"בהצעת החוק הנוכחית יש אלמנטים שמחמירים מאוד מציאות קיימת", אומרת ד"ר תמי הופמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומכללת סמינר הקיבוצים על הצעת החוק לפיטורי מורים בגין תמיכה בטרור. "זו מציאות שנכונה לגבי כלל המורים בישראל, אך במיוחד לגבי מורים בחברה הערבית. כבר עשר שנים יש תהליך זוחל של צנזורה עצמית בקרב המורים לגבי התבטאויות שעלולות לעורר זעם של מישהו". 

ד"ר הופמן, בעברה מורה להיסטוריה במערכת החינוך וכיום חוקרת חינוך במכון הישראלי לדמוקרטיה, מוטרדת מהשלכות הצעת החוק על חופש הביטוי של המורים ועל המעשה החינוכי בכלל. 

"סמכות חסרת תקדים למנכ"ל משרד החינוך"

"על פי חוק, חל איסור לבטא תמיכה מפלגתית בכיתה, על זה אין ויכוח, ואין ויכוח שאסור לבטא תמיכה בארגון טרור או בהשמדת מדינת ישראל", אומרת ד"ר הופמן. "הבעיה מתחילה במסרים הגבוליים יותר, במדינה בה יש חופש ביטוי ויש תפקיד לחינוך. התפקיד של המורים לחנך, ולא רק להעביר ידע. השאלה היא איך עושים את זה. זה עולם מקצועי של פדגוגיה".  

בשנים האחרונות עלתה סוגיית חופש הביטוי הפוליטי של מורים מספר פעמים לכותרות, היא אומרת. "המקרה בו פוטר המורה אדם ורטה, הזימון לשימוע של עמיר קליגר, התבטאויותיו של ד"ר מאיר ברוכין, ולאחרונה המקרה של יעל איילון, מנהלת עירוני י"ד בתל אביב".  

ד"ר תמי הופמן. "השאלה מהי הזדהות" (צילום: אריאל בן ארי)

לדברי ד"ר הופמן, "בספטמבר 2014 נקבע לראשונה בדו"ח מנכ"ל משרד החינוך, כי מורה יוכל לבטא את עמדותיו הפוליטיות, ובלבד שלא יכפה את עמדותיו, יאפשר שיח מכבד, ויאפשר לתלמידים להשמיע מגוון דעות ועמדות".  

למורים, היא אומרת, יש אחריות מיוחדת. "יש מקום להתייחס לאמירות שלהם בכיתה מול אנשים צעירים גם מתוקף התפקיד החינוכי. אבל השאלות של חופש הביטוי לא יכולות להידון רק בזירה המשפטית. אלה גם שאלות פדגוגיות מקצועיות, הנוגעות בשאלה 'מה זה להיות מורה'.  

"אם מורה תבקש לקיים דיון על עסקת החטופים, כדי לנהל את הדיון צריך שיהיו בו עמדות שונות, ושהוא יעודד שאלות שונות על העמדות שבקונצנזוס. אחד ההורים יכול לומר שעצם הדיון על מה שקורה בעזה או ביקורת על ניהול המלחמה זו הסתה לטרור. האם עצם הדיון מלמד על אמפתיה לאזרחים בעזה, ובאופן עקיף הזדהות עם טרור? כאן מתחילה הבעיה. וזו הבעיה העולה בחוק. החוק המוצע נותן למנכ"ל משרד החינוך סמכות חסרת תקדים לקבוע שמורה הזדהה עם ארגון טרור, בלי דיון או התייעצות עם מי שאמורים להכריע בסוגיה לפי חוק המאבק בטרור – המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.

"חוק המאבק בטרור מגדיר מהי תמיכה בטרור. ברור לכול שהשתתפות בפעולת טרור אסורה. החוק גם מתייחס להסתה והזדהות. השאלה מהי הזדהות. הצעת החוק הנוכחית משחקת עם מרכיבי החוק למאבק בטרור, אך לא מאמצת את כולם. למשל, על פי חוק המאבק בטרור, עילת ההזדהות חייבת לעמוד ליד הוכחה קונקרטית שמשהו יקרה. זה לא קיים בהצעת החוק הנוכחית. כך גם חובת ההסכמה של היועץ המשפטי לממשלה לפני הגשת כתב אישום, שלא מתורגמת להליך שנמצא בחוק הנוכחי. גם אין בהצעת החוק התייחסות לדברים נוספים כמו גזענות, המרדה, הסתה לרצח.  

