בכניסה לשלומי מחסום צבאי. שלט מאיר עיניים מזהיר את הבאים: כביש הכניסה לעיירה חשוף לטילים מכיוון לבנון. היישוב שומם. "הבגט של אביקו" מעלה אבק ו"הכול לבית ולצימר" נעול על בריח. 8,000 תושבי העיירה התפנו ממנה מפחד הטילים, שרק הבוקר (חמישי) שוגרו אליה שוב.

עננים של גשם ושל מלחמה שטים מעל המרכז המסחרי הישן, שכל החנויות בו סגורות. עלי שלכת מכסים את המדרכות הנטושות. מבנה הסופרמרקט הגדול שהוקם לידו התרוקן כבר לפני שנים.

"במלון טוב, אבל הלב פה"

במגרש החניה מיכאל רזומובסקי, בן 70, מעמיס שישיית בקבוקי מים למכוניתו. "כשיהיה שקט אנחנו בטוח חוזרים", הוא מצהיר, "אמרו לנו שאנחנו בבית מלון מינימום עד יולי. עד אז נותנים כסף. אני חוזר כשחיזבאללה יפסיק לזרוק טילים".

מיכאל רזומובסקי. "כולם אומרים לי: למה אתה לא עובר לנהריה? אבל פה בשלומי המקום הכי טוב בעולם" (צילום: דוד טברסקי)

למעלות הגיע עם אישתו ב-1990, כשעלה לארץ מווילנה בירת ליטא. "מאז, שלומי היא כמו משפחה. ראש המועצה גבי נאמן הוא כמו אח שלי. זה בן אדם עם לב חבל על הזמן". עכשיו הוא מפונה למלון בטבריה. "טבריה מקום יפה, אנשים טובים, אבל העיר מלוכלכת מאוד. אנשים במלון מדברים על חזרה. במלון טוב, אבל הלב פה".

"פה לא מפחדים מהטילים, מפחדים מחדירה. אני לא מאמין שכאן יותר מוכנים, אחרי שראו מה היה בדרום. חיזבאללה צריכים ללכת לאחור, כמו שהיה פעם. חמישה ק"מ זה לא מספיק"

את אישתו שמאושפזת בבית אבות סיעודי בירכא הוא מבקר מדי שבוע, ובהזדמנות גם קופץ לביקור בבית. "אני שמח בשלומי. כולם אומרים לי: למה אתה לא עובר לנהריה? אבל פה בשלומי המקום הכי טוב בעולם. פה לא מפחדים מהטילים, מפחדים מחדירה. אני לא מאמין שכאן יותר מוכנים, אחרי שראו מה היה בדרום. אני לא מאמין שיודעים איך לשמור מזה. חיזבאללה צריכים ללכת לאחור, כמו שהיה פעם. חמישה ק"מ זה לא מספיק".

"לחזור הביתה זה חלום"

סביב "שישה האוס – בית הנרגילה", המקום היחיד שפתוח במרכז המסחרי הישן בשלומי, מרחפות כמה נשמות בודדות. נכנסים לקנות כרטיסי פיס, להגריל צ'אנס ולמלא לוטו. המזל לא מאיר פנים בשלומי בימים אלה, אבל האכזבה לא מונעת מהם לחפש אותו שוב ושוב. החיים בשלומי בימים אלה הם הימור. ברקע מריה קארי שרה על אהבה נכזבת ומבטיחה I'll be there.

זוג שקפץ הביתה להשקות עציצים עוצר לאסוף חבילה. "לכל מי שיש חבילה ולא באזור, אל דאגה, החבילה נשארת אצלנו", אומרת נטלי אטווק, בת 41, שממשיכה לפתוח את העסק המשפחתי מדי יום. "זה המעוז האחרון. אנחנו פותחים כי יש חיילים, ובערך 20 אנשים שנשארו בשלומי". לפעמים מגיעים אנשים שנשארו בקיבוצים השכנים, כברי ומצובה. "הרבה חתולים מסתובבים בעיר", היא אומרת. את הסחורה על המדפים העמוסים היא מביאה בעצמה מהספקים שהפסיקו להגיע לשלומי מחשש לטילים.

