דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ד בניסן תשפ"ד 22.04.24
18.3°תל אביב
  • 20.4°ירושלים
  • 18.3°תל אביב
  • 20.8°חיפה
  • 20.1°אשדוד
  • 23.0°באר שבע
  • 26.5°אילת
  • 19.9°טבריה
  • 21.7°צפת
  • 18.1°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות ופרשנויות

טור אישי / להבטיח לילדינו שביתם הוא מבצרם

הבית הוא החפצים שעושים טוב, האנשים שאוהבים, הוא אנחנו | אגדות מספרות כמה מסוכן לעזוב בית, כמה טוב לחזור | ב-7 באוקטובר, בתים הפכו למלכודת מוות, ולמדנו כמה מעוותת המחשבה שיש מי שצריכים להיות מגן אנושי עבור אחרים

נגה וייס ששוחרה משבי חמאס מדליקה נר שמיני עם אחותה מיטל, בביקור ראשון בביתה ההרוס בבארי (צילום: מיכה בריקמן)
נגה וייס ששוחרה משבי חמאס מדליקה נר שמיני עם אחותה מיטל, בביקור ראשון בביתה ההרוס בבארי (צילום: מיכה בריקמן)
אושרה לרר שייב

מהו בית?

בית הוא המקום שממנו אנו באים ושאליו אנחנו חוזרים.

אנחנו חוזרים אל המוכר, אל הכורסה שכבר קיבלה את הצורה שלנו, אל החפצים שאספנו במשך השנים ועושים לנו טוב. אנחנו אמורים לחזור אל האנשים שאוהבים אותנו יותר מכל ואנחנו אותם. ברגע הכניסה הביתה אנחנו פושטים את הדמות הציבורית שלנו ולובשים בגדים נוחים, לובשים את עצמנו.

יש בתים שהם הצהרה. על הון, על מעמד חברתי, על טעם ייחודי בעיצוב. יש אנשים שארגון הבית יצביע על העדפותיהם: היכן ממוקם חדר המשפחה, מה גודל המטבח, אם הבית פתוח וחשוף לכל הנכנס או מרובה קירות ודלתות.

יש בתים שהם פשרה. בעצם, מרבית הבתים הם פשרה, בין מה שהיינו רוצים ובין מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. גם במיקומו ובחפצים שממלאים אותו, וגם בבחירת השותפים לחיים.

בית הוא מבנה, הוא מקום, והוא אנחנו.

חיות ומכשפות אורבות כשהבית מתפרק

אנחנו מבטיחים לילדים ולילדות שלנו שהבית הוא המקום המוגן ביותר עבורם. גם במשפחות מתעללות, המסר לקורבנות הוא שזה המקום הטוב ביותר שימצאו, ואם ימרדו ויתקוממו – החוץ יהיה קשה עוד יותר עבורם.

חסרי בית מכווצים לנו את בית החזה. אלימות בתוך המשפחה, או בתרגום המושג מאנגלית "אלימות ביתית", מפחידה אותנו ומערערת את אמונותינו הבסיסיות ביותר בטוב ליבו של האדם.

באגדות ילדים הנורא מתרחש כשהבית מתפרק, מתאיין, לא קיים. עמי ותמי עוזבים את ביתם לאחר מות האם בתקווה למצוא מקום אוהב, אך מוצאים עצמם בזרועות מכשפה. כיפה אדומה מתרחקת מהבית וחושפת בכך את עצמה לסכנת חיות רעות ביער. שלגיה איבדה את אימה שאהבה אותה מאוד והבית הופקע מחומו ואהבתו אל הרוע, הקנאה, הכאב.

סיפורי התבגרות במיתוסים ובספרות עוברים דרך עזיבת הבית והחזרה אליו. עזיבת הבית היא אובדן התום, ההגנה, האהבה, הדרך, היא שרשרת אתגרים כואבים. אליסה בארץ הפלאות נופלת מהרפתקה להרפתקה, כמו דורותי בקוסם מארץ עוץ. רק פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו עובר הרפתקאות נעימות בדרך, כי כל הקיבוץ כולו הוא הבית.

להיות רחוק מהבית זה לעמוד בפני סכנות.

הבית שחולל, המכונה שהכזיבה

מה קרה ב-7 באוקטובר?

הבית חולל. הוא הפך להיות מהמקום המוגן שלנו למלכודת מוות, שאין לאן לברוח ממנו ואין איך להינצל.

היה לנו חוזה עם המדינה. החוזה היה שאנחנו נבנה את ביתנו בכל מקום בארץ ישראל והמדינה תגן עלינו. את מיטב בנינו ובנותינו הקרבנו להגנה הזו, מרבית תקציב המדינה הולך אליה. החוזה הופר ואנחנו הופקרנו במקום שהיינו צריכים להיות בו בטוחים.

