק, אב לשלושה, נשוי באושר לשרון, עובד ציבור גאה, מפקח וטרינרי על בריאות העוף בשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות. מאז, נוסף לו תואר: אב שכול.

בתו הבכורה, סמל רוני אשל, בת 19, שירתה שנה וחודשיים בתפקיד תצפיתנית במוצב נחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר פשטו מחבלי חמאס על הבסיס, טבחו, חטפו ופגעו בתצפיתניות שקראו לעזרה, אך לא נענו. הקשר האחרון איתה תועד בהודעת ווטסאפ לאימה ב-09:27.

במשך 34 ימים חיה משפחת אשל בחוסר ודאות. ההערכה הייתה שרוני נחטפה לעזה, אבל בדיקות מעבדה העלו שנרצחה בהתקפת המחבלים באותה שבת ארורה.

אייל אשל. "אני אחראי שכל העולם יידע שמה שקרה פה בשבת בבוקר יכול היה להימנע אילו הקשיבו לבנות האלה"  (צילום: אביגיל עוזי)

מאז הוא מחפש תשובות. "סימני השאלה שנוגעים לנסיבות הירצחה מפחידים", הוא אומר בזעם, "אפילו תחקיר עדיין לא בוצע, יש רק 'עיקרי הממצאים'. אני החייל של רוני עכשיו. אני אחראי על הזיכרון שלה. אני אחראי שכל העולם יידע שמה שקרה פה בשבת בבוקר יכול היה להימנע אילו הקשיבו לבנות האלה. לא אנוח לרגע.

"אנחנו משפחה שאיבדה את הבת הבכורה שהייתה חיוך אחד גדול. מגיל שעתיים היא חייכה לכולם. הייתה כולה נתינה ואהבה. היא אהבה לאהוב והייתה אישה של אנשים". אשל מספר על אהבתה הגדולה למטבח, ובמיוחד לבישול אסייתי. "היא הייתה אלופה בבישול בווק ובגלגול סושי. מאוד אהבה לבשל לבנות בבסיס, במטבחון הקטן. זאת הייתה עוד דרך שלה לאהוב".

רוני התגייסה לצה"ל שבועיים וחצי אחרי מסיבת סיום י"ב. כמו חברותיה לקורס היא "נבחרה בפינצטה", ועברה הכשרה ארוכה ומעמיקה. "היא נבחרה על פי תנאי סף מאוד גבוהים וציונים במהלך הקורס", מסביר אשל. בתום הקורס, נשלחה רוני לנחל עוז, שם הצטרפה ל"סבב" – מחלקה של תצפיתניות.

רוני אהבה את תפקיד התצפיתנית?
"היא אהבה מאוד את השירות שלה, פרחה בצבא והייתה חיילת טובה מאוד. היא הייתה תצפיתנית בצוות מעולה של בנות מצוינות. היה להן הווי מיוחד. החיילות בכל 'סבב' כזה יושבות יחד בחמ"ל בזמן המשמרת, ועושות הכול ביחד: הן הולכות לשירותים יחד, לאכול, להפסקה. לא משנים סבב, כי במהלך משמרת הן מסנכרנות אחת את השנייה. כל עמדה בחמ"ל שייכת לחיילת ספציפית. התמזל מזלה של רוני והיא השלימה סבב שהיו חסרות בו בנות. יחד איתה הגיעו בנות נוספות ונוצר שם קשר מדהים ועשיר מאוד בחומר האנושי שהיה בו. הן היו אחת בשביל השנייה, חברותא, ופסיכולוגית, אימא ומשפחה. הן עטפו אחת את השנייה, הייתה ביניהן חברות יוצאת דופן.