"ברור שאנחנו לא רוצים הטפה לטרור בכיתות. הבעיה היא שהחוק מעגן ומחמיר מציאות של השתקה ורדיפה בכלל החברה הישראלית.  

"נקודה נוספת היא שצריך לזכור שהחינוך בישראל מתנהל במערכות נפרדות שמחנכות באופן שונה לערכים מהותיים, חלקם עומדים לדיון ציבורי ופוליטי בחברה. כך שגם במה שמוגדר הסתה וגזענות, יש הבדל בפרשנויות של קבוצות שונות".    

גם כשהחוק מנוסח כחוק כללי, הוא ייושם באופנים אחרים?
"החוק יחמיר מצב קיים. המנכ"ל הוא אמנם משרה מקצועית, אך זוהי משרת אמון במינוי של השר, ולפיכך מינוי פוליטי. מהדיונים ומדברי ההסבר נראה כי שההשפעה הישירה של הצעת החוק תהיה על המורים הערבים במזרח ירושלים. הבעיה במזרח ירושלים קשורה לבעיית משילות. צריך לטפל בקיני טרור במידה ויש, אבל החוק הזה, שמסמן מקרי הקצה הללו, מחיל על כלל המערכת מנגנון דרקוני שלא עומד בהלימה לזכויות אזרח בישראל, לחופש העיסוק ולזכות להליך הוגן, ויוצר עיגון לרדיפה הקיימת ולהשתקה". 

"מורים לא ירצו או יפחדו לעשות מה שהם אמורים לעשות"

לדברי הופמן, המורים נמצאים כבר כיום במעמד נמוך בחברה. "מהדיונים נשמע כאילו כל המורים הם עבריינים, פושעים, ומסיתים לטרור", היא אומרת. "אין אמון במה שהם אומרים, ולכן צריך לעקוב אחריהם כל הזמן. האמון בהם הוא נמוך. החוק לא משפר את המצב, אלא רק מחמיר אותו. בטווח הארוך, לאפשרות של פיטורין מיידיים יש פוטנציאל להתרחב לדברים נוספים, שבהקשר פוליטי זה או אחר ייתפסו כבעייתיים. 

"השאלה שצריך לשאול והיא נעדרת מהדיון הזה, היא מהו תפקיד החינוך? מה התפקיד של המורה? המקום היחיד היום שיש לו פוטנציאל לפגוש את כל התלמידים, לתווך ולתת כלים להתמודדות עם המציאות הכאוטית של הצפת ידע, של פופוליזם, זו הכיתה. צריך לייצר מהלכים חינוכיים שמאפשרים למורים לנהל שיחות שלא מתרחשות במקומות אחרים. אנשים בעלי ערכים שונים לומדים אחרת, ומפרשים אחרת את המציאות. איפה יקרה המפגש הזה אם לא בבית הספר? החוק הזה מוסיף נדבך נוסף לכך שמורים לא ירצו או יפחדו לעשות מה שהם אמורים לעשות במדינה דמוקרטית".  

בדיונים נאמר שאיננו יודעים מה קורה כאשר דלת הכיתה נסגרת.
"עבדתי בבית ספר 20 שנה. זו אמירה בעייתית משני הכיוונים. יש בעיה אתית עם המשפט. מבחינתי, כשהמורה בתפקיד, הנחת המוצא היא שהכיתה היא אקווריום שקוף, וכל מה שאני אומרת כבר נמצא ברשתות החברתיות. המציאות הקיימת היום מייצרת מצב של צנזורה עצמית – עדיף לא לדבר על כלום. אבל אין ואקום. הצעירים מקבלים את הידע על העולם מטיקטוק. מישהו אמור להקנות להם כלים להתמודד עם זה. כדי לקבל כלים לחשיבה ביקורתית שואלים שאלות בתוך כיתה, זו פעולה מקצועית. לא כל אחד יכול להיות מורה. יש מנגנונים במערכת של פיקוח והדרכה, מנהלים, מבחני אקלים, ויש מקום לזה בהכשרות".  

ד"ר הופמן מבקשת לראות את הצעת החוק גם בהקשר הרחב של השיח המקוטב והאווירה הציבורית. לדעתה, המהלך הזה הוא חלק מהפוליטיזציה המתמשכת של מערכת החינוך, ועיקור המעשה החינוכי מהתוכן המהותי שלו. "מ-7 באוקטובר מפשפשים בפייסבוק של אנשים. האם דגל פלסטין בפייסבוק של אדם אומר שזו הזדהות עם טרור? זו השאלה, לא הדברים המוחלטים, הברורים מאליהם, שעומדים גם ברף הפלילי".