בגלריית המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע מציגה תערוכת האומנות "תגובה ראשונה", שאוצרת גבריאלה קליין, אומנית ומרצה במכללה. בתערוכה מוצגות יצירותיהם של האומנים גליה הילי פסטרנק, אסף רהט, אוסי ולד, גבריאלה קליין ועדנה אוחנה.

"בשבועות שלאחר 7 באוקטובר שוחחתי עם אומנים רבים על הקושי ליצור אומנות. ההלם גרם לתחושת בושה, שיתוק וחוסר רלוונטיות בעיסוק הנחשב פריווילגי", אומרת קליין. "בתור אומנית פעילה, נאבקתי עם תחושות אלו בעצמי. מתוך רגישות למצב המורכב, הפקתי תערוכה של יצירות המשקפות את הקושי של אומנים בתקופת המלחמה".

קליין (52), נשואה+2, מתגוררת בתל אביב, נולדה בישראל לזוג הורים אמריקאים, שעלו לישראל והתגוררו כאן עשר שנים. בגיל שמונה היא עזבה את הארץ עם הוריה, ובמשך השנים חזרה לביקור מולדת מפעם בפעם. בגיל 27 היא החליטה לחזור לישראל.

בתור מי שנולדה לשני הורים ציירים, היא ינקה את האומנות מילדות. את התואר הראשון שלה בתקשורת חזותית עשתה במכללה לאומנויות במסצ'וסטס (MassArt), וכשחזרה לישראל למדה תואר שני באומנות בבצלאל.

"לא חשבתי להיות ציירת", היא אומרת, "חשבתי להיות מאיירת, שזה בתחום התקשורת החזותית. אבל לקראת סוף הלימודים התחלתי לצייר והבנתי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו. כיום היא ציירת ואומנית פעילה, מלמדת אומנות יותר מ-20 שנים ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע ובבית הספר האטליה בתל אביב. ביצירותיה היא עוסקת בתכנים שסובבים אותה ביום-יום, בעיקר בבני משפחתה וסביבתה הביתית.

"7 באוקטובר תפס אותי עם הרבה תחושות, בעיקר חרדה", מספרת קליין. "התעוררו בי שאלות זהות עמוקות, עד שהבנתי שהזהות החזקה ביותר אצלי היא אומנות". בניסיון לחזור ליצור לאחר הטלטלה והטרגדיה, היא צללה לעיון בתולדות הציור ועיינה בספרי אומנות שבסטודיו שלה. "ציור ואומנות הם שפה בינלאומית, נטולת מגדר או לאום, היא מגשרת על פערי זמן וניתן להתחבר אליה מכל מקום".

לדבריה, אומנים רבים התקשו לחזור לעיסוק באומנות אחרי 7 באוקטובר, משום שכל דימוי התקשר אסוציאטיבית לזוועות שהתרחשו ביישובי העוטף. אך היא הבחינה בדפוס חוזר בקרב אומנים רבים, שהתעמקו בתולדות האומנות ומשם שאבו את התכנים ליצור מחדש. כך למשל האומנית עדנה אוחנה, שהשתתפה בתערוכה 'תגובה ראשונה', ויצרה ברישומי דיו מרטיטים סצנות של נשים בפוזיציות שונות, שהתחברה אליהן דרך סדרת ציוריו של טיציאן במאה ה-16 שעסקו בשלוש גרסאות לאונס לוקריציה.

אומן נוסף שחזר אל המקורות כשניסה לחזור לעסוק באומנות, הוא אסף רהט. ביצירותיו הוא מבקש להתחבר ליצירות האומנות "הפייטה", אשר עוסקות בהצגת סיטואציות שונות מחייה של מרים אימו של ישו ומביעות רגשות של כאב, אבל, אימהות חומלת ועוד.