רוני אשל ז"ל. "מגיל שעתיים היא חייכה לכולם. הייתה כולה נתינה ואהבה" (צילום: אלבום פרטי)

"אבל החיילות האלה היו של אף אחד. את אף אחד הן לא עניינו. המפקדים שלהן לא היו איתן בבסיס עצמו, אלא בבסיסים אחרים. הסגל הפיקודי היה רחוק מהן פיזית, ורחוק שנות אור גם מבחינת התקשורת איתן. הן היו הקבועות בבסיס שפלוגות חי"ר מתחלפות בו. מדי פעם הגיעה סמלת או קצינה, מדי פעם הגיע המג"ד, אבל פרקי זמן ארוכים מאוד הן היו לבד. מי שעטפו את החיילות האלה כל הזמן היו הקיבוצים והמושבים מסביב. דאגו, הכינו, אפילו הזמינו בשבת בבוקר לרפת בנחל עוז, לקחו אותן לקטיף אבוקדו בקיבוצים כשהיו פנויות.

"באותה שבת בבוקר הן זעקו לעזרה ויכלו להציל אותן, אבל אמרו להן: תסתדרו בעצמכן, אין לנו כוחות לשלוח אליכן. הן היו שם וקיפחו את חייהן בתוך חמ"ל נחל עוז".

היה לכם קשר עם מפקדים שלהן?
"לצערנו, לסגל הפיקודי לא היה קשר עם ההורים. התקשורת עם הסגל הפיקודי הייתה חסרה מאוד. מעולם לא הייתה פגישה עם שאר ההורים או עם הסגל. לא ידענו מה מספרי הטלפון של המפקדים, אף שזה דבר מקובל מאוד בימינו. אפילו כשאני התגייסתי לחי"ר ב-1988 המ"פ הכיר את ההורים של החיילים. פה לאף אחד לא היה אכפת מהן. את זה צריך להגיד. זה נו"ן גדול לתרבות הארגונית של צה"ל. זה מעיד על משהו כושל ורקוב מהשורש. זאת התוצאה, וכך אנחנו נראים, למרבה הצער של כולנו".

היא שיתפה אתכם במה שראתה במצלמות במשך כל אותם חודשים?
"חודשים רבים לפני 7 באוקטובר, רוני סיפרה לנו מה היא רואה ומבינה. הייתה אומרת: 'אבא, הם קוראים ולומדים אותנו, הם יודעים מה קורה איתנו'. לא פעם היא סיפרה על מצלמה לא תקינה, על מקטע כלשהו בגדר שלא תקין, שיש פרצות. היא סיפרה על ההפגנות בימי שישי, על הפרחות הבלונים ועל שריפות היער והשדות. יער בארי נשרף כמעט לחלוטין. היא תיארה ירי לתוך המערכות עצמן שבוצע בכוונת מכוון. אפילו סיפרה שבהפגנות בימי שישי הם היו יורים בנשק חי לעבר חיילי צה"ל. אף אחד לא התייחס לזה. לא היה צריך ללכת רחוק מדי עם הדמיון כדי להאמין להן".

"החיילות האלה היו של אף אחד. את אף אחד הן לא עניינו. המפקדים שלהן לא היו איתן בבסיס עצמו, אלא בבסיסים אחרים. הסגל הפיקודי היה רחוק מהן פיזית, ורחוק שנות אור גם מבחינת התקשורת איתן. הן היו הקבועות בבסיס שפלוגות חי"ר מתחלפות בו"

איך הגבתם למה שתיארה?
"זה העלה חששות, אבל אני התרשמתי שרוני מוגנת בחמ"ל הטכנולוגי והמוגן ביותר בעולם. לא ידעתי שהקירות בחמ"ל הם בסך הכול פאנל מבודד. לא היו מתזי כיבוי אש בחמ"ל ומעולם לא הייתה ביקורת אש. לא היה צריך את הסיפור של שבת בבוקר, מספיק שסתם הייתה שריפה בחמ"ל, והכול היה הופך למלכודת אש.