היא מגיעה מדי בוקר מהמלון בחיפה שהתפנתה אליו עם משפחתה. "אנשים באים כל בוקר כי הם מחויבים לעבוד במפעלים חיוניים ובמפעל שפועל בצו חירום, אבל אחרי העבודה חוזרים למלונות", היא מסבירה. "תמיכה מהמדינה אנחנו יכולים לקבל בהתאם להכנסות שלנו. אני לא מרוויחה כמו שהיה, אבל עובדים. אנחנו מחויבים ללקוחות שלנו, אי אפשר לסגור להם. גם אילו סגרתי, כמה הייתי מקבלת מהמדינה? גרושים. אני לא רוצה לחיות על חשבון המדינה. המקום היה מת".

נטלי אטווק. "עכשיו יש פחות טילים, אבל אני לא מחזירה את הילדים במצב כזה. לא הגיוני שיחזרו לכאן ויישבו בבית בלי לעשות כלום" (צילום: דוד טברסקי)

אטווק הגיעה לשלומי ב-1997, בגיל 18, ממרג' עיון בלבנון. אביה היה חייל בצד"ל. החיים באזור מלחמה לא זרים לה. "עברנו את זה גם כאן וגם שם", היא אומרת. משפחתה היא אחת משלוש משפחות של חיילי צד"ל לשעבר שגרות בשלומי. "אף פעם לא הרגשתי הבדל בינינו לבין הישראלים, אבל אנחנו מכירים טוב יותר את חיזבאללה ויודעים למה הם מסוגלים. אילו הציעו לאבי ולבעלי להיכנס להילחם בהם, הם היו עושים את זה".

אטווק פותחת את החנות בכל בוקר, וחוזרת לחיפה רק בשעות הלילה. לדבריה, היא לא מפחדת מטילים. "יש לנו מיגונית בחוץ", היא אומרת, "המבוגרים יודעים להסתדר, לנו יש ניסיון של אירועים מהעבר, אבל הילדים זה משהו אחר. חיזבאללה יושבים ומסתכלים עלינו חופשי. אילו רצו, היו עושים לנו פי אלף יותר גרוע ממה שהיה בדרום".

השהייה הממושכת במלון קשה ומתישה. אטווק, בעלה ושלושת ילדיהם מצטופפים בשני חדרים. "לחזור הביתה זה חלום", היא אומרת, "כולם רוצים לחזור כי מתגעגעים הביתה וצפוף מאוד. כמה אפשר להיות במלון? אי אפשר. את רוצה את הבית שלך, את האוכל שלך". אבל כל עוד מסגרות החינוך סגורות, החלום נשאר רחוק. "הילדים בחיפה, במסגרות. עכשיו יש פחות טילים, אבל אני לא מחזירה את הילדים במצב כזה. לא הגיוני שיחזרו לכאן ויישבו בבית בלי לעשות כלום. אנשים רוצים לחזור, אבל אין להם ברירה".

"אני חושבת שצריך לחזור. אנחנו חייבים להיות חזקים פה. אם לא יראו אותנו חזקים, הם כל הזמן ינסו לפגוע בנו. אם אנשים לא יהיו פה, אז הגבול יהיה בקריות. יותר קל להם שאנחנו לא פה, הם יוכלו להיכנס חופשי חופשי"

הוצאות המשפחה בחודשים האחרונים גבוהות במיוחד. "בבית הייתי מכינה או מזמינה לילדים פיצה בגרושים. להזמין לילדים פיצה במלון זה 100 שקל. אמרתי להם שישכחו מזה. אי אפשר לשרוד אחרת".

כשהמדינה תפסיק לממן את המלונות, היא אומרת, אנשים יחזרו בעל כורחם ויקבלו את המצב כפי שהוא. "אני חושבת שצריך לחזור. אנחנו חייבים להיות חזקים פה. אם לא יראו אותנו חזקים, הם כל הזמן ינסו לפגוע בנו. אם אנשים לא יהיו פה, אז הגבול יהיה בקריות. יותר קל להם שאנחנו לא פה, הם יוכלו להיכנס חופשי חופשי".

אטווק אוהבת את החיים בשלומי ומאמינה בכוח העמידה של העורף שהוא גם חזית: "אם אנחנו פה, אנחנו יכולים להחזיק מעמד. נשים עוד מיגוניות. זה מקום טוב לילדים, וראש העיר דואג לנו, לא רק המדינה. המדינה עושה מה שהיא יכולה לעשות. בארצות אחרות אומרים לאנשים שיסתדרו בעצמם".

