מבט מהקומות העליונות אל עבר הלובי בהיכל שלמה בירושלים גילה, ביום רביעי שעבר, היום ה-145 למלחמה, תמונה מפתיעה: צפיפות. קרוב ל-900 איש הגיעו לכנס "השמאל האמוני" השני. מספר מרשים של מתעניינים בתנועת שמאל שוברת מוסכמות, שנוסדה לפני פחות משנתיים, ומחברת בין אמונה, צדק ושלום, ערכים שנתפסים כמנוגדים בציבוריות הישראלית.

לא רק מספר המשתתפים מפתיע, גם המגוון שלהם: נשים וגברים, צעירים ומבוגרים; מחליפות שחורות חולצה לבנה ושמלות צנועות עד תרמיל גב ופירסינג; דתיים שלא בדיוק מזדהים כשמאל, ואנשי שמאל שאינם דתיים.

"זה הפתיע אותנו מאוד", אומרת ל'דבר' ברית יעקבי, ממייסדות התנועה ומארגני הכנס, "המון אנשים חדשים הגיעו, לעומת הכנס הקודם, יותר צעירים ויותר חרדים".

יעקבי ושותפיה לדרך, פעילי השמאל הדתיים מיכאל מנקין, מיכל צ'רנוביצקי ואחרים, הכירו זה את זה "בעולמות השמאל", כהגדרתה, "וכולנו מגיעים מהסביבה הדתית".

הם חברו לפעולה משותפת בנובמבר 2022, בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-25. "הבנו שהממשלה שקמה באותם ימים היא הממשלה הכי ימנית שקמה פה אי פעם, אבל גם הכי דתית. אמרנו שאנחנו צריכים לעשות איזשהו כינוס, משהו הכי בסיסי, בלי יותר מדי הפקה".

לכנס הראשון שערכו הזמינו מעט אנשים שהכירו מהרשתות החברתיות. "זה היה די מעכשיו לעכשיו", היא מספרת. וגם אז הופתעו: כ-700 איש הגיעו לכנס, "וזה היה עוד לפני הרפורמה המשפטית. במאבק נגד הרפורמה יותר אנשים התחברו לרעיון, כי היינו מאוד פעילים בנושא, וגם בנושאים של מאבק בפרעות שהיו אז ובתגי מחיר".

מאז אותו כינוס ראשון צמחה התנועה לארגון עם פעילות שוטפת – כולל אירועים, סיורים, הרצאות ושיעורי תורה לחברי הקהילה, שקבוצת הווטסאפ שלה מונה כ-800 חברים.

"מתחילת המלחמה", מספרת יעקבי, "אנחנו פעילים למען החזרת החטופים כקול דתי שמזכיר שאין לך מצווה גדולה יותר מפדיון שבויים, ואנחנו שותפים במחאות ובעצרות, גם ברחוב וגם על הבמה, בערך מהשבוע השני למלחמה".

קיומו של הכנס השני של התנועה הוטל בספק בשל המלחמה: "אמרנו לעצמנו 'מה זה קשור עכשיו?' אבל הבנו שרוב הקולות שנשמעים הם של נקמה והרג וכתישת האויב, ואין מספיק שיח מהמקומות האמוניים שעוסק בהחזרת החטופים".

העיתונאית גל גבאי: "מפמפמים מצב של הישרדות כדי לתת הצדקה לשחיקת ערכים. זה מפחיד"

בפאנל, במושב המרכזי של הכנס, השתתפו הרבנית עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף; איש התקשורת ג'קי לוי; וחנה כצמן, ששכלה את בנה חיים ז"ל ב-7 באוקטובר. את השיחה הנחתה העיתונאית גל גבאי, לשעבר ראש מיזם "תנ"ך 929".

"אני עוקבת אחרי השמאל האמוני המון זמן", פתחה גבאי, "וזה כמו מפוח של תקווה בימים שבהם היא כמו רצוא ושוב, חומקת לי בין הידיים והאצבעות. בימים שכולם מסתובבים עם שבריהם, השבר הכי מדהים מבחינתי הוא מול היהדות. זה הרבה זמן שאני מופתעת מערכים על דגלם של חובשי הכיפות, שכברת ארץ מועדפת על פני דמותה של ארץ, בנוקאאוט אפילו.