"אני מדבר על חמ"ל טכנולוגי עם הכלים המודיעיניים הכי מתוחכמים, ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. החמ"ל הזה היה בסיס לעבודה מתמשכת לכלל הכוחות שפעלו בשטח, בכלל הגיזרה, אבל הוא לא מוגן בשום צורה. כך גם כוח האדם בחמ"ל, שהיה הכי מיומן, שנבחר בפינצטה והוכשר בקפידה, לא היה מוגן בשום צורה".

מה הייתה תגובת המפקדים לתיעוד שהביאו התצפיתניות?
"כל הזמן דאגו להגיד להם: אתן רק העיניים, אתן לא המוח. אתן תצפו במה שקורה, תתעדו, ואת כל השאר מישהו אחר יעשה. מי זה המישהו האחר הזה? עד היום אני שואל את השאלה הזו. זה חלק מחטא היוהרה. זה היה ידוע וצפוי. אף אחד לא יכול להגיד אחרת. הבנות האלה תיעדו הכול, דיווחו וסיפרו מה שהיה מותר. חודשים אחורה הבנות האלה אמרו שיום אחד זה מה שיהיה".

"הייתה לי בסך הכול שאלה אחת: איפה רוני?"

לדברי אשל, התצפיתניות אף תודרכו לגבי אפשרות של פשיטה. "אמרו להן שיתכוננו, כי יום אחד תהיה פשיטה, אבל לא אמרו להן מה בדיוק הן אמורות לעשות במקרה כזה: לאן לברוח? איך להתגונן? מה החלק שלהן בזמן הגנה על הבסיס?"

ההתעלמות מאזהרותיהן החוזרות של התצפיתניות בחמ"ל נחל עוז הוא אחד מסמלי המחדל של שבת 7 באוקטובר. "הן היחידות שנשארו לעבוד. הן זעקו לעזרה מ-06:23 בבוקר ועד דקות לפני 12:00. זעקו לעזרה, התחננו שיבואו לחלץ אותן ואף אחד לא הקשיב להן, כפי שלא הקשיבו להן חודשים אחורה".

אשל ובתו רוני ז"ל. "זה הסיפור הכי עצוב של המדינה הזאת: חטא היוהרה שהביא להפקרות" (צילום: אלבום פרטי)

רוני וחברותיה, שהוכשרו לתפקיד תצפיתניות, לא אומנו ללחימה ולא נשאו נשק. "הנשק היחיד שהיה להן היה המצלמה. כך קרה שאת הבנות האלה הפקירו לפני 7 באוקטובר, במהלכו ואחריו. זה הסיפור הכי עצוב של המדינה הזאת: חטא היוהרה שהביא להפקרות. אנחנו הכי טובים והכי מושלמים ויש לנו את הצבא הכי חזק, גדול, עשיר וטכנולוגי, והנה – הכול התפוצץ לנו בפנים".

תחושת התסכול והבגידה עצומה. "זה כואב לנו. רוני ושאר הבנות נרצחו. אף אחד לא נשלח לשם כדי להציל אותן. לא היו כוחות. זה חלק מהכישלון של החזקת הקו, וזה חלק מהכישלון של הביטחון השוטף".

איך התחקיתם אחרי מה שעלה בגורלה?
"מהשבת ההיא נזרקנו לתוך 34 יום שרוני הוגדרה בהם נעדרת. אף אחד בצה"ל לא ידע מה קורה איתה. לאף לא הייתה שום אינדיקציה איפה היא נמצאת ומה עלה בגורלה. ביום ראשון 8 באוקטובר פתחנו תיק נעדרת בלה"ב 433, ונשאבנו לתוך האירוע המביש והעצוב הזה. לנו ולכל המדינה. לא ידענו שום דבר".