מתי תרגישי שבטוח לחזור?
"צריך לדאוג להגן עלינו. אנחנו לא רוצים לחזור ושייכנסו אלינו כמו בדרום. הפחד הוא בעיקר מחדירה. כבר ניסו כמה פעמים. אם חמאס וחיזבאללה היו תוקפים ביחד, היינו במצב הרבה יותר גרוע מהדרום. אנחנו רוצים שחיזבאללה יילכו אחורה, שלא יהיה איום. שלא כל פעם יקרה אותו הדבר. זאת פעם שנייה שאנחנו מפונים, ככה גם היה ב-2006". בינתיים, בית הנרגילה פתוח. "עד שכולם יחזרו".

"אני פה ואני נשארת פה. אנחנו כבר רגילים"

לסימה סוויסה, בת 42, הספיקו שבועיים של פינוי כדי להבין שזה לא בשבילה. "התפניתי יחד עם אמא שלי, שהיא מבוגרת, ואחות שלי, שהיא נכה, קטועת רגל. ברגע שהודיעו על הפינוי עברנו למלון בחיפה. חזרתי אחרי שבועיים". הריחוק מהבית המוכר והקושי להתרגל למגורים במלון הכריעו אותה. "התנאים בבית מלון הם לא כמו בבית", היא אומרת, "זאת לא המיטה שלי, לא המקלחת שלי, לא המטבח והסלון שלי. כשאנשים חושבים על בית מלון, הם חושבים על נופש. זה ממש לא ככה. נופש זה לכמה ימים ואת חוזרת הביתה. להיות הרבה זמן במלון זה עינוי לשמו. אז חזרתי למקום שלי. יהיה מה שיהיה, אלוהים איתי".

חוסר המעש והתלישות העיקו עליה מאוד. "מה עושים כל יום במלון? אוכלים, ישנים, קמים וחוזר חלילה. מבזבזים המון כסף. קונים מלא דברים. אנחנו כל שבועיים עשינו קנייה של כמעט 1,500 שקל". אחותה חזרה גם היא כעבור חודשיים, ואחיה הצעיר חזר עם משפחתו. "אי אפשר להיות עם הילדים במקום סגור ככה. עם כל הכבוד על שנותנים לנו את האירוח הזה, זו לא דרך לחיות".

סימה סוויסה. "להיות הרבה זמן במלון זה עינוי לשמו. אז חזרתי למקום שלי. יהיה מה שיהיה, אלוהים איתי" (צילום: מאיה רונן)

היא עובדת בחצי משרה בתור אחראית מטבח במפעל באזור התעשייה של שלומי, שנפתח מחדש לאחרונה. בשארית הזמן היא מטפלת באחותה. "היא חזרה לפה והתחילה לנשום", אומרת סוויסה, ולוקחת נשימה עמוקה.

קשה להסתדר בעיירת רפאים, אבל סוויסה מסתדרת. "אין לנו רכב ואין לי רישיון, אז אנחנו נשארות קרוב ומסתדרות עם טרמפים. אחי עוזר כשצריך. אין מה לעשות. יש לנו ממ"ד בבית, אז אנחנו רגועות. הייתי פה חודשיים וחצי לבד. זאת כבר שגרה אצלנו, אני נולדתי פה ועברתי כמה דברים פה.

"כשהמדינה תפסיק את המימון, נצטרך לחיות עם השגרה הזאת. בפסח שעבר הייתה לנו נפילה ליד סניף הבנק ונשארנו. יהיה בסדר"

ב"בית הנרגילה" היא מבקרת מדי יום לפני העבודה, באה למלא פיס ולקוות לטוב. "זה המקום היחיד שפתוח. בכל פעם שאני באה לפה, אני רואה מישהו חדש שחזר".

היא בטוחה שתושבי שלומי יבחרו להישאר במלונות כל עוד נמשך המימון מהמדינה, אבל יודעת גם שבלבם הם עוד מפחדים לחזור. "כשהמדינה תפסיק את המימון, נצטרך לחיות עם השגרה הזאת", היא אומרת, "בפסח שעבר הייתה לנו נפילה ליד סניף הבנק ונשארנו. יהיה בסדר. אני פה ואני נשארת פה. אנחנו כבר רגילים, מה לעשות?"