העיתונאית גל גבאי בכנס השמאל האמוני: "מעולם כנסת ישראל לא הייתה מביכה כמו הכנסת הנוכחית"  (צילום: אור גואטה)

"ב-8 באוקטובר, לי היה ברור שדבר אחד יהיה בקונצנזוס יהודי – פדיון שבויים. הלא בלי פדיון שבויים מה אנחנו? זה הרי דבק בסיסי. ולא סתם זו המצווה הגדולה ביותר, שבלעדיה אין חוסן אישי, אין חוסן חברתי, אין חוסן בשדה הקרב. אין חוסן של קבוצה.

"השבר הגדול ביותר מבחינתי", המשיכה, "זה לשמוע את הקלות והזחיחות שבהן אנשי אמונה מבטלים אותה ומביאים פלפולים הלכתיים שהיו מביכים את אבותינו ואימהותינו, כאלה שעד היום לא השתמשו בהם בפועל, כי יהודים תמיד פדו את החטופים והשבויים שלהם. כל מי שיושב כאן אני אומרת לו תודה על התקווה ועל הקול היהודי הזה ששומר על הלב שלי ועל תחושת השייכות".

בהמשך הערב התפנתה גבאי לשיחה עם 'דבר'. "מילים", היא אומרת, "הן החברות הכי טובות שלי מילדות ואני מרגישה שהן נושלו ממשמעותן, מהכוח שלהן, שובשו ונוצלו לכל מיני מטרות שאני לא מתחברת להיררכיה הערכית שהן הוכנסו אליה. אני מרגישה שהכאוס הרעיוני מאפשר לרעיונות מאוד דיכוטומיים ומוחלטים לתפוס מקום, יותר ממה שהם באמת מייצגים".
למה את מתכוונת ב"כאוס רעיוני"?
"אנחנו בשיאו של שבר בליברליזם. הביקורת על הליברליזם בשיאה. אנחנו בשיא של שבר מנהיגותי של ייצוג הערכים ההומניסטיים. אין היום מייצגים כריזמטיים להומניזם האוניברסלי. אף אחד לא נכנס לנעליים של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', אין במרחב הציבורי את הרעיונות האלה והשפה הזו".
זה עניין של פרסונה מנהיגותית או של ואקום רעיוני?
"לא יודעת להגיד. אני מרגישה שאנחנו בכלל בבעיה של רעיונות ברמה העולמית. האנושות מתפתחת יותר בכיוון של מסחר וטכנולוגיה, אבל לא מבחינת עומק, הבנה. ארון הספרים האקדמי כבר לא מוביל, הוא אולי משתרך. הדיסציפלינות כבר כל כך מוגבלות, מצומצמות ודיכוטומיות, שהן לא מצליחות לנסח את הרבדים של המורכבות, וזה עצוב מאוד. המופע הכי מזעזע של זה היה בשימוע של האקדמיות בקונגרס בארצות הברית. זה היה מופע של הסיאוב האקדמי בעולם כולו".

"איפה שלא אחפש ביהדות, אמצא אלף פסוקים שאפשר לגזור מתוכם חמלה, צדק לחלש, לגר, לאלמנה וליתום, אבל פתאום התפיסות האלה נחשבות לפרוגרסיביות"

מהו לדעתך המקום שהיהדות יכולה לתפוס בשמאל?
"המון! בוא נלך לפסוק שמתמצת בצורה הכי טובה את המוסר היהודי: 'הגיד לך אדם מה ה' רוצה ממך: עשות משפט צדק, אהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך'. איפה זה במרחב? יש תפיסת כוח והתעליינות; כל גילוי של אהבה או חמלה נתפס כחולשה. איפה 'צדק דלים'? איפה החסד? כל התפיסות החברתיות של 'חסד גורר חסד' ממגילת רות, 'וראית עירום וכיסיתו'.