לדבריו, ההמתנה לעדכון על מקום הימצאה של רוני הייתה מייסרת. "הייתה לי בסך הכול שאלה אחת: איפה רוני? במהלך השבועיים הראשונים אף אחד לא התקשר אלינו בכלל. יש מפקדים בצה"ל שאמונים על הקשר עם המשפחות. גם להגיד לי 'אנחנו לא יודעים כלום' זאת אפשרות. בסופו של דבר, דיברו איתנו כי זעקתי. מטה שבויים ונעדרים שלח לנו קצין מלווה שעדכן בכל הפרטים שכבר ידענו. 34 ימים הכול היה לוט בערפל".

את החמ"ל המשפחתי פתחו בשבת בערב. הצעד הראשון היה ניסיון לאתר עוד משפחות של תצפיתניות. "הבנו שאנחנו לבד בכל העניין הזה. לא הכרנו את שאר ההורים, לא הכרנו את הסגל. לא היו לנו אפילו טלפונים. היה ניתוק מוחלט. היינו לבד בסיפור הזה וניסינו לדלות פרטים. הצטרפו אלינו הרבה אנשים טובים שרצו לעזור באיתור מידע. אספנו בעצמנו מודיעין וממצאים והרכבנו לעצמנו את הפאזל וציר זמן, שיתאר לנו מה קרה באותה השבת".

מה העלתה החקירה שלכם?
"ניסינו לאסוף מידע: כמה בנות היו בחמ"ל? כמה לא היו בחמ"ל? מי נחטפה ומי לא? הקמנו קבוצת ווטסאפ של ההורים, 'משפחת נחל עוז', ואספנו פרטים. התמונה שהצטיירה הייתה עגומה מאוד. תיאורים של הזנחה, זלזול והפקרות. התחילו להגיע אלינו בנות ששירתו או עדיין משרתות בתור תצפיתניות, וכולן מספרות אותו סיפור, בערך באותם משפטים ומילים: 'זלזלו בנו לאורך כל השירות, הפקירו אותנו מ-א' ועד ת'. לא ספרו אותנו בכלל. המידע שתיעדנו, הטמענו ודיווחנו נמצא במערכות, ואף אחד לא קרא אותו'. הן תיעדו הכול בצורה מושלמת, ואף אחד לא התייחס.

"הבנו שהמחדלים גדולים. גילינו תקלה אחת ועוד אחת, הפקרות פה והפקרות שם. היה פה אירוע מכונן ועצוב כל כך למדינת ישראל. אף אחד לא הבין את ההשלכות של שיעורי הבית המושלמים שעשו בצד העזתי. כשהבנתי את גודל המחדל, ממש טיפסתי על הקירות. התאדה מהעולם מספר גדול של בנות, ואף אחד לא דיבר עליהן. כולם דיברו על הקורבנות מהמסיבה ומהקיבוצים, אבל אף אחד לא התעכב על בנות שנעלמו מתוך חמ"ל בבסיס של צה"ל 785 מטר מהגבול. על זה התפרקתי וצעקתי לאורך ימים רבים. בסוף הגענו לבית הנשיא, ובזכות הפגישה הזאת נפתחו הרבה דלתות ויצרו איתנו קשר כל מיני אנשים בדרגות בכירות מאוד".

מה העלה התחקיר הצבאי?
"עד היום הזה לא נעשה תחקיר. בחיל האיסוף הקרבי הקימו צוות בדיקה שהוציא מסמך פנימי של 'עיקרי הממצאים'. בתום 34 ימים הגיעו התאמות של די.אן.איי שנלקחו מהחמ"ל ונשלחו למעבדות לצורך זיהוי. רוני הייתה האחרונה מבין התצפיתניות שהוגדרה נעדרת. בסופו של דבר, היא זוהתה על פי הממצאים מצה"ל. אני במצב של חוסר אמון מוחלט במערכת הצבאית".

