מדו"ח שנערך על ידי עמותת "אד'אר", עולה כחוט השני המושג "מציאות טראומתית משותפת". הדו"ח מתייחס לעובדים הסוציאליים במגזר הערבי, הנדרשים בעת מלחמה לטפל בחוויות המלחמה ובמצוקות של האנשים, בעוד הם חווים בעצמם את המלחמה והמצוקה הכרוכה בה.

עמותת אד'אר עוסקת בשגרה בהקניית ידע לאנשי המקצוע הרלוונטיים להתמודדות עם האלימות ורצח הנשים בחברה הערבית. הדו"ח מתבסס על 15 ראיונות עם עובדות סוציאליות, דיונים בארגוני החברה האזרחית, וקבוצות תמיכה לעובדים סוציאליים.

"העובדות הסוציאליות הן חלק מהחברה. זה מה שמקשה עליהן. הן מתמודדות עם ההשלכות ונדרש מהן לבצע את תפקידן באופן מיטבי", אומרת מחברת הדו"ח, למא מנסור. "הרוב הן נשים עם ילדים קטנים. הגנים נסגרו ועלתה הדילמה כיצד ללכת לעבודה. רבות לא עובדות ביישוביהן ומספרות כי נתקלו במחסומים בין היישובים".

מנסור מצביעה על כך שבראיונות עלו אתגרים חדשים, וכי חלק מדפוסי העבודה השתנו. "ביישובים הבדואים בנגב האנשים לא הגיעו למשרדי הרווחה בשבוע הראשון. העובדות הסוציאליות יצאו לביקורים בקהילות, חלקם כפרים לא מוכרים. הן סיכנו את עצמן בגלל חוסר המיגון כדי להיות עם המשפחות המטופלות.

למא מנסור. "צריך להגדיר את תפקיד העובד הסוציאלי" (צילום: אלבום פרטי)

"בצפון, הפינוי שינה פאזה. העובדות הסוציאליות הלכו לעבוד במלונות, או התקשרו למטופלים. השיחות הפכו קצרות יותר. המטופלת והעובדת הסוציאלית לא הרגישו שיש הרבה מקום לדבר על הבעיות ה'נורמליות', כמו אלימות במשפחה".

"הסכמה בשתיקה לא לדבר על נושאים פוליטיים"

הדו"ח, שהתמקד בעובדות סוציאליות העובדות בנגב ובצפון, מעלה כי יש שוני במצוקות העולות מהשטח בין האזורים השונים. "בנגב עניין המיגון הוא מאוד מרכזי", מסבירה מנסור. "גם ערכות המזון והביטחון התזונתי היו מרכזיים בנגב. חוסר הוודאות נמצא אצל כולם, אך זה נראה בצורות שונות. בצפון לא יודעים מתי חוזרים הביתה, ובנגב זה בנושאי התעסוקה, החינוך, והחיים המשותפים. בנגב עובדים צוותים ערביים מהצפון, זה מביא אתגרים גדולים".

לדברי מנסור, בערים המעורבות העבודה נעשית על ידי צוותים מעורבים. "יש הרבה פחד. לא מדברים על הדברים ברוב המקומות. יש הפרדה מאוד קשה. יש הסכמה בשתיקה לא לדבר על נושאים פוליטיים. עובדת סוציאלית סיפרה בראיון כי כאשר היא הייתה נסערת ממה שקרה בעזה, היא לא יכלה להיות במשרד והחליטה לבקר את המטופלים ביישובים. היא רצתה לבכות, וזה לא היה מקובל. יש ציפייה לא רק לשתוק, אלא לאמץ את הנרטיב של המדינה, זה מאוד הכביד עליהן. זה מסר סמוי. אחת המרואיינות סיפרה שלא אמרה כלום, אבל בשקט שלה הרגישה שהקולגות לא מרוצים. הם אמרו לה: 'אם את לא אומרת כלום זה מעיד על משהו'. זו דינמיקה עדינה ואנשים מאוד מפוחדים".

לצד האתגרים והבעיות, עלתה המחויבות הגדולה של העובדות הסוציאליות לעבודתן ולמטופליהן. "הן הביעו מחויבות מאוד גדולה לקהילות ולמטופלות", אומרת מנסור. "חלקן סיפרו כי העבודה שלהן מטפלת בהן עצמן. הן מרגישות שצריכים אותן. מרואיינת אחת סיפרה שכאשר יש אזעקה בחדר הטיפול, היא חושבת על הילדים בגן ורוצה להתקשר לגן לוודא שהילדים בסדר. יש דינמיקה בין האישי למקצועי כל הזמן, אך זה מתעצם בזמן מלחמה.

"לא מעט מרואיינות דיברו על צמיחה מתוך טראומה. זו החלטה אקטיבית – שאני רוצה ללמוד משהו. היו גם הדרכות בנושא. זה דרש הדרכה והחלטה אקטיבית".