פאנל המשתתפים בכנס 'השמאל האמוני' ה-2, מימין לשמאל: גל גבאי, עדינה בר שלום, ג'קי לוי וחנה כצמן (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

"איפה שלא אחפש ביהדות, אמצא אלף פסוקים שאפשר לגזור מתוכם חמלה, צדק לחלש, לגר, לאלמנה וליתום, אבל פתאום התפיסות האלה נחשבות לפרוגרסיביות, וזה נחשב לאנטי-מסורתי, לאויב. קודם כול פרוגרסיבי זה לא תמיד אויב, כי היהדות, כדי לשרוד, תמיד הייתה צריכה להיות פרוגרסיבית. זה הבסיס".

מה התארגנות של ציבור כזה יכולה להיות עבור השמאל המאמין או עבור הציבור הדתי שמשתייך לשמאל?
"נתחיל מזה שאני לא מרגישה משוגעת ומרגישה שיש לי שותפים לשפה, לערכים, שזו היהדות, שאני לא מתבלבלת, זה העיקר, צלם אנוש. אודים מוצלים מאש ששרדו את השואה, הדבר הכי חשוב להם לא היה שהם חטפו לחם ממישהו אחר וכך הם שרדו, ולא שהצליחו לשחוט את השומר הנאצי וכך הם שרדו, אלא זה שהם הצליחו לשמור על צלם אנוש במצב ההישרדותי הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת. ופה מפמפמים מצב של הישרדות כדי לתת הצדקה לשחיקת ערכים.

"זה מפחיד, מבהיל. יש ימים שאני מרגישה שהקול הזה של הכוחנות גובר על שאר הקולות, וכאן, הערב, הרגשתי בבית. אין לי בעיה להרגיש מגונה ויחידה מול רבים, אבל אני שמחה לא להיות מיעוט, כי אני דואגת לדורות הבאים, לילדים שלי".

מה לדעתך יכול להיות תפקיד של תנועה כזו בהמשך?
"ראשית, קהילה בהנכחה של שפה; ושזה ייתרגם למרחב הציבורי, לא אגיד לפוליטי, כי המצב שם קשה מאוד. מעולם כנסת ישראל לא הייתה מביכה כמו הכנסת הנוכחית. כן הייתי שמחה שכוחות מפה היו כוחות פוליטיים, כוחות אמוניים שגם מאמינים ב'בקש שלום ורודפהו'. זה לזכור מה אנחנו עושים פה.

"זה לא רק להביא להכנעה של האויב שלך, שליטה באויב שלך, ולא להשתלטות על כלל הזרמים בחברה וביהדות, אלא 'חיה ותן לחיות', בלי אבו עלי. יש פה מגוון מ-91 גלויות, יותר מ-20% שהם לא יהודים אבל הם ישראלים, ושבעה באוקטובר כוון גם אליהם".

הרב דניאל אפשטיין: "מי אנחנו כיהודים, כישראלים, כבני אדם?"

בין הדוברים בכנס היה גם הרב, פרופ' דניאל אפשטיין, חרדי המלמד את הגותו של עמנואל לוינס. "השאלה שאיתה אנחנו חייבים להתמודד", אמר לקהל, "אינה רק ביטחונית, פוליטית, כלכלית ומדינית, גם אם השאלות האלה בנפשנו. השאלה היא לא פחות מאשר 'מי אנחנו? ומי אני בתוך האנחנו?' מי אנחנו כיהודים, כישראלים, כבני אדם? האם אנחנו, האם אני, הוא מי שכל זהותו היא פוליטית, ביטחונית, כלכלית, מדינית, לאומית? כלומר אני הנלחם, המגן על המולדת, הכובש ומיישב חבלי מולדת, המגדיר עצמו כבעל זכויות בלתי מוגבלות על הארץ מעצם היותו, מכוח זהותו?

