"במקום לצייד את המורים הערבים בכלים לקידום שיח של זכויות אדם וחינוך נגד גזענות, רוצים לפקח עליהם בזמנם החופשי", אומרת חולוד אידריס, מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק, על הצעת החוק שתחייב בדיקות שב"כ למורים, ותאפשר למנכ"ל משרד החינוך לפטר אותם על רקע 'חשד לטרור' גם ללא כל הליך פלילי.

לדברי אידריס, החוק שנידון בימים אלו בוועדת החינוך בכנסת נועד לסמן את כל המורים הערבים כחשודים פוטנציאליים בטרור, ולהשתיק עמדות ביקורתיות לגיטימיות. לדבריה, מה שנדרש עכשיו הוא בדיוק ההיפך: לסייע למורים הערבים לחנך להומניות, לסובלנות ולחיים משותפים.

"ההנחה של ח"כ עמית הלוי, שמקדם את החוק, היא שהמורים באופן כללי והמורים הערבים בפרט, הם מסיתים במפגש עם התלמידים בכיתה", אומרת אידריס, "זאת למרות כל ההמלצות המקצועיות של משרד המשפטים ושל שירות הביטחון, שמתנגדים להתייחס לאוכלוסיית המורים כאוכלוסייה הדורשת מעקב ובדיקהאבל תפקידם של מורים ומחנכים הוא לחנך להומניות, לדיאלוג ולזכויות אדם. זה בעייתי אם המורה לא יכול להביע את דעתו ולפתח דיאלוג בכיתה."

הנזק לדבריה אינו רק למורים, אלא גם לתלמידים, שלא יהיו חשופים למגוון דעות ולעמדות מורכבות. "אנחנו צריכות להיות מוכנות לשמוע כל הקולות המגוונים והשונים, כל עוד הם לא תומכים באלימות, כדי לקדם דיאלוג. ככל שהשתיקה תהיה חלק מההוויה החינוכית, ומורים לא יכלו להביע את דעתם במרחב הפרטי שלהם, זה ישפיע על דור העתיד. זה ישלול את הזכות של התלמידים להתחנך לריבוי וגיוון קולות, שלא בהכרח אנחנו מסכימים איתם".

אידריס מדגישה ש"בפועל ההצעה כלל לא מתייחסת למה שקורה בתוך הכיתה, אלא לזמן החופשי של המחנך, לחיים האישיים והפרטיים של המורה. לדוגמה, נניח שמורה סימן 'לייק' בפייסבוק להפגנה נגד המלחמה, או בנושא שלא בהכרח בקונצנזוס, המערכת יכולה לבדוק אותו על טרור, ולמנכ"ל משרד החינוך תהיה אפשרות לפטר אותו".

במקום השתקה, נדרשים כלים לחינוך לסובלנות ולחיים משותפים

מה לדעתך הדבר החשוב שנדרש כרגע במערכת החינוך הערבית?
"מערכת החינוך מתמודדת עם הרבה קשיים בתחום הפדגוגיה: מחסור במורים, מחסור בתקציבים. בשנה שעברה יזם משרד החינוך ועדת היגוי לקידום חיים משותפים ונגד גזענות במערכת. המשרד פרסם חוזר בנושא והמלצות רוחב שכוללות השקעה בהכשרת מורים ופרחי הוראה וקידום חינוך לחיים משותפים ולחברה משותפת. ההמלצות הללו לא יושמו, ולא הוקצו להן משאבים. במקום לדרוש ליישם את ההמלצות ולקדם את החינוך לחיים משותפים, מקדמי החוק ממשיכים לסמן את אנשי חינוך כטרוריסטים כל עוד לא הוכח אחרת."

מורה הוא דמות חינוכית גם בזמנו הפנוי. מדוע לא להגביל עמדות של תמיכה בטרור?
"אני מאמינה בתפקידים של מחנכים ומורים, ומאמינה גדולה ביכולת שלהם לחנך להומניות, ולא לטרור ולגזענות. מערכת החינוך אמורה לצייד מורים בכלים לקידום שיח של זכויות אדם, של שותפות ושלחינוך נגד גזענות, אבל היא מסירה אחריות מכל תהליך ההכשרה של המורים". המערכת אומרת: 'אני לא יודעת לחנך אותם, אז במקום לתת להם  כלים והכשרה אני אפקח עליהם בזמנם החופשי'".