"מחסור בתקנים ושעות עוד לפני המלחמה"

"הטראומה המשותפת הופכת אותם לקורבנות בעצמם", אומרת ד"ר מנאל שלבי, מנכ"לית אד'אר, המלווה עובדים סוציאליים. "רבים מהם לא היו מסוגלים לעבוד בשבועיים הראשונים למלחמה. הם בעצמם קורבנות באופן שמסכן את חייהם. כאזרחים הם הושפעו מהמלחמה, והם נדרשים לטפל גם באנשים, להתייצב ביום הראשון למלחמה לטפל באנשים. התודעה הטיפולית הגבירה את המצוקה שלהם. הם התייצבו לעבודה מתוך מחויבות מאוד עמוקה לתפקיד שלהם ולמטופלים שלהם. הם צריכים להיות עם האנשים באותו היום. זה תפקיד חיוני ומוביל בזמן משבר".

"רבים דיברו על תחושה של לבד", מוסיפה שלבי. "חלק סיפרו על הדרכה וליווי של משרד הרווחה וחלק אמרו שהרגישו לבד, שהם לא ידעו עם מי להתייעץ ואיך לספק את השירותים בזמן המלחמה. המערכת כולה צריכה להתגייס ולתמוך בעובדות הסוציאליות בזמן הזה. המערכת לא הייתה ערוכה לכך. באזורים מסוימים העובדות לא קיבלו את כל מה שהן צריכות על מנת לעבוד.

"מהדוח עולה שיש לשפר את המערכת כדי לספק מעטפת שלמה וסיוע רגשי ונפשי לאנשי המקצוע", ממשיכה שלבי. "המערכת עצמה סבלה ממחסור בתקנים ושעות, ומעומס עבודה, עוד לפני המלחמה. רבים מהמשאבים גויסו לעוטף עזה. הצורך היה ברור במלחמה, אבל המערכת כולה הייתה צריכה תמיכה וליווי. כולם נמצאו במלכוד. בתוך המלכוד העובדים הסוציאליים יכלו לתפקד מתוך הידע והעוצמה שלהם. המצב מלמד שעדיין יש פערים בשירותים בין מחלקות הרווחה ובין האזורים. אד'אר עשתה כמה סדנאות חוסן חברתי, אבל החברה האזרחית לא יכולה למלא את כל החוסר הקיים. הארגונים עזרו, אבל לא מספיק. המערכת צריכה ללמוד מה חסר ואיך לתפקד במצבי משבר".

שלבי מדגישה את הצורך בפתיחת מרכזי חוסן נוספים. כיום פועלים 14 מרכזי חוסן בחברה היהודית, ומרכז חוסן אחד הפונה לחברה הבדואית בנגב. "זה לא מספיק", אומרת שלבי. "צריך מרכזי חוסן ביישובים, באוניברסיטאות וכאלה המותאמים לחברה הערבית".

"צורך בהערכה יסודית של תפקוד מערכת הרווחה"

"הצרכים של העובדים הסוציאליים מחולקים לשני מישורים", מסכמת שלבי. "במישור החומרי יש צורך בתקנים. היום מדברים באיגוד על זה שלכל עובד היו 800 תיקים לפני המלחמה. אחרי המלחמה יהיו לכל עובד יותר מ-1,000 תיקים. צריך משרות ותקנים חדשים לעובדים סוציאליים. צריך יותר משתי משרות בכל מחלקת רווחה. התקציבים מאוד חשובים.

"המישור השני הוא ההדרכות. צריך הדרכות מותאמות לעובד סוציאלי שהוא חלק מהחברה הזאת, הדרכה צמודה על השלכות המלחמה עליהם, על הטיפול באנשים. זה מאוד חיוני וחשוב".

שלבי מזהירה, כי עובדים סוציאליים רבים ינטשו את התפקיד אם לא תהיה להם הדרכה מותאמת. "צריך לדבר גם על התאמה והייחודיות שלה. התגובה של החברה הערבית היא שונה, וגם הדילמות במצב חירום שונות. צריך להתייחס לכך. צריך לטפל בתחושת האיום על הקיום במקומות מעורבים ובכל נושא ההשתקה".

מנסור מסכמת גם היא ואומרת כי מהראיונות עולה שהצורך הדחוף של העובדות הסוציאליות הוא גמישות בשעות. "הן יודעות לעשות את העבודה, אבל הן צריכות את המשאבים והשעות לכך. יש צורך בהערכה יסודית של תפקוד מערכת הרווחה, דרכי פעולתה וקשריה עם החברה האזרחית. הכל נעשה כאוטי.

"צריך להגדיר את תפקיד העובד הסוציאלי. המערכת משנה להן התמחויות במהלך המלחמה. מישהי שעבדה עם אזרחים ותיקים, עכשיו עובדת עם נוער. זאת, ללא הדרכה. עובדות סוציאליות היום ממלאות טפסים עם אנשים או מחלקות ערכות מזון. המפגשים חשובים. צריך להתמקד בתפקיד הטיפולי שכל כך נחוץ".