הרב דניאל אפשטיין: "להיות במיעוט זה לא להיות במְיוּט, זה לדבר" (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

"מי שלא מכיר בזולת הנלחם בנו באכזריות יצור אנושי, מצמצם את האחר למטרה חסרת פנים ושם, בלי היסטוריה, עבר, הווה ועתיד. האם אני מוגדר על ידי כוחי ובעלותי? על פי יחסי הבעלות שלי על האדמה? אני מי שאני, מפני שאני מתייחס לזולת, לאחר – למרות הקושי הנפשי העצום – כאדם כמוני הראוי לכבוד, לחופש ולחיים אנושיים ראויים לשמם.

"זו השאלה שאני ואתם, כולנו, חייבים להתייצב מולה בלי לפחד להיות במיעוט, כי להיות במיעוט זה לא להיות במיוט (Mute), זה לדבר. זו בחירה בין שני המובנים של הדת – או דת של זכויות, כי אני בן הדת הנבחר; או דת של חובות, כי אני נבחרתי לאחריות יתרה".

העיתונאי ג'קי לוי: "סמוטריץ' אמר לי שאם הוא היה יודע שדבר כזה יקרה במשמרת שלו, הוא בחיים לא היה נכנס לפוליטיקה"

העיתונאי ג'קי לוי, שחמישה מבני משפחתו נחטפו ב-7 באוקטובר מנחל עוז לעזה, הוזמן לכינוס כמי שמזוהה עם מאבק המשפחות להשבת החטופים. בטור שכתב באחרונה ב"ישראל היום", תיאר את הקמפיין המתואם נגד המשפחות, בניסיון לצבוע אותן בצבעים פוליטיים.

גם בכנס כעסו ניכר: "מאשימים אותנו 'הדתיים לייט' שאנחנו מסתפקים בכשרויות עממיות, וסומכים בשנת שמיטה על סידורים עממיים", אמר, "ואני היום אומר להם: 'אתה? אתה שמחפף בפדיון שבויים מדבר איתי על חפיף בדרגות של כשרות? מסוגל להגיד לי שבאיזושהי קונסטלציה מוטב לוותר עליהם?'. פדיון שבויים זו לא רק מצוות עשה, היא דוחה את יום כיפור.

"פונים אליי ברחוב אנשים שלא היו מוכנים לאשר הפלה לאישה שנאנסה על ידי פסיכופת, כי יש בזה ספק ספקא של פיקוח נפש, ואומרים על 136 חטופים 'יאללה, שיילכו…'. זה אשכרה מה שקורה".

"אני לא איש שמאל", אומר לוי בראיון ל'דבר'. "אבל גם אם אני לא מסכים עם כל מה שנאמר בכנס הזה, אני חושב שזה כנס חשוב וזה קול מושתק שחייב להישמע חזק יותר. אסור לנו שאנשים יפחדו להשמיע את דעתם או להזדהות כחלק ממחנה שכרגע הוא לא באופנה.

"מבין משפחות החטופים אני מזוהה כמי שדיבר על כך שיש קמפיין מכוון נגד המחאה הזו, שיש איזה אינטרס פוליטי להכפיש אותנו, ומרגע שאמרתי את זה פתחתי עלי את שערי התרעלה".

ג'קי לוי: "אם נגיע כל כך שבורים ומסוכסכים, נובס בפני האויב שלנו" (צילום: אור גואטה)

ופתיחת "שערי התרעלה" דחפה אותך מימין לשמאל?
"לא שמאלה. ההגדרות של ימין ושמאל, כמו ההגדרות של דתי וחילוני, לא באמת עוזרות לנו להתמצא במרחב. נכון לעכשיו, חלק נכבד בעם שוכנע שמשמעות הימניות היא תמיכה ללא סייג בנתניהו. ולכן, אם אתה מראה שאתה לא מאוד מרוצה מדבר כלשהו שנתניהו עשה בקריירה שלו, אתה מיד מתויג כשמאל קיצוני.

"זה הרחיק אותי יותר מהאזורים החברתיים שאני מזדהה איתם. בניגוד להרבה אנשים שנמצאים פה, אני לא חושב שיש מקום למדינה פלסטינית בין הירדן לים. אני חושב שיש צורך בפתרון הולם ומכבד לציבור הפלסטיני שמוכן גם לכבד אותנו, אבל לא על חשבוננו".

