דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ד בניסן תשפ"ד 22.04.24
18.3°תל אביב
  • 20.4°ירושלים
  • 18.3°תל אביב
  • 20.8°חיפה
  • 20.1°אשדוד
  • 23.0°באר שבע
  • 26.5°אילת
  • 19.9°טבריה
  • 21.7°צפת
  • 18.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חברה במלחמה

"אין תחליף לספונטניות של המפגש בכלבו": חברי נירים עוברים לבאר שבע

ארבעה מתחמי דיור בבאר שבע צפויים לאכלס כ-330 מחברי הקיבוץ | לקראת המעבר של משפחות ראשונות מהקיבוץ, שוחחה מזכירת קיבוץ נירים ענת מרלא עם 'דבר': "עוד לא הגענו וכבר פונים אלינו מאות אנשים ושואלים איך אפשר לעזור"

מעבר קיבוץ נירים למשכנם הזמני בבאר שבע (צילום: קיבוץ נירים)
מעבר קיבוץ נירים למשכנם הזמני בבאר שבע (צילום: קיבוץ נירים)
דוד טברסקי

המשפחות הראשונות מקיבוץ נירים יגיעו השבוע לביתם החדש והזמני בבאר שבע. ארבעה מתחמי דיור שונים בעיר יהפכו לבית עבור כ-330 אנשים לשנה הקרובה, ואולי אפילו לשנתיים. מזכירת הקיבוץ, ענת מרלא, ישבה לשיחה עם 'דבר', על הקיבוץ ארבעה חודשים לאחר אירועי 7 באוקטובר, על המפגש המפתיע עם תושבי אילת, על האתגר לכנס קיבוץ שמפוזר בכל העיר ועל ההזדמנויות שמעלה המפגש בין הקיבוץ לעיר באר שבע.

"המשימה הכי גדולה שלנו היום היא להיות קיבוץ"

מרלא נכנסה לנעלי המזכירה בימים הראשונים למלחמה, לאחר שהמזכיר הקודם, בן קיבוץ ניר עוז, לא יכול היה להמשיך למלא את התפקיד. עם ההחלטה על המעבר לבאר שבע, החלה להתמקד בעבודתה הקהילתית-חברתית ביישום של המעבר שקרה בצורה מדורגת במהלך מספר שבועות.

"המשימה הכי גדולה שלנו כיום היא להיות קיבוץ", אומרת מרלא, "אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי; לספונטניות של המפגש בכלבו. להיתקל במישהו בדואר. בבאר שבע יהיה קשה יותר לכנס את האנשים, פשוט כי זה ידרוש הרבה יותר מאמץ לצאת מהבית".

ענת מרלא, מזכירת קיבוץ נירים. "נירים היא חלק מהזהות שלי. הילדים שלי מתים לחזור" (צילום: דוד טברסקי)
ענת מרלא, מזכירת קיבוץ נירים. "נירים היא חלק מהזהות שלי. הילדים שלי מתים לחזור" (צילום: דוד טברסקי)

כ-330 מבני קיבוץ נירים גרו עד הימים האחרונים במלון 'המלך שלמה' באילת. נוסף עליהם, התפזרו עוד כמה עשרות משפחות בכל הארץ. אלו שבחרו להמשיך לבאר שבע יגורו בארבעה מרכזים שונים בעיר: בית אבות משען, שיאפשר מעטפת של ארוחות, חוגים וטיפולים בדומה לאופן שבו הקיבוץ דואג לחבריו המבוגרים; מתחם מגורים בעיר העתיקה; דירות במגדל קומות בשכונת ב'; ופזורה של מבנים ברחבי שכונת הפארק, כולל מתחם למשרדים ולהתכנסויות. בשכונת הפארק תגור רוב הקהילה.

הקיבוץ עדיין מחכה לשובם של שני בניו שנחטפו, יגב בוכשטב ונדב פופלוול.