לא היו אנשים רעים בהפרת החוזה הזה. אף אחד לא עשה את זה בכוונה. הייתה אמונה שהתבדתה בטכנולוגיה בשירות האדם, במכונה שתחסוך חיים.

היום אין ויכוח לגבי זה שכוחות הוסטו מהגנת עוטף עזה אל הגנת יהודה ושומרון. הוויכוח שנותר הוא היקף הכוחות. הכוחות הוסטו כי כולם האמינו שהאיום ביהודה ושומרון גדול מהאיום בעוטף. כולם, חוץ מתושבי העוטף שהתריעו.

הגדר החכמה, מערכת "רואה יורה", הבלון (שספק אם היה שם), כולם נתנו תחושה של הגנה: יש גבול והוא סגור הרמטית. ביהודה ושומרון אין גבול, כל יישוב מתבצר תחת גדרותיו עם כוחות הצבא והכוחות המקומיים. כשאין גבול, כך נדמה, צריך להקצות יותר חיילים.

לשמור על הבית: ביטחון לפני רעיון

ב-7 באוקטובר נשברו שתי "קונספציות", כמו שאוהבים גברים חשובים להגיד. האחת – אפשר לאטום גבול הרמטית. השנייה – יש לנו צבא גדול וחכם מספיק כדי לשמור על כל היישובים ברחבי הארץ.

חוק הגיוס שהונח להצבעה בכנסת, המבקש להאריך את תקופת השירות בסדיר ובמילואים, וההחלטה לקצר את שנת השירות לטובת גיוס מיידי של מאות ש"שנים, מעידים שאין לצה"ל מספיק חיילים כדי לעמוד במשימות ההגנה על הבית. יותר מ-100 אלף אזרחים נעקרו מבתיהם על הגבול לדיור ארעי במלונות, כי אי אפשר להגן עליהם מפני מתקפות אויב. האמונה הציונית, שלפיה נכבוש את הארץ בהתיישבות והצבא יגן עלינו, נשברה.

אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש למעשה הציוני, ולהתיישב במקומות שעליהם אפשר להגן, ביישובים גדולים ומגודרים. המדינה לא יכולה להגן על כל יישוב מבודד על גבעה, על חוות בודדים, על פזורות. הילדים והילדות שלנו לא צריכים לשלם את מחיר האידיאולוגיה, הם צריכים קודם לחיות ואחר כך לבחור במה להאמין.

יש לעבות את יישובי הגבול לכל אורכו בהגדלת היישובים הקיימים וביצירת שרשראות יישובים סמוכים. צריך להגיד למתיישבים בגבעות בודדים את האמת: אין לצבא מספיק כוחות לעמוד בכל משימותיו. הטכנולוגיה לא מחליפה את נוכחות הלוחמים במקום, ובית צריך לתת ביטחון לפני שהוא מגשים רעיון.

הבית שלי באשדוד הוא לא קו הגנה

תושבי העוטף אינם מגן אנושי לתושבי אשדוד, והאחרונים אינם מגן אנושי לתושבי תל אביב. תושבי יהודה ושומרון אינם מגן אנושי לתושבי נתניה, כפר סבא, קריית גת. איש הוא לא בשר תותחים של אחרים, כולם זכאים לאותה הגנה. לחשוב שיש תושבים שתפקידם להיות מגן אנושי עבור אחרים זה עיוות מוסרי וערכי. ההתיישבות בגבולות קובעת את גבולות המדינה, אבל לא את גבולות ההגנה שהמדינה צריכה לספק.

גרתי בקיבוצים צמודי גדר. כיום אני גרה באשדוד, שנולדתי בה. הילד והילדה שלי גדלו בצל ה"סבבים", וכשנסעו לבקר את סבתא והדודים בגבול הצפוני, למדו את ההבדל בין קטיושות לגראדים. במחשבות הכי פרועות שלי לא ראיתי את ילדיי כמגן לאחרים, את ביתנו כקו הגנה. לא הייתי מסכימה לחוזה כזה.

כן, את גבולות המדינה קבעו אלה שהעזו לעלות על הקרקע במקומות מבודדים, החלוצים הגיבורים שהקריבו את עצמם בשביל שנוכל להקים פה מדינה. בזכותם כיום כבר יש לנו מדינה, יש לנו צבא. אנחנו מקיימים יחסים עם מדינות אחרות, משחקים בשדה הגלובלי וצריכים לעמוד בחוקיו, תוך הגנה על עצמנו. העולם השתנה, וגם אנחנו.

אנחנו חייבים לילדים ולילדות שלנו לחשב מסלול מחדש ולהעדיף את ההגנה עליהם, להבטיח להם שביתם הוא מבצרם ושאף אחד לא יכול לפגוע בהם שם.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!