למה לדעתך נפתחו עליך "שערי תרעלה"?
"ברגע שאמרתי שיש לי ביקורת עזה; וזו ביקורת אמיתית על האסון ברמה הלאומית שקרה לנו; וההנהגה שלנו, במקום להרכין ראש בענווה ולשאול: 'איך אני יכולה לעזור?', עשתה, לצערנו, את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, שזה הפרד ומשול, סכסך והסח. זו ביקורת שהיה להם קשה מאוד לשאת".

לוי מדבר על ממשלה שהוקמה בתחושה של מקימיה שזו רק ההתחלה: "הימים הראשונים שלה היו של רברבנות ויהירות, ותוך שנה כל ההבטחות שלה לביטחון אישי התפוצצו לנו בפנים. קיבלנו פוגרום במובן הגלותי של המילה. חלקם הלכו, בזזו, חזרו הביתה וחזרו שוב לבזוז, אחד מהם היה עם מקל הליכה, מבלי שנורתה ירייה צה"לית אחת. זה פוגרום, זה קישינב.

"המדינה הזו הוקמה מתוך הבטחה שדבר כזה לא יהיה, והנה זה קרה במשמרת של ה'מלא-מלא'. ומראית העין הדמוגרפית, שמעכשיו היא רק תלך ותתעצם, הראתה שזה לא בהכרח נכון. אמנם דתיים מביאים לעולם יותר ילדים, אבל זה לא אומר שאותם ילדים ירצו את זה בחיים שלהם".

"חלק נכבד בעם שוכנע שמשמעות הימניות היא תמיכה ללא סייג בנתניהו. ולכן, אם אתה מראה שאתה לא מאוד מרוצה מדבר כלשהו שנתניהו עשה בקריירה שלו, אתה מיד מתויג כשמאל קיצוני"

לוי מספר על שיחה אישית שהייתה לו בנושא החטופים עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', לפני כחודשיים: "הוא אמר שאם הוא היה יודע שדבר כזה יקרה במשמרת שלו, הוא בחיים לא היה נכנס לפוליטיקה. הוא מתחרט על זה שנכנס לפוליטיקה, כי דבר כזה לא יניח לו כל ימי חייו. אני מאוד מקווה שהוא עדיין מרגיש ככה, זה מאוד אנושי".

לוי מקווה שמי ששותף לדעה שהממשלה היא ממשלת חלומות, מבין שמדובר בחלום בלהות, כדבריו. "כי זה מאיים לפרק אותנו. אם נמשיך ככה נובס. אם נגיע כל כך שבורים ומסוכסכים, נובס בפני האויב שלנו. ואנחנו יודעים טוב מאוד איך נראית תבוסה בעיני האויב שלנו, שלא חומל על תינוק או על קשישה. אז אני אומר דברים חמורים, ואנשים אומרים: 'לא יכול להיות שאתה חושב ככה, מישהו משלם לך'".
ומה אתה משיב להם?
"באמת לא יכול להיות? הביטו סביב, אובייקטיבית, תראו מה קרה במשמרת שלכם, ובמקום להקים את ההריסות ולאחות את הקרעים, אתם ממשיכים לסכסך, כי אתם לא מוכנים לערער על המנהיגות של המנהיג ששוב הימרתם עליו. עשיתם את זה עם אריק שרון ועד עכשיו מלקקים את הפצעים".

ברית יעקבי, ממייסדי התנועה: "המטרה שלנו לתת קונטרה לרעיונות המשיחיים וההזויים של הימין הדתי"

מארגני הכנס מבינים שהדרך לפניהם ארוכה. "900 איש זה לא כוח שיכול לעשות שינוי פוליטי גדול", מודה יעקבי, "אבל בכלל חשבנו שיגיעו 200 איש. בעזרת השם, בשנה הבאה יגיעו 1,500. קורה פה שינוי וזה מצריך עבודה. הימין עושה את זה, אבל אני לא רוצה לזלזל בכוחו של מיעוט, כי אני, כמישהי מהציונות הדתית, ראיתי איך מיעוט כמו בן גביר ואבי מעוז, שהוא מיעוט דמוגרפי וגם אידאולוגי, הופך להיות מנוף הלחץ הכי חזק במדינה. זה לא רק משהו של דמוגרפיה, אלא גם של אימפקט וקול משמעותי. ואני רוצה שאנחנו נהיה הקול המשמעותי הזה.