"נצטרך להחליט כקיבוץ מה התנאים שלנו לחזרה הביתה"

מרלא, ילידת קיבוץ עין החורש, הגיעה לנירים בגיל 20 ועובדת בתנועה הקיבוצית. בקיבוץ היא מגדלת את שני ילדיה – אורי (15) ואיתן (12), וגרה עם אבי, בן זוגה. אבי ילדיה גר בשכנות. כולם היו בביתם ב-7 באוקטובר וניצלו.

"המעבר הזה ידרוש ניסוי וטעייה", אומרת מרלא. "בקיבוץ, הקהילה מתרחשת על השבילים, על הדשא. התשובה שלנו לזה בבאר שבע תהיה עוגנים למפגש לפחות פעם בשבוע. נשתדל לעשות שיחות קיבוץ פעם בשבועיים, גם אם אין דברים ספציפיים להיפגש עליהם. חשוב לי שייפגשו קבוצות באופן קבוע לסדנאות, או סביב תחום עניין מתמשך: רכיבה על אופניים, ציור, לימוד תוכן. העיקר לפגוש אנשים מנירים למפגש חברתי טוב".

מה מעסיק היום את קהילת נירים?
"אחת מהסוגיות היא הניסיון לגבש את התנאים שלנו, המשותפים, לחזרה הביתה, ולהבין איך ננהל את הדיון כשיגיע הרגע. נצטרך להחליט את זה כקיבוץ. על פניו, זה צריך לקרות בהסכם עם תקומה. אבל זו שאלה איך אנחנו מחליטים התשתיות שוקמו, שיש פתרון דיור לכל מי שהבית שלו טרם נבנה מחדש, ושנחה דעתנו מבחינה ביטחונית, למרות שאני לא יודעת אילו כלים יש לנו לבחון את זה. גם ב-6 באוקטובר חשבנו שאנחנו בטוחים ושהצבא שומר עלינו".

הקשיים הרגשיים נמצאים מתחת לפני השטח

המעבר לבאר שבע מציף מחדש את הצרכים הרגשיים והטיפוליים, הן ברמת הפרט והן כקהילה. באילת קיבלו המפונים מערך חוסן מלא, מטעם מרכז החוסן של אשכול, בניהול הקואליציה הישראלית לטראומה.

"יש חברים שבאילת קיבלו שניים-שלושה טיפולים והחליטו לא להמשיך, אבל פה זה יכול להשתנות. אני מאמינה שההתקרבות הגאוגרפית לנירים, ההבנה שצריך לחשוב על השלב הבא והמפגש המשפחתי בדירה, ששונה מהמלון הצפוף, יובילו לכך שעוד אנשים יבקשו טיפול"

מרלא מציינת לטובה את העבודה של הקואליציה מול הקיבוץ, כולל מטפלים רבים שהגיעו לאילת על בסיס שבועי למספר ימים. "יש הסכמה שנמשיך לקבל את אותם השירותים, עם אותם המטפלים, גם בבאר שבע", מספרת מרלא, "יש חברים שבאילת קיבלו שניים-שלושה טיפולים והחליטו לא להמשיך, אבל פה זה יכול להשתנות. אני מאמינה שההתקרבות הגאוגרפית לנירים, ההבנה שצריך לחשוב על השלב הבא והמפגש המשפחתי בדירה, ששונה מהמלון הצפוף, יובילו לכך שעוד אנשים יבקשו טיפול".

מעבר קיבוץ נירים למשכנם הזמני בבאר שבע (צילום: קיבוץ נירים)
מעבר קיבוץ נירים למשכנם הזמני בבאר שבע (צילום: קיבוץ נירים)

מרלא מוטרדת מהקשיים שטרם צפו, ונמצאים מתחת לפני השטח. "בהמשך נפגוש את הקשיים", היא אומרת, "מה תהיה העוצמה שלהם? מתי הם יפרצו? אני מניחה שזה יתחיל לצוף כשנתחיל לדבר על החזרה לנירים. יכול להיות שחבר שמפחד לחזור ייכנס בעוצמה לשיח, ויגיד שכל הקהילה לא צריכה לחזור. זה דיון קשה ומורכב שידרוש המון רגישות".