"גם עכשיו, איפה שאנחנו עומדים, מתחתינו בטוח יש מנהרה"

"ראש הממשלה שלי זה נסראללה, הוא זה שקובע מתי לזרוק אותי מהבית", אומר משה יוסף, בן 65. "הוא יורה קטיושות מתי שמתחשק לו ועושה בנו מה שהוא רוצה. מה שמרגיז זה שהוא מכתיב את כל מה שקורה פה, לא ממשלת ישראל. הוא רוצה להרחיק אותנו מפה, הוא מרחיק. הוא רוצה להשאיר, הוא משאיר. איפה הממשלה שלנו?"

יוסף כועס על המדינה על שנטשה את תושבי הצפון. "אנחנו לא מחפשים מלחמות, אבל יש מלחמות שאין ברירה אלא לעשות אותן. למה אנחנו צריכים להסכים לחיות ככה? לכל אורך הקו היישובים ריקים. אין נפש חיה. רק כיתת כוננות וכמה אנשים שנשארו".

המנהרות שהתגלו בשנים האחרונות והאפשרות לחדירת מחבלים הם האיום הגדול, לדבריו. "כל הזמן יש מנהרות. גם עכשיו, איפה שאנחנו עומדים, מתחתינו בטוח יש מנהרה. שלא נדבר על החדירות שיש כל הזמן". יוסף יודע לספר על מחבלים שחוצים את הגדר וחודרים לשטח ישראל בתדירות מדאיגה. "כמה פעמים כבר תפסו חדירות בשלומי".

משה יוסף. "חיזבאללה חייב לזרוק טיל לפחות פעם בשנה כדי להזכיר לנו שהוא שם ושלא יהיה לנו שקט" (צילום: דוד טברסקי)

לא שקט בשלומי. לדברי יוסף, התקופה הכי שקטה לא ארכה יותר משנה. מ-8 באוקטובר חיזבאללה יורה לאזור ללא הפסקה. "בפסח נפלה רקטה ליד הבית שלי. שנה לפני זה נפל בגן הציבורי. חיזבאללה חייב לזרוק טיל לפחות פעם בשנה כדי להזכיר לנו שהוא שם ושלא יהיה לנו שקט".

בחודשים האחרונים הוא מחלק את זמנו בין שלומי לבין המלון בירושלים שהתפנה אליו עם משפחתו. "קשה לי להיות רחוק מהילדים ומהנכדים. כואב הלב. לילדים שלי יש ילדים קטנים, והם מפחדים לחזור. לא מוכנים לשמוע על זה. בפיצוץ הראשון הילדה הקטנה של הבת שלי נבהלה כל כך, הייתה לבנה כמו סיד. מה יעשו? פיניתי אותם מפה".

"הבת שלי לא רוצה לחזור. אני שואל אותה, לאן תלכי? פה יש לה הורים שיעזרו עם הילדים. בניתי לילדים שלי בתים בשלומי, וגם מי שעזב נשאר קרוב, אבל כמו כל הדור שלהם, הם לא רוצים לחזור"

לדבריו, בחודש הראשון המלון היה מדהים. "אם היינו מתפנים לחודש היינו מקבלים יחס טוב. בכל זאת, צריך לקרוא לזה בשמו: אנחנו פליטים". עכשיו המצב כבר מייאש אותו. "כל החיים שלי עבדתי ובניתי פה בית, ועכשיו מפנים אותי מהבית שלי? איפה ראית דבר כזה בעולם? לא מציע לאף אחד לעבור את הפליטות הזאת". יוסף לא מוכן לראות בית מלון בשנים הקרובות. את החופשה הבאה שלו, הוא מצהיר, יבלה באוהל בטבע.

את ילדיו, דור המשפחות הצעירות של שלומי, יהיה קשה להחזיר. "הם רוצים שקט לילדים שלהם. הבת שלי לא רוצה לחזור. אני שואל אותה, לאן תלכי? פה יש לה הורים שיעזרו עם הילדים. בניתי לילדים שלי בתים בשלומי, וגם מי שעזב נשאר קרוב, אבל כמו כל הדור שלהם, הם לא רוצים לחזור. שלא יספרו לכם סיפורים. במיוחד הצעירים. הם יחפשו את עצמם במקום אחר, מה הם צריכים את זה?"