השנה האחרונה חשפה את כשלי "שיח הקצוות". כאשר כל צד בדיון הציבורי צועק מתוך ו־אל תוך תיבת התהודה שלו, התוצאה יכולה להיות רק קריסה חברתית.
בניגוד לשיטות ממשל אחרות, דמוקרטיה לא יכולה להתקיים על בסיס חשד ומשטמה. ואכן, לכודה בין הקצוות, הדמוקרטיה הישראלית כמעט קרסה. המהלכים ההכרחיים להצלתה העמיקו את השסעים והפכו אותה טרף קל משהייתה. המחלוקות שעוד נכונו לנו, עם ובלי קשר למלחמה, עלולות להתברר כגורליות מאי פעם.
שיח הקצוות נכשל. אבל שיח אחר, ככל שהוא קיים, נוטה להיות מוגבל. ליוזמות ההידברות והטוב המשותף חשיבות אדירה, אבל פעמים רבות מדי הן חסרות תנופה, פושרות גם כשהדיונים במסגרתן מתלהטים.
הקצוות עצמם, לעומת זאת, סוערים ותוססים. הנוער שהתאסף בעשורים האחרונים סביב איתמר בן גביר או על גבעות השומרון, לא הונע ממחויבות אידאולוגית. הוא נמשך לאפשרות של בירור זהותי-פראי. לא עיון, אלא התנסות רדיקלית בחיים שנחוו כאותנטיים יותר. כגילוי מלא יותר של העצמי.
הרומנטיקה שמתדלקת את הכהניזם ואת אלימות הגבעות אינה עניין להתקנא בו. אבל הימין הקיצוני הצליח ליצור כור מצרף שהקרין מעבר למעגל הראשון של הפעילים. האופק הזהותי שהציע, הפך מכריע בפוליטיקה הישראלית.
לעומת הדינמיות הזו, המסגור הטיפוסי של יוזמות תיקון השיח, נוטה להדגיש דווקא את הסטטיות, את האפשרות להיפגש עם האחר ולהישאר מי שאנחנו.
זה לא כל כך מפתה, ולמען האמת זה גם לא אפשרי. וזה מצער, כיוון שלעוסקים במפגש ובשיח בין ציבורים, גישה למשאב זהותי רב-עוצמה. מפגש עם אחרוּת משנה אותך. פתיחות לאחר היא אירוע זהותי מכונן. האידיאל של שיח התיקון הישראלי צריך להיות השינוי שהוא מזמן ללוקחים בו חלק – לא התגדרות במחנה המוכר בתוספת מידה של סובלנות.
עמותת "גשר", אולי ארגון ההידברות המוכר ביותר, פועלת תחת הסלוגן "להיפגש. להכיר. לכבד". תנועת "הרבעון הרביעי", כנראה חוד החנית של מעגלי המפגש נכון להיום, עוסקת ב"פתרונות המבוססים על הסכמות רחבות ועל ענווה". במכינות קדם-צבאיות משותפות מתמקדים באפשרות לחיות, ללמוד ולעשות יחד. כל הגופים האלה ואחרים הם איים של תקווה, ופעולתם ראויה לכל שבח. ובכולם, כשהם במיטבם, מתקיים גם תהליך בירור ושינוי זהותי עמוק. אלא שהתהליך הזה מוצנע, וממילא אינו מודגש ואינו ממוצה. הוא לא הופך לאבן שואבת.
נדגיש, שבתהליך המדובר, הדתי (לרוב) יישאר דתי, והחילוני (לרוב) יישאר חילוני. כך גם המסורתי, איש הימין או השמאל וכו'. אבל הדת והחילוניות ויתר הזהויות שמגדירות אותנו, יהפכו להיות אחרוֹת משהכרנו. הן יתוקנו אלו באלו. זו אינה רק קביעה ערכית או פילוסופית. הזהויות השונות במדינה עוצבו בעשורים האחרונים כל אחת לעומת האחרות. הן פיתחו וזנחו יסודות שונים מתוך צורך לבדל עצמן. מפגש מתחדש בין רסיסי הישראליות האלה יאפשר לכל אחד מהם לחזור לעיקרי אמונה שהותיר בצד הדרך, אבל שזכו לטיפוח אוהב בידי קבוצות אחרות בחברה.
בתמורות הזהותיות האלה יש סיכון, ולכן נוטים להימנע מהן. אבל בכך גם מקור כוחן. ללמוד להסתדר יחד זו אולי ברירת מחדל מכובדת, אבל זה לא חזון מלהיב. דיאלוג על פני קווי שבר זהותיים ואידאולוגיים הוא הזדמנות להפוך לגרסה טובה יותר של עצמנו. לזה כבר יש כוח משיכה של ממש.
את שינויי העומק האלה בזהויות הישראליות צריכים לחגוג מי שמבקשים להבריא את השיח. יש בהם משקל נגד לאנרגיות הרעות שקורעות את החברה הישראלית אל הקצוות. יצירתן וחיזוקן של במות לדיאלוג כזה היא משימה לאומית ראשונה במעלה.
_________________
- יואב רימר הוא חבר בתנועת "דרור ישראל", עוסק בחיבורים בין ציבורים ובחינוך לזהות ולערכים ברשת אמית, ועמית בבית המדרש "למעשה" להלכה ישראלית