"כל אדם עושה את הבחירה שלו לחזור, אבל תהיה גם החלטה של הקהילה"

מרלא הייתה מזכירת הקיבוץ אחרי צוק איתן. בשנים האלו המאמצים הרציניים שהובילה היו למען החזרת האמון של התושבים בצבא. "המון מפגשים, עם דרגות הפיקוד הגבוהות ביותר", היא מציינת, "הצבא באמת השקיע הרבה מאמץ כי הם הבינו שיש משבר אמון אדיר סביב נושא המנהרות". בלב השדות של נירים, כחצי קילומטר מהגדר, התגלתה מנהרה התקפית ענקית שחצתה את הגבול אל שדות הקיבוץ. "צה"ל היה עושה שם ניסויים ואימונים, ואנחנו כל הזמן אמרנו ששומעים חפירות. ההתמודדות עם זה הייתה איפשהו בין טיפול בחרדות והבנה שמדובר בעניינים נפשיים של חברים לבין הבאת חברות פרטיות שעושות סקרי קרקע. הצבא הבין שהוא חייב לעבוד איתנו".

אבל במקביל נוכחות החיילים פחתה. קידמו מדיניות של התכנסות בבסיסים.
"הסבירו לנו שיש מכשול בעלות של מיליארדי שקלים. אמצעי תצפית ואמצעים אלקטרוניים שלא יכולים להיכשל. אמרו שהחיילים מפוזרים בצורה חכמה שתאפשר להם להגיע תוך דקות ספורות. בצוק איתן נהרגו שלושה אזרחים ביישובים ונדרשו שנים של שיקום אמון. קשה לי לדמיין איך ניתן להשיב את האמון אחרי 7 באוקטובר".

קיבוץ נירים לאחר הטבח. "בצוק איתן נהרגו שלושה אזרחים ונדרשו שנים לשיקום האמון. קשה לי לדמיין איך נשיב את האמון אחרי 7 באוקטובר" (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)
קיבוץ נירים לאחר הטבח. "בצוק איתן נהרגו שלושה אזרחים ונדרשו שנים לשיקום האמון. קשה לי לדמיין איך נשיב את האמון אחרי 7 באוקטובר" (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

אחרי צוק איתן, הגיעו לנירים 90 חברים חדשים. משפחות צעירות שחיפשו קהילה, חינוך טוב ומגורים זולים יחסית הצטרפו לקיבוץ. בכל תהליך ההתאספות מחדש באילת והמעבר לבאר שבע, מרלא מציינת שהנוכחות שלהם הייתה בולטת במיוחד. "התרשמתי ממש מרמת המחויבות לאנשים ומהנכונות למעורבות", היא מספרת. "בשיח הקהילתי אמרו רוב האנשים שבכל התקופה הזו הם גילו הרבה חברים חדשים, וזה הכי הפתיע אותם. יש פה גאוות יחידה ותחושת מסוגלות".

מה את מבינה על החזרה?
"בסוף ניקח סיכון מחושב ונחזור לשם. זה לא רק עניין רציונלי. כל אדם עושה את הבחירה שלו, אבל תהיה פה גם החלטה של הקהילה. זה אומר להעתיק את כל הסדרי החיים שלנו חזרה לשם, החינוך, הקהילה. משפחה שלא תרצה לחזור תוכל להישאר, אבל היא תישאר בלי הקיבוץ".

"יש ערים שלמות, כמו קריית גת, באר שבע ואופקים, שקיבלו על עצמן לקלוט קיבוצים ונוצר היפוך מסוים של יחסי הכוחות. זה מכריח את הקיבוצניקים לבחון את מה שהם חושבים על העירוניים".

"אני מניחה שבשנים הראשונות תהיה נוכחות צבאית ענקית בינינו לגבול, שזה אומר לאבד את כל הפסטורליה של השדות. ועד שאף אחד לא ידבר על הסדר מדיני – אז בצד השני יהיה בוץ לבנוני, רק בעזה. אני אדם מאוד אופטימי, ופה אין לי הרבה אופטימיות. זה תרחיש מאוד מדכא".