"התקלקל להן התמי 4 בחמ"ל, אז היא הביאה שישיות מים מהבית. מביש"

אשל עובד בשירותים הווטרינריים של משרד החקלאות. אישתו שרון עובדת בחברת שח"ל. "בורכנו במקומות עבודה שעטפו אותנו, ועד רגע זה עוטפים אותנו מכף רגל עד ראש. בכל המסע המטורף של 34 הימים הראשונים, הלוויה, השבעה והשלושים, וגם לאחר מכן. אני אסיר תודה על כל מה שעושים ועשו עבורנו במקומות העבודה שלנו וביישוב שאנחנו גרים בו, צור יצחק. אין מילים לתאר את הנתינה וההשקעה. הגיעו אלינו, חיבקו אותנו. דאגו לכל מה שהיינו צריכים: אוכל, שהייה, אספקה שוטפת. לא צייצנו וכבר הביאו כל דבר. אנחנו מוקפים בחברים מהעבודה ומהיישוב שלא זזים מאיתנו לדקה אחת. זה לא מובן מאליו. אנשים הרגישו את הצורך לתת, להשקיע ולהיות בשבילנו ברגעים הכי קשים שלנו. אני אסיר תודה על כל מה שהאנשים האלה בשבילנו.

"כדאי שהמפקדים ישלמו את המחיר על מה שהם גרמו לכל המדינה. מנרצחים ועד חטופים שלא חזרו אלינו עד היום. מערכת פיקוד שלמה בצה"ל צריכה לתת את הדין ולספק הסברים, ואני לא אנוח לרגע. אני ממש לא חושב שצה"ל גרוע. אני לא רוצה לטנף. אני כן חושב שאנשים שגרמו לכל התקלה הזאת, ואני מעז להגיד תקלה כדי להיות עדין, האנשים האלה צריכים לעצור רגע, ושהמילה אחריות תישמע בכיכר העיר. עד עכשיו היא לא נשמעה.

"אני הגשתי את רוני על מגש של כסף לצבא, והחזירו לי אותה בתוך ארון. אני גם לא יודע מה היה בתוך הארון. אני לא יודע מה קברנו, כי הכול נשרף באותה שבת בנחל עוז בחמ"ל עצמו. 16 בנות קיפחו את חייהן בצורה הכי מזוויעה כשהן זועקות לעזרה מ-06:23 בבוקר עד 12:00, ואף אחד לא בא להציל אותן. צריך לזכור שהן זעקו את נשמתן, שיבואו לסייע ולהציל אותם. יכלו למנוע, יכלו להציל את הבנות האלה. אם מישהו היה מקשיב גם ברגעים האלה לבנות האלה, יכול להיות שרוני הייתה פה היום.

"בורכנו במקומות עבודה שעטפו אותנו, ועד רגע זה עוטפים אותנו מכף רגל עד ראש. בכל המסע המטורף של 34 הימים הראשונים, הלוויה, השבעה והשלושים, וגם לאחר מכן. אני אסיר תודה על כל מה שעושים ועשו עבורנו במקומות העבודה שלנו וביישוב שאנחנו גרים בו, צור יצחק"

"שכל העולם יבין שלא רק מחבלים נכנסו בשבת בבוקר לישראל. גם אזרחים מעזה שהיו שותפים מלאים לכל הפשע, המחדל, הרציחות, החטיפות, האונס ומעשי הביזה. שכל העולם יידע את זה. זה לא משהו שנשמע עד היום בצורה ברורה כל כך. גם אזרחים היו שותפים למעשה הזה.

אתה מתעל הרבה מאוד מה הזעם והעלבון הזה לעשייה.
"נכון. זה גם חלק מהטיפול שאני מעביר את עצמי. היום אני החייל של רוני, שזועקת מתוך הקבר, בחלקה הצבאית בכפר סבא, וכמוה כל הבנות האלה, בכל החלקות והקברים. את הבנות האלה יכלו להציל. הייתי מצדיע עם רוני אם הייתה נהרגת בקרב, בין הסמטאות, אבל רוני לא התגייסה להיות לוחמת קרבית. היא התגייסה להיות תצפיתנית. הנשק שלה היה המצלמה. לקחו לה גם את הנשק הזה, אז לא הייתה לה שום ברירה אלא להסתתר בתוך החדר ולחכות שיבואו להציל אותם, וזה לא קרה".