"אחרי 7 באוקטובר חשתי קושי ליצור, ובכל זאת, אולי כאקט תרפויטי, או צורך פנימי לא בר כיבוש, חזרתי לעבוד בסטודיו. מתוך רצון בנחמה מסוימת ובאי יכולת ורצון לגעת בחומרי האימה המדממים, בחרתי ביצירותיי לעסוק בפייטה". הוא בחר לצייר דמויות נשיות שמוכרות לו מהפייסבוק ומהחיים עצמם, שהן מחזיקות ומערסלות בידיהן יצורים, חלקן קשורים באופן יותר ישיר וחלקן באופן יותר אסוציאטיבי לדמות הנשית שאוחזת בהן. ביצירותיו מבקש רהט לתת ביטוי לתחושותיו הפנימיות שנעות בין חרדה, ניתוק רגשי, בדידות  וצורך בקשר וחמלה.

"אצלי זה קצת אחרת", מספרת קליין. "הדרך שלי לחזור לעשייה היא לצייר את מה שמולי באותו רגע – אומנות אסוציאטיבית, ניתוק ממחשבות וחיבור לתודעה מדיטטיבית". היא מספרת שהציור הראשון שלה היה שפופרות הצבע שלה, ולאחר מכן סדרה של ספרי אומנות שהיו מונחים למולה. קליין חוותה קושי משמעותי ביכולת להתנתק מהזוועות שנחשפה אליהן: "כשנכנסתי לסטודיו בפעם הראשונה מה שפגש אותי היה ערימה של שפופרות צבעי שמן מעוותות, מוכתמות ומוזנחות על השולחן. לא יכולתי שלא לראות בהן את הזוועות, הערימה הזכירה לי את המכוניות השרופות, את אלה שחוררו מקליעים ואת הגופות ממסיבת הנובה".

בין היצירות בתערוכה מוקרן סרטון אנימציה המדמה את תהליך החשיבה של האומנית והיוצרת אוסי ולד. "כל סרטון הוא לופ, מחשבה שלא הרפתה, שהסתובבה לי בראש והועברה אל המסך. בניגוד לסרטי האנימציה שאני יוצרת בדרך כלל, אשר מצוירים במחשב ונוצרים לאורך שנים, הסרטונים הללו צוירו בשיטה ישירה ולא מתוכננת, מה שאיפשר ליצירה להפתיע אותי", מספרת ולד, שיצירותיה ממשיכות את קו האומנות האסוציאטיבית.

בסדרת ציורים מתפתחת מתארת האומנית גליה הילי פסטרנק את סיפורי הזוועות: "בתוך אובדן וכאוס מוחלט, במהלכה של נפילה חופשית אל תהום פעורה, משטח הציור היה לי לקרקע שאוכל לרגע להישמט עליה בפישוט איברים ולנשום. כך התחילו להופיע דמויות רפאים בפתח הסטודיו. אדם מבוגר שבא לנחם, איש צעיר המתאבל על אובדן, אם שילדיה נחטפו ממנה, אישה המחפשת מסתור במעי הלווייתן, נאהבים שמתאחדים בפעם האחרונה וילדה קטנה שנרדמה במיטתה".

התערוכה, שתוכננה בשנה שעברה והייתה אמורה להתפרש על כל שטח הגלריה במכללת קיי, בוטלה בעקבות המלחמה. במקומה הוצבו קיר זיכרון לזכר אנשי הסגל, לסטודנטים ולסטודנטיות שלמדו במכללה ונרצחו ב-7 באוקטובר או נפלו בקרבות בעזה, וקיר עם תמונות החטופים שעוד שבויים בעזה. עם זאת, החליטה קליין להקים תערוכת אומנות שתעסוק באירועי התקופה, תוך שיקוף הקושי של האומנים לחזור לעיסוק בתחום.

"חיפשתי אומנים שיצירותיהם הן תגובה ראשונה למציאות הנוראית", אומרת קליין, "לא רציתי תוצרים שעברו עיבוד. היה לי חשוב להציג אסוציאציות שונות שעלו בקרב אומנים לאחר 7 באוקטובר, ולהרכיב אותן לתערוכה אחת".

קליין פנתה לאומנים שונים ברחבי הארץ, שליצירותיהם לאחר השבת השחורה היא נחשפה דרך הרשתות החברתיות. "אני מרגישה שהאומנות היא סוג של ריפוי לאומנים עצמם, אבל גם למי שמסתכל עליה".