את מתלבטת על החזרה?
"לא הייתה לי שאלה בכלל לגבי החזרה לנירים. אני רכזת צוות הפינוי ותמיד כשהיינו חוזרים הביתה הייתי אומרת, מתי זה ייגמר כי אני לא מוכנה לעשות את זה יותר. ואז מגיע סבב נוסף ואני שוב בזה. מה אפשר להגיד? כיף לחזור הביתה. נירים היא חלק מהזהות שלי. לבן הזוג שלי ברור שחוזרים. הילדים שלי מתים לחזור. אף אחד לא יודע להגיד איך זה ייראה, איך נרגיש. זו שאלה איך מחליטים לחיות במקום מדמם, מאוים, בסכנת פינוי תמידית – זה דורש החלטה שצריך לקבל. אני כרגע קצת דוחה את זה".

"ב-6 באוקטובר היינו חברה מאוד מקוטבת, עכשיו קורה פה שינוי"

לפני המלחמה, נסעו מרלא ומשפחתה לבאר שבע באופן קבוע בעיקר להפגנות נגד הרפורמה המשפטית. באותה תקופה נחשף הקיטוב הקשה, ובצידו הסטיגמות והדעות הקדומות. "עובדים במלון אמרו לנו שהם בחיים לא פגשו קיבוצניקים", אומרת מרלא ומתארת מפגש אינטנסיבי ומקרב, בעיקר עם עובדי המלון הרבים שנרתמו לעזור. "הם היו בהתרגשות אדירה, כל מה שהם ידעו על 'קיבוצניקים' השתנה לחלוטין. אני גם גיליתי את אילת מחדש, שהיא עיר מלאה בסטיגמות. כמה נדיבות ורוחב לב יש בעיר. היא נכנסה לכולנו ללב באופן לא מובן מאליו".

מפונים מעוטף עזה במלון באילת. "גיליתי את אילת מחדש, כמה נדיבות ורוחב לב יש בעיר" (צילום ארכיון: דוד טברסקי)
מפונים מעוטף עזה במלון באילת. "גיליתי את אילת מחדש, כמה נדיבות ורוחב לב יש בעיר" (צילום ארכיון: דוד טברסקי)

המעבר לבאר שבע נותן לה תקווה. "הקליטה של קיבוצים בערים היא בשורה לחברה הישראלית", היא אומרת. "הנחת המוצא שלנו ב-6 באוקטובר הייתה שאנחנו חברה מאוד מקוטבת ומפולגת עם פערים אדירים, בטח בין הקיבוץ לעיר. עכשיו קורה פה שינוי, ואנחנו רואים את זה ביחס של באר שבע כלפינו. עוד לא הגענו וכבר פונים אלינו מאות אנשים ושואלים איך אפשר לעזור. בשכונת הפארק כבר חודשיים עושים תוכניות לארוחת קבלת הפנים לכל משפחה, מתכננים איך ייראו המפגשים בשכונה. קבוצות ווטסאפ, אירועי ט"ו בשבט, הכל. וזו גם החוויה של האנשים בנירים – שמחבקים אותם. הם גם רואים את ההזדמנויות של לחיות בעיר".

היה חשש שיתפסו אתכם כשמאלנים מתנשאים?
"יש ערים שלמות, כמו קריית גת, באר שבע ואופקים, שקיבלו על עצמן לקלוט קיבוצים ונוצר היפוך מסוים של יחסי הכוחות. זה מכריח את הקיבוצניקים לבחון את מה שהם חושבים על העירוניים. אני באופן אישי אוהבת מאוד ערים ואוהבת את באר שבע, אבל בעיני רבים מהקיבוצניקים העיר היא המקום שחייבים לנסוע אליו בשביל רופא מומחה או קניות בקניון, ובטח שלא רוצים לחיות בה".

אני חושבת שבתוך כל הסיפור הזה, יש סיכוי שישתרש נרטיב חדש בעיר: הבאר-שבעים הם אלו שבאו לעזור לקיבוצניקים. הם יוכלו לספר איך הם לקחו את הקיבוצניקים, שנורא קל להגיד עליהם שהם מתנשאים, אשכנזים, פריבילגים, קהילות סגורות, השער הצהוב, אבל ברגע הכי קשה, היו שם לצידם, בשבילם".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!