היה לך הרבה מאוד אמון בהתחלה. איך משקמים אותו?
"גם אני הייתי שבוי בקונספציה שיש לנו את הצבא הטוב ביותר, המושלם, הטכנולוגי והחכם ביותר, ולכולנו זה התפוצץ בפנים באותה שבת באוקטובר. דבר ראשון, אני רוצה להיות השגריר הכי טוב לחיל האיסוף הקרבי ולתפקיד תצפיתנית בצה"ל. בוחרים את הבנות האלה בפינצטה, מעבירים אותן הכשרה ארוכה. זה תפקיד מאתגר ושמימי. החיילת הזאת שנמצאת בחמ"ל היא הראשונה שרואה הכול, היא הראשונה שמבינה מה הולך להיות. היא גם היחידה שהולכת יחד עם אותו מפקד בלילה של ערפל בדרך למארב כשהוא איתה באוזנייה. היא היחידה שאומרת לו 'יש פה אבן מימין'. היא זאת ששומרת עליו ועל הכוח שמאחוריו. אבל אף אחד לא דאג שיהיה מי שישמור עליה ועל הבנות האלה באופן כללי.

"סתם סיפור אחד קטן, המכשיר תמי 4 אצלן בחמ"ל התקלקל. אז במהלך תקופה מסוימת רוני הייתה חוזרת לבסיס עם שישייה כל שבוע, וכמוה כל הבנות, כדי שיהיו להן מים בחמ"ל. מביש.

"יש פה משהו ברמה אישית מאוד, אבל צריך להבין שזה הלך רוח. אני חושב שזה לא מגדרי, זה היררכי. כי הן היו רב"טיות וסמלות, ומפקד בכיר חושב לעצמו: מה פתאום שאני עם הדרגות על הכתפיים אשמע לרב"טית?

"אני מאמין שאת התפקיד הזה תפרו אך ורק לנשים בצה"ל כי הן הכי טובות והכי חזקות. התפקיד הזה מאתגר ומעניין. אני באמת מאמין שאם היו לוקחים בנים לעשות את התפקיד הזה, הם היו פותחים פק"ל קפה על השולחן ועושים קפה בזמן המשמרת. הבנות האלה חזקות יותר מכל בן. את התפקיד הזה צריך לאייש בצורה הכי מיטבית שיכולה להיות, הכי מדויקת, הכי מרוכזת. אחרת אין לנו זכות קיום.

"אם לא שמעתם להן, ואם לא התייחסתם אליהן תקופה בכל התקופה הזו – בשביל מה ההכשרה? למה גייסתם אותן בכלל? למה השקעתם כל כך הרבה משאבים, מאמצים, כספים של צה"ל ומערכת הביטחון? למה גייסתם אותן אם אתם מראש לא מתכננים להקשיב להן ולא לקבל את הדעה שלהן? למה?

"יש לי המון שאלות פתוחות שלא קיבלתי עליהן מידע או תשובה עדכנית, עד לרגע זה. למה הבנות האלה הסתובבו 785 מטר מקו הגבול ללא נשק? חיילת על הגבול צריכה להיות עם נשק וצריכה להיות מוגנת. למה לא היה סד"כ (סדר כוחות) מתאים בבסיס נחל עוז בשבת בבוקר? שמישהו יסביר לי. אלה שאלות שנשארו עד לרגע זה פתוחות, כי לאף אחד עדיין לא הייתה אפשרות או לא מצא זמן לחקור. אומרים לנו שאנחנו עדיין בלחימה. גם את ההנחה הזאת צריך כבר למסמס מהעולם, כי אנחנו כבר לא ממש בלחימה. חלק מכוחות צה"ל כבר יוצאים מעזה, מתחילים לשחרר מילואימניקים. יש דברים שכבר אפשר לתחקר.