"המורה צריך להיכנס לכיתה עם כלים להתמודד עם גזענות בכיתה, לעודד גיוון דעות ולתת כלים להתמודד עם חוסר הסכמה וקונפליקט. זו נקודת חוזק. במקום לצנזר את המורים, ולסמן אותם כקהילה מסיתה וטרוריסטית, תכשירו אותם, תתנו להם כלים. המערכת שולחת מחנכים לכיתה ואומרת 'אתם תעשו טעויות, אין לכם כלים להתמודד בתוך הכיתה, אני אפקח עליכם, ועל הטעויות שלכם אני אעניש ואפטר'."

"מורים צריכים את הגיבוי של המערכת, ולא מערכת עוינת"

איך החוק ישפיע על מערכת החינוך הערבית?
"החוק הזה מייצר אווירת פחד והרתעה. לאורך שנים, מוסדות הביטחון (השב"כ) היו מעורבים בחינוך הערבי. כך, למשל, עד לפני כמה שנים מינוי מנהלים המועסקים על ידי המשרד ומורים היה באישור של השב"כ. עכשיו, דווקא השב"כ מוצא לנכון לפרסם את עמדתו ולהזהיר מהשלכות החוק על המדינה ועל מורים ערבים ויהודים".

"קידום החוק יחזיר את השב"כ למערכת החינוך בכלל ולזו הערבית בפרט בצורה דומיננטית ויפגע במהלכים שנבנו כדי ליצור מהלכים שבונים אמון בין האזרחים הערבים ליהודים. יותר מזה, החוק מחזיר אותנו לזמן שהחברה הערבית הייתה מוגדרת כאיום ביטחוני".

אידריס מדגישה שגם כיום, המורים בכלל והמורים הערבים בפרט חוששים מהתבטאויות שלא בקונצנזוס. "מורים יודעים שנגמר הזמן שהם לבד בתוך הכיתה. הם היום נמצאים עם עוד 30 חשבונות אינסטגרם וטוויטר, והם כל הזמן תחת זכוכית מגדלת. במציאות כזאת הם צריכים לדעת שהמקצוע שלהם לא בסכנה ולא מאוים כל הזמן. הם צריכים את הגיבוי של המערכת, ולא מערכת עוינת. הם צריכים לדעת שהמערכת יוצרת להם סביבת עבודה נוחה ובטוחה זהותית, ולא עוקבת אחרי כל לייק בפיסבוק".

לדברי אידריס, החוק יחליש את היכולת של אנשי החינוך הערבים להתמודד עם המציאות המורכבת שלהם ושל התלמידים שלהם, שגדלים בחברת מיעוט ערבית בתוך מדינה יהודית. "אחת ההמלצות של הוועדה לחיים משותפים ונגד גזענות במשרד החינוך הייתה להדגיש את החינוך לזהות. חינוך לזהות הוא אבן פינה כדי לקדם הרגשת שייכות. תלמיד שלומד על הזהות שלו, שמכיר את עצמו ואת מעגלי השייכות שלו, מפתח יכולות כדי להכיר את האחר ולהיות בדיאלוג איתו".

"אם יש פער בין הזהות שבית-הספר מחנך אותי אליה, ובבית אני מתחנך על זהות אחרת, זה מייצר דיסוננס. מורים יפחדו לדבר על ריבוי הזהויות של התלמידים. מורה שמפחד להתבטא, שמפחד על המשרה שלו, האם באמת הוא יכול להיות בדיאלוג עם תלמידיו? אני בספק. החוק הזה יפגע באופן ישיר ביכולת של המחנך לחנך לערכים, לזהות ולמעגלי השייכות. מחנך שמפחד להגיד את דעתו, לא ייכנס לכיתה וידבר על מעגלי שייכות וזהות".

כיצד יושפע השיח הפנימי בחברה הערבית בישראל?
"המיעוט הלאומי הפלסטיני בתוך המדינה מרגיש נרדף כל הזמן. רק בעשור האחרון אפשר לסמן כמה וכמה יוזמות חוק שבאו כדי לפגוע במעמדו כמיעוט בתוך המדינה. לדוגמא, חוק הלאום, הפגיעה במעמד השפה הערבית, התגובה של המדינה באירועי מאי האחרונים. ראינו איך אנחנו מסומנים כאויב מבפנים מאז השבעה באוקטובר. עובדים ערבים, רופאים, מורים וסטודנטים הושתקו ולא יכלו להביע את הכאב שלהם על האובדן".

"זה לא אמור להיות שחור-לבן, וזה לא שאם אני נגד מלחמה אז אני בעד הרג. מותר לנו לבקר את המדינה כמדינה ואת ההתנהלות שלה. יש לנו דעה על המלחמה, על ההפיכה המשטרית, ועל הקיצוץ התקציבי. זה לא אומר שאנחנו טרוריסטים, אלא זו אזרחות טובה שמחויבת לערכי אדם, שמבקרת ושואלת שאלות".