"אני אקטיביסטית ואישה מאמינה, ואני קמה בבוקר ועושה את מה שצריך לעשות, כי אני מאמינה שצריך לעשות את זה. את האסטרטגיות והפוליטיקה אשאיר למי שעוסקים בזה. כך או כך, את מה שיביא לשינוי בעולם, אנחנו נקום ונעשה".

ברית יעקבי: "המציאות מוכיחה לאנשים שאי אפשר לשבת על הגדר" (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

יש מנהיגות בפוליטיקה, או סביבה רבנית, ששותפות לפעילות שלכם?
"אנחנו לא מתעסקים במפלגה כזו או אחרת. המטרה שלנו היא להצמיח מנהיגות תורנית ששואפת לעשות שינוי חינוכי וציבורי בטווח הארוך. בכנס של השנה שעברה התקשרתי לעשרות רבנים שאני מכירה ויודעת שהם בעמדות שלנו, אבל הם פשוט פחדו להגיע".
ועכשיו?
"השנה קרה דווקא דבר הפוך והמון רבנים ואנשי ונשות דת ביקשו להשתתף בכנס. מעבר לכך שאנחנו מוכיחים את הלגיטימיות שלנו כגוף ממלכתי ותורני, המציאות עצמה היא זו שמוכיחה לאנשים שאי אפשר יותר לשבת על הגדר. לצערי אנחנו בדור שהאומץ הרבה פעמים צריך להגיע מהשטח ולא רק מהמנהיגות התורנית".
אבל רבים זקוקים למנהיגות כדי לתת תוקף לאמונות ולמעשים שלהם.
"כן, אבל זה עובד גם הפוך. אחרי הפוגרום בחווארה, אף רב של ישיבה או מדרשה לא יצא באופן מובהק נגד מה שקרה. הקמנו קבוצת וואטסאפ לתלמידות מדרשה ולתלמידי ישיבות ועזרנו להם להבין איך לדבר עם הרבנים שלהם כדי שישמיעו קול נגד הפוגרום".
וזה הועיל? שינה משהו?
"בסוף הרבנים האלה השמיעו קול, אבל זה בא דווקא מתוך הקהילות והתלמידים שלהם, שדחקו אותם לפינה ודרשו את זה. אלה דברים שקורים בחברה הדתית גם עם להט"בים וגם עם מגדר".
הרמתם השנה הפקה לא קטנה, מי תומך בכם?
"הקרן החדשה הראשונה שתמכה בנו וזיהתה את הפוטנציאל שלנו. יש לנו שיתופי פעולה עם הרבה ארגונים מהחברה האזרחית שנותנים לנו רוח גבית".
ולאן אתם ממשיכים?
"יש לנו שלוש מטרות מרכזיות. דבר ראשון זה תורה – לייצר ולכתוב תורה, להצמיח מנהיגות תורנית ששואפת לשלום, שוויון וצדק לכל בני האדם. הדבר השני זה קהילה. חשוב לנו להגדיל את הקהילה, להצמיח מנהיגות קהילתית. מתחילת המלחמה אנחנו עושים כמעט כל יום חצי שעה שיעור תורה בזום, עשינו סעודה משותפת של יהודים ומוסלמים בחברון, סיור במזרח ירושלים, כל מיני דברים שבאים לחזק ולהצמיח את הקהילה. אנחנו ארגון קהילתי. הכנס הזה לא היה קורה בלי הקהילה שלנו.

"הדבר השלישי, ואולי הכי חשוב, זה קול ציבורי. להיות הקול הדתי האמוני, התורני, המשמעותי בתקשורת. לתת קונטרה לרעיונות המשיחיים וההזויים של הימין הדתי, וגם במובן הפוזיטיבי להציג רעיונות שבאים לכונן חברה דמוקרטית ששואפת לשוויון, לצדק ולשלום".