"החיים חוזרים: בתי הספר כבר מלמדים, בתי הקולנוע כבר מלאים באנשים, הפרסומות חזרו לטלוויזיה. ימי השידורים המיוחדים כבר כמעט נעלמו. העולם והמדינה חזרו לאיזשהו מצב של בתי קפה מלאים ואוטובוסים בתל אביב מלאים".

איך חוזרים לחיים עם כל כך הרבה קצוות לא סגורים?
"אין לי ברירה. יש לנו עוד שני ילדים בבית: יעל בכיתה י"ב ואלון בכיתה ח'. חייבים להיות חזקים גם בשבילם. החיים ממשיכים כי החיים חזקים מהכול, גם מהשכול. מעולם לא קראתי את הספר הזה, שמסביר איך לחיות עם השכול, כי הוא לא נכתב. מה עושים? איך עוברים משכול ליום חול?

"היא מאוד חסרה לנו ואנחנו מאוד מתגעגעים אליה. אנחנו עוד לא מעכלים שהיא איננה. שרון אישתי ואני כל הזמן בעשייה. עוד לא מצאתי את הדרך להשתחרר מכל הדקות האיומות האלה. התמונה של רוני כל הזמן מול העיניים, עם החיוך הזה שלה. אני אומר לעצמי שבתמונה היא מחייכת, אבל היא בכתה כל כך בדקות האחרונות שלה, יחד עם הבנות שהיו שם בחמ"ל. זה מה שמניע אותי. זה חזק ממני. זה מה שמנהל אותי היום: להגיע לחקר האמת עד הסוף, כדי שהאנשים האלה לא יישארו בצה"ל יום אחד נוסף.

"בסוף השלושים חזרנו לעבודה. אני ממשיך לנהל את המאבק על רוני, בניסיון למצוא תשובות. ברור לי שלא אתן, בשום מצב, שהנושא הזה יירד מסדר היום ומהתודעה של הציבור הישראלי".

איך הילדים מתמודדים עם האובדן?
"הילדים חווים את האובדן של אחותם הבכורה בדרכם שלהם. בסופו של דבר, ילדים הם ילדים. העולם שלהם שונה משלנו, המבוגרים. הם איתנו באובדן, אבל הם בחיים שלהם".

חשבתם איך להנציח את רוני?
"אנחנו פועלים במישור אחר להנצחת הבנות. התחלנו כבר להעלות רעיונות ויש לנו כל מיני כיוונים. זה עדיין פתוח. זה חלק מתהליך הריפוי שלנו. במשרד החקלאות שתלו עץ מקסים לזכרם של החיילים הנופלים. אצלנו ביישוב נעשה הנצחה".

שואלים אותך על זה? מדברים איתך על זה?
"אני יוצא לעבודה כל בוקר, נפגש עם אנשים. אני איש של אנשים. אני חייב את האינטראקציה הזאת עם אנשים. אנשים מדברים איתי על האובדן, רוצים לחבק, רוצים לשתף, רוצים להמשיך לאהוב. זה מחמם את הלב שיש אנשים שאכפת להם ממך. גם בעבודה, גם ביישוב, חברים. זה כאב ושכול שילווה אותנו לעולמי עד".

"חונכתי על נתינה, ואני גם מחנך את הילדים שלי ככה. חונכתי לא ללכת בצורה עיוורת, תמיד להסתכל לצדדים, תמיד לראות את הצד החלש ולעזור לו. אני מלמד את הילדים שלי נתינה. זאת הייתה רוני. אני משרת ציבור כי אני משרת ציבור, זה חלק מהעניין. זה התפקיד שלי, שאותו ייעדתי לעצמי, ואני אוהב את מה שאני עושה"

מה אתה חושב על ההתנהלות ביחס לחטופים שעדיין מוחזקים בעזה?
"מתחת לכל ביקורת. יש שם 136 חטופים שגם לגביהם ההתנהלות של ההנהגה היא קלוקלת, שלא לומר כושלת. הם עדיין שם, זאת העובדה. רוני איננה, והחטופים עדיין שם. המצב בעזה לא טוב, כל יום אנחנו סופרים גופות. מצפון חוששים שתיפתח הרעה, אבל אנחנו כבר בתוך הרע. דרך ההתנהלות לא נכונה.

"זה ה'סמוך'. כשמישהו אומר לך 'יהיה בסדר', תתחיל לדאוג. אז אמרו 'יהיה בסדר'. ב-7 באוקטובר מפקד חיל האוויר נשאר לישון במיטה שלו כי גם אותו מידרו. הוא לא יודע שום דבר".

יעל, הבת השנייה, תתגייס?
"היא כבר קיבלה צו גיוס ואפילו תאריך גיוס. היא רוצה להיות לוחמת. עדיין לא בחרה איפה, אבל הנתונים שלה טובים. אני לא רוצה שיהיה לי שוב שכול במשפחה, אבל אני גם לא רוצה להיות זה שיגיד לה מה לעשות. היא כבר תהיה בת 18, אז היא צריכה להחליט בעצמה, ואנחנו נצטרך לקבל את הבחירה שלה בצורה הכי מכילה. אני לא אוכל להגיד לה 'יעל, את לא הולכת לקרקל או למג"ב'. אני יכול להמליץ, אני לא יכול להתוות לה את הדרך. אין לי אמון במערכת, אבל לא כל צה"ל כזה".

רוני אשל ז"ל. "אני מצטער בשביל כל העולם שרוני לא תהיה פה כדי לעשות את התפקיד הזה ולשרת את הציבור" (צילום: אלבום פרטי)

כמה מהחברות של רוני עדיין חטופות?
"שתי בנות מהמחלקה של רוני, שהיו איתה גם בקורס וחלקו איתה חדר, ושלוש בנות חדשות לגמרי שהגיעו רק ביום חמישי, יומיים לפני 7 באוקטובר. הן נשארו שבת כי אמרו להן להישאר שבת, וחטפו אותן עם פיג'מה. ככה, בצורה הכי מזעזעת".

אתה גאה בה על שהחזיקה את החמ"ל והחברות עד הרגע האחרון?
"כן. רוני אפילו דאגה לבנות במיגונית. שמענו את העדות הזאת רק לפני שבועיים. אחת הבנות סיפרה שרוני הייתה גיבורה ודרשה מהקצינה מגולני להזעיק כוחות ולשמור על הבנות במיגונית. אותה קצינה נמלטה דרך החלון בשירותים וניצלה. זאת הייתה רוני, ועם זה אני נשאר.

"אני מקנא באנשים שנשארו להם דמעות, כי לא נשארו לי. אני מנסה בכל כוחי לייצר משל עצמי, אבל זה קשה, כי אנחנו לא מעכלים שרוני איננה. זה כואב".

זה גרם לך לחשוב אחרת על היותך עובד ציבור בשירות המדינה?
"בשום אופן לא. אני חונכתי על נתינה, ואני גם מחנך את הילדים שלי ככה. חונכתי לא ללכת בצורה עיוורת, תמיד להסתכל לצדדים, תמיד לראות את הצד החלש ולעזור לו. אני מלמד את הילדים שלי נתינה. זאת הייתה רוני. אני משרת ציבור כי אני משרת ציבור, זה חלק מהעניין. זה התפקיד שלי, שאותו ייעדתי לעצמי, ואני אוהב את מה שאני עושה. אני מצטער בשביל כל העולם שרוני לא תהיה פה כדי לעשות את התפקיד הזה ולשרת את הציבור. ההפסד הוא